שופטים

בזה דרך הצדיקים המנהיגים הישרים, כי עיקר ענין הדיינין הוא כמו שאמרו (אבות א, ו) הוי דן את כל האדם לכף זכות, כדי לעורר רחמים וחסדים על כל איש ואיש מבני ישראל, אף שהוא בשפל המדריגה, אעפ"כ מחויב לדון אותו לכף זכות.

ובזה ממתיק תפילת שלמה המלך (מלכים-א ג, ט) ונתת לעבדך לב שומע לדעת לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה', דלכאורה הוא תמוה, מהו הרבותא של שלמה המלך בדבר המשפט בין איש לרעהו?! הרי בימי שלמה אין הכסף נחשב למאומה, הכסף היה כאבנים בחוצות לרוב, והלא רוב המחלוקות ודיני התורות הם בעניני ממונות, וממילא כמעט ולא היה בנמצא שיריבו איש עם רעהו מגודל השפע שהיה בדורו?! ומבאר כי שלמה המלך היה מתפלל על דבר זה, להיות לו 'לב שומע' כזה 'לשפוט' ולדון כל אדם לכף זכות.

והנה ידוע כי דרך הצדיקים להיות נבזים ושפלים תמיד בעיניהם ומביטים על כל אורחותיהם, ומאן דאיהו רב איהו זעיר (זוהר א, קכב, ב), ולא ינוחו ולא ישקטו ותמיד מדמים בעצמם כאילו עומד עליהם שופט ושוטר.

וזה הרמז בפסוק זה 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך', כדרך הצדיקים שהם נבזים בעיניהם, וכאילו שוטר ושופט היה עומד עליהם ושופט אותם לחובה תמיד, באמרם כי אין בידם מעש להצטדק, אבל זהו רק 'לך' דהיינו במה שנוגע לעצמם, אך את כל העם דנין לכף זכות, כמו שהמשיך 'ושפטו את העם משפט צדק'.

לימוד זכות מועיל להסיר עון חילול ה'

מרן דארעא דישראל הגה"ק רבי יוסף חיים זאנענפעלד זצ"ל היה רגיל תמיד ללמד זכות על כל דבר רע אשר ראה באיש ישראל. פעם אחת שאלו אחד ממקורבו, מה יעשה הדרת גאונו אם יראה יהודי נכנס בעיצומו של יום הכפורים לבית מרזח של נכרים ואוכל שם נבלות וטרפות ר"ל, וכי איך יוכל למצא עליו זכות?! השיב לו הגאון אני אלמד עליו זכות שבודאי אחזו בולמוס, עד שבא לכלל סכנה והיה מוכרח לאכול בשר, וכיון שאין בשר כשר בנמצא אצל ישראל ביום הזה, על כן הוכרח לאכול נבלות וטרפות אצל הנכרי... חזר ואמר לו מקורבו, והלא גלוי וידוע לכל שהאמת היא כי יהודי זה פושע ישראל הוא, ואם כן למה עלינו ללמד עליו זכות שאינה אמת לפי הנראה?!

הסביר לו הגאון הנ"ל בשפה נעימה, הסכת ושמע, בכל עבירה שהאדם עושה, צריך ליתן דין וחשבון על שתי רעות שעשה, א' על עצם העבירה, ב' על חילול ה' אשר גרם בעשותו עבירה זו. אולם כאשר הרואים אותו בקלקלתו דנים אותו לכף זכות, אזי מסירים מאתו הפגם השני של עון של חילול ה', שהרי מעתה אין הכרח ששעה עבירה, וזהו הסיבה שצריך לחפש לימוד זכות על כל יהודי אפילו כשאינו מתקבל על הדעת...

אמנם צריך זהירות גדולה בזה, ללמד זכות עליהם רק בינו לבין קונו, ולא בפניו של בעל העבירה, ואדרבה, צריך להוכיחו וליסרו. כאשר מסופר שפעם אחת התבטא איש אחד לפני הגאון הנ"ל: "בטוח אני שהציונים אין להם חלק לעולם הבא"!. ענה לו: "אין זה עניני מה שעתיד להיות בעולם הבא, וגם לא איכפת לי אם הקב"ה ימחול להם או לא, מה שמוטל עלי הוא ללחום אתם שלא יהיה להם עולם הזה, לצאת כנגדם בכל תוקף, בכדי שצעירי הצאן לא ינהרו אחר דרכם המקולקלת חלילה".

נעשה מרכבה להיכל הזכות

החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (שער התבונה אות ז) כתב בגודל מעלת המלמד זכות לפני הקב"ה, שנעשה מרכבה לאור של היכל הקדושה הנקרא "היכל הזכות", ששם מזכירין זכותן של ישראל.

לימוד זכות ממדריגת החסידים

כתב במסילת ישרים (פרק יט) במעלת החסידים, שראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיה ג, י) 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו', שכל הדור אוכל מפירותיו (של הצדיק העובד את ה'), וכן אמרו חז"ל (בבא בתרא טו, א) 'היש בה עץ' (במדבר יג, כ), אם יש מי שמגין על דורו כעץ. ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו חז"ל בלולב ומיניו (ויק"ר ל, יב) "יבואו אלה ויכפרו על אלה', שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל, דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו.

המלמד זכות על ישראל זוכה בדינו ביום הדין

הקדושת לוי מבאר ג"כ את הפסוק בדרך זו, שהתורה מלמדת בזה לכל איש יהודי עצה טובה לצאת זכאי בדין הגדול והנורא, בימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, על ידי שילמד זכות על אחרים.

ואלו דבריו הק': דהנה הקב"ה שופט את כנסת ישראל בבוא יום המשפט בגודל רחמיו וחסדיו, אך צריכים אתערותא דלתתא לעורר את מידת הרחמנות למעלה, ועל ידי מה נתעורר למעלה מידת החסד?! כאשר אנו למטה מתנהגים בחסד, ומלמדים זכות על כל איש מישראל לדונו לכף זכות, ואזי על ידי זה גם מלמעלה נתעוררת אותה המדה, ומלמדין גם עליו וגם על כל זרע ישראל חסדים. ואם כן האדם מעורר בעובדא שלמטה את השער העליון, לפתוח שערי חסד ולהריק ברכה על כל זרע ישראל.

וזהו שכתוב 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך', רוצה לומר שאתה בעצמך תתקן ותכין את המשפט של מעלה על ידי 'שעריך', והם השערים שלך שאתה עושה ומעורר במעשיך. וזהו 'ושפטו את העם משפט צדק', רוצה לומר שכל איש ילמד את עצמו להתנהג לשפוט את העם 'משפט צדק', ללמד צדקה וזכות על כל זרע ישראל, ואז האדם מעורר השער של מעלה, ועל ידי זה יוצא בדין זכאי במשפט של מעלה, כי במדה שאדם מודד מודדין לו.

האחדות גורמת לעת רצון גדול

עוד זאת מצינו כי "לימוד זכות" מעורר עת רצון גדולה למעלה, שאין לך עת רצון גדול מזו, כאשר בני ישראל מתאחדים ומתחברים איש עם רעהו, עוזרים ומסייעים זה לזה, ומלמדים זכות על אחרים, וכפי כמו שדיבר בקדשו הרה"ק השר שלום מבעלזא זי"ע, דמזה הטעם אין אומרים ביום הקריאה בשני ובחמישי מימות החול, את התיבות 'יהי רצון' בתפילת 'אחינו כל בית ישראל' (שאומרים קודם אשרי ובא לציון), דכאשר אומרים תפילת 'אחינו' כבר מתעוררת עת רצון גדולה, כיון שעם ישראל המה באחדות ובאחווה, ושוב אין צורך לעורר ולבקש 'יהי רצון'.

דיבור האדם עושה רושם למעלה

שנו חכמים בלשון המשנה (אבות א, ו) והוה דן את כל האדם לכף זכות, והקשה התפארת שלמה (על מס' אבות)

כי לכאורה מה יועיל ומה יוסיף הדין לכף זכות, הלא כלפי שמיא הכל גלוי וידוע (ובודאי שגלוי וידוע לפני הקב"ה מה היתה כוונתו האמיתית של האדם בשעת מעשה), ואם אינו כן מה יועיל שנדונו לכף זכות?

ומבאר התפארת שלמה דברים נוראים, אשר מהם ילמד האדם עד היכן מגיע כח דבריו בשמים ממעל, ואלו דבריו: הורו לנו בזה גודל כח איש הישראלי ורב פעלו בדיבורו בעולם הזה, אשר לו הכח והיכולת לעורר בעליונים למעלה כמותו, מכל אשר יצא מפיו הן לחובה הן לזכות. כי כאשר האדם מלמטה הוא מליץ יושר ומדבר זכות על חבירו, מעורר על ידו גם כן למעלה מליץ טוב, המזכיר זכות על רעהו, 'להגיד עליו ישרו ויחננו מרדת שחת למצוא לו כופר' (איוב לג, כג-כד). וכאשר חלילה ישלח חץ לשונו לדבר על רעהו רעה, חלילה יגרום כן כמותו למעלה (שהרי מלך המשפט יעמיד ארץ, וממילא מוכרח להענישו).

ואף שגם בלי דיבורו הכל גלוי לפניו ית"ש, כי עיניו פקוחות על דרכי בני אדם, בכל זאת כל גזירת עירין מלמעלה, תמהר לצאת יותר אל הפועל על ידי התעוררות מבני אדם שלמטה, אשר יגזרו אומר הן לחובה והן לזכות, כי דיבורו עושה רושם למעלה, ועקימת שפתיו הוי מעשה למעלה כמבואר בזוה"ק (ח"ג קפג, ב).

ומביא לזה ראיה מוכחת מדבי הגמרא (חגיגה טו, ב) אשכחיה רבה לאליהו, ואמר דקוב"ה גמר שמעתתיה מפומיה דכולהו רבנן, לבר מרבי מאיר שלמד מאחר, אמר ליה, רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק, אמר ליה השתא אומר הקב"ה 'מאיר בני אומר', עיי"ש. (אמר אליהו הנביא לרבה בר שילא, שהקב"ה אומר שמועות של דברי תורה בשמם של כל החכמים, אבל אינו מזכיר משמועותיו של רבי מאיר בשמו, שאל אותו רבה מדוע אינו אומר שמועות בשמו של רבי מאיר, השיב לו אליהו מפני שלמד תורה מפיו של אחר שהיה רשע, ואין ללמוד מאדם רשע, אמר ליה רבה בר שילא מדוע נחשב שרבי מאיר נהג שלא כהוגן, הרי רבי מאיר רק למד ממנו תורה ולא למד ממעשיו הרעים, ואם כן היה מותר לו ללמוד תורה מפיו, אמר ליה אליהו עכשיו לאחר שתירצת את מעשיו של רבי מאיר שלמד תורה מאחר, שמע הקב"ה לקולך ואומר שמועה בשמו). נראה מזה, כי עד שאמר רבה דיבור זה של לימוד זכות על רבי מאיר, לא גמר הקב"ה שמעתתיה מפומיה דרבי מאיר, אע"פ שהכל גלוי לפניו, והשי"ת ידע מתחלה גודל קדושתו ומעלתו של רבי מאיר, בכל זאת הוצרך הדבר ג"כ להתעוררות דיבור האדם למטה כנ"ל

והנה כן הדבר להיפך אצל חוב, אף אם חטא האדם ח"ו באיזה דבר בסתר, ולא ראה אדם בו, אף אם השי"ת רואה את כל מעשיו, מ"מ לא תחזק עליו מדת הדין כ"כ מהרה, אבל אם יבא שום אדם אח"כ ויוצא לגלות הדבר, אז יתגבר עליו המקטרג למעלה כמוהו כנ"ל.

ועל זה הזהירה התורה (ויקרא יט, יז) 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא', דכשתרצה להוכיח את עמיתך, אמרה התורה 'הוכח תוכיח את עמיתך' בדברים טובים וניחומים, ולא תשא עליו חטא, כלומר גם אז לא תשא עליו ותזכור את עונו, לומר לו למה עשית כך וכך, כי גם בזה תגרום עליו מקטרג למעלה על פי דברי פיך, וכבר כתיב (שם יט, טז) 'לא תלך רכיל בעמיך', אך בכל דבר צריך לראות לעשות בחכמה, שיבין רעהו בעצמו כי לא טוב עשה עד היום. וכן הוא מבואר בזוה"ק כי הסטרא אחרא פסולים להעיד על ישראל, ורק על ידי אישי ישראל יקום הדבר.

תחלה ואחר כך קשוט אחרים, דהיינו שקודם ישפוט את עצמו, ואח"כ 'ושפטו את העם', שיוכל לקשט את זולתו, כי כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא (בבא בתרא נח, ב). שרק כאשר הוא בעצמו מתוקן לגמרי כראוי וכיאות, אז יוכל לדון את דינו של חבירו.

לשפוט אחרים כמו ששופט עצמו

בדומה לזה כתב בתולדות יעקב יוסף לפרש אומרו שופטים ושוטרים תתן "לך", בהקדם דברי היעב"ץ על המשנה (אבות ב, ד) ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, שזה כלל גדול ויסוד לקיום השלום והאהבה בין איש לרעהו, כי רוב המריבות והקטטות המצויות בין בני אדם, אינן אלא מחמת שהאדם מודד במדה אחת לעצמו ובמדה אחרת לזולתו, ועל כן הזהירו חכמינו ז"ל אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, ורצונו לומר שישים דעתו ונפשו תחת נפש חברו, למשל אם חרפו אדם על איזה דבר שעשה לו, אל ימהר להשיבו, אלא ידון בנפשו שאילו היה הוא עושה לחברו כמעשה הזה, אם לא היה מחרפו עוד יותר ממה שחרפו חברו עתה, וכן הנהגה זו ראויה בכל משא ומתן שיהיה לאדם עם חברו, עכ"ד.

לשפוט עצמו תחילה ואח"כ אחרים

בכלי יקר מרמז באומרו שופטים ושוטרים תתן 'לך', רומז על אמרם ז"ל (בבא מציעא קז, ב) קשוט עצמך

וזהו שאמר הכתוב שופטים ושוטרים תתן "לך", רצונו לומר, אותו המשפט אשר היית רוצה לשפוט בו את חברך, אותו המשפט ממש תשפוט לעצמך, ויתבונן האדם מה היה מחשב בדעתו אילו היה הוא נכשל בדבר זה, וזהו ענין "תתן לך", שיהא השופט שופט אותך כמו ששופט את זולתך, ועל ידי זה כל אחד על מקומו יבא בשלום.

בבחינה זו כתב בעבודת ישראל (אבות ד, א) לבאר המשנה איזהו גיבור הכובש את "יצרו", רצה לומר שצריך כל אחד להשגיח על "יצרו", דהיינו במה שרגיל להכשילו ולכובשו, לא כמו שהכסילים עושים, שמשגיחים תמיד על רוע מדות חבירו, ואילו הוא בעצמו נחשב בעיניו כצדיק, ומי יודע אפשר הוא גרוע במדותיו מחבירו, לכך אמר "יצרו" דייקא.

(אבות ג, יז) אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח. שהקב"ה כביכול טוען 'אם אין תורה אין קמח', וטענת בני ישראל היא 'אם אין קמח אין תורה', היינו שצריך הקב"ה כביכול להשפיע קודם טובות גשמיות, ואח"כ נעבדהו בתורה ועבודה.

והנה בעוונותינו הרבים יען שנתמעטו הדורות, ובני עליה המה מועטים, צריך הקב"ה להשפיע לנו מקודם כל טוב העולם הזה ועשירות, כדי שעי"ז נוכל לישב באהלה של תורה ועבודת השי"ת. וראיה לדבר, שיעקב אבינו הקדים בברכתו את זבולון שהיה בבחינת בעלי משא ומתן, ליששכר יושב אהלים, כמו שאמר (בראשית מט, יג-יד) 'זבולון לחוף ימים ישכון', ואח"כ 'יששכר חמור גרם'.

וגם משה רבינו בירך את זבולון קודם, כמו שאמר (דברים לג, יח) 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך', הרי שמקודם צריך האדם לשפע רב וכל טוב, ואח"כ יוכל לישב באהלה של תורה.

בתחילה משפיע עשירות ואח"כ תורה ועבודה

בעטרת ישועה פירש בדרך נפלא את הפסוק 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך', דכתבו המפרשים (עי' אלשיך תהלים ד, ו; משלי ג, א) בענין הויכוח שיש בין זרע ישראל להקב"ה, שזה נרמז בלשון המשנה וכן עשה יעקב אבינו בברכתו את מנשה ואפרים, שיכל את ידיו וברך את אפרים בימינו, אפילו שמנשה היה הבכור, בכל זאת בירך את אפרים מקודם, כי אפרים רומז

על הפרנסה על דרך הכתוב (בראשית מא, נב) 'כי הפרני אלקים בארץ עניי', והוציא אותו מעוני ורעבון לעשירות רב, ומנשה רומז לסוד התורה, כי מנש"ה אותיות משנ"ה שהוא תורה שבעל פה.

ודבר זה נרמז במאמר הכתוב, שופטים ושוטרים, כי שופ"ט עולה פרנס"ה, שוט"ר עולה תפל"ה, רומז שצריך מקודם להמשיך פרנסה, ואח"כ אנו יכולים לישב על התורה ועבודה. ותקח ראיה 'אשר ה' אלקיך נותן לך לשבטיך', רומז על השבטים שהם יששכר וזבולון מנשה ואפרים, שגם אצל השבטים הקדים במעלה את הפרנסה לתורה ועבודה, וכן תראו ותעשו אשר מקודם תשפיעו שפע פרנסה עולם הזה, ואח"כ 'ושפטו את העם משפט צדק', רומז על התורה ועבודה.

שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךְ מֶלֶךְ וגו' מִקֶרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךְ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךְ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךְ הוּא (יז, טו).

ישתדל כל ימיו להרבות רכושו בעוה"ב

בתולדות יעקב יוסף מבאר רמז נפלא, בהקדם הא דאיתא בחובת הלבבות (שער עבודת האלקים פ"ט) שבמדינת הודו, נמנו וגמרו שכל שנה ימליכו עליהם איש נכרי שאינו מאנשי מדינתם, להיות עליהם למלך, ובסוף השנה ישלחו אותו בחזרה לארצו ריקם ובחוסר כל, כפי שהגיע לשם, פעם אחת מינו עליהם איש סכל שלא ידע מסוד זה, ובמשך השנה קיבץ ממון הרבה ובנה ארמונות יפים ונאים, והשתדל להביא את כל אשר היה לו מחוץ למדינה, ממון אשה ובנים, אבל כאשר נשלמה לו השנה, שלחו אותו אנשי המדינה בעירום ובחוסר כל ולא נתנו לו ליקח עמו מחוט ועד שרוך נעל, ואז התחרט והתאבל מאוד על כל טרחתו אשר בנה וקיבץ ממון לאחרים.

ואחר כך בשנה הבאה לקחו אנשי המדינה למנות עליהם איש נכרי שהיה נבון וחכם, ואחרי שנתמנה עליהם, קירב אליו אחד מאנשי המדינה והטיב עמו הרבה, ואז שאל אותו על מנהגי העם ודתיהם, ואיך היתה התנהגותם עם מי שמלך לפניו, וגילה לו את סודם, וכאשר נודע לו הדבר, לא עסק במאומה מכל מה שעסק הראשון, רק השתדל וטרח

במשך כל שנת מלכותו להוציא מגבולי המדינה כל דבר יקר שהגיע לידו והכין לעצמו מכספם וזהבם של אוצר המדינה שמלך בה ארמון מפואר וכסף וזהב לרוב במדינה אחרת, והצטער על מיעוט הזמן להוציא כל מחמודות מהם, והיה שמח בצאתו מהם, כי ידע שהולך למקום מנוחה מתוך כבוד ועושר.

הנמשל הוא, שבכל חיי האדם בעולם הזה, הרי הוא 'מלך' לפי שעה, הסכל מקבץ הון ורכוש, ובצאתו מן העולם ישאר בלי כלום, אבל החכם יודע שיפה שעה אחת בתורה ומצוות ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ועל כן בעודו בחיים חיותו שולח לחמו למרחוק, להרבות במצוות ומעשים טובים.

ובזה מבאר את מאמר הכתוב, שהתורה רומזת על כל אדם בכל זמן, וכמו שדרשו חז"ל (נדרים לב, ב) עיר קטנה וגו' ובא מלך גדול וכו' עיי"ש. וזהו ביאור הכתוב 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' שאינו יודע מנהגי עולם הזה, ורוצה לעשות קבע מהעולם הזה, אלא 'מקרב אחיך תשים עליך מלך', שידע מנהגי מדינה זאת, שהיא העולם הזה, אשר לאחר מעט שנים הולך ממנה ככלי ריק. לכן יתנהג כגר בעולם הזה, וכל ימיו ישתדל על העולם הבא שהוא חי וקיים ואז יאריך ימים על ממלכתו בעולם שכולו ארוך ומוסיף שזהו כוונת חז"ל (תמיד לב, א) איזה חכם הרואה את הנולד, דהיינו שדואג לאחר זמן, ולא לקניני העולם הזה שהם רק תאוה לעינים לפי שעה.

וזהו ג"כ הרמז במאמר הכתוב (קהלת ב, יד) 'החכם עיניו בראשו' וגו', רצונו לומר שהחכם מסתכל למרחוק מגובה הראש שהוא למעלה מכל הגוף, מה שאין כן הכסיל שאינו מסתכל למרחוק אלא לפי שעה, ולכן יקרה לו כמקרה הכסיל הנ"ל, שמאבד שני העולמות.

ובבחינה זו היה רגיל לומר כ"ק אאזמו"ר מקרעטשניף זי"ע על מאמר המשנה (אבות ו, ט) שבשעת פטירתו של אדם, אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד. דהנה אמת נכון הדבר שאין האדם יכול ליקח אחריו במותו כסף וזהב לעולם העליון, אולם הרשות נתונה בידו לשלוח לשם את הכסף והזהב מקודם, בעודו בחיים חיותו, והיינו על ידי שמחלק מעותיו לצדקה.