סיפור לשבת - דאגה ליצוריו של הקב"ה
במחסן המצרכים של ישיבת כפר חסידים נשמעו קולות רחש וצפצופים, הרבנית שמעונוביץ אלמנת מייסדה של הישיבה ראש הישיבה הגאון רבי נח שמעונוביץ זצ"ל, שירדה למחסן להניח מספר מצרכים בעזרת אחד הבחורים, הצטמררה מעט.
מה הם הקולות האלו? שאלה את הבחור בבהלה.
כנראה עכברים, השיב הבחור ורעד בקולו, כבר יצאו שמועות בישיבה, שיש כנראה עכברים במחסן, שמעו אותם במרוצתם ואת צפצופיהם בחדרים שבקומה הראשונה, בשעות הלילה השקטות.
עכברים? נבהלה הרבנית הרי הם יאכלו את כל האוכל במחסן. וגם יכולים הם להפיץ מחלות ולגרום זוהמה ולכלוך, אסור להשאירם אף לא רגע מועט אחד, אמרה.
הרבנית הניחה את המצרכים בזהירות מחשש שמא יקפוץ אחד היצורים הזעירים עליה, וסגרה בזריזות את דלת המחסן, כשהיא אומרת לבחור שצריך למצוא פתרון מידי, למכת העכברים.
הרבנית צודקת השיב הבחור המלוה, מיד נחפש פתרון, ואכן הפתרון נמצא בדמות חתול, החתולים כידוע ניזונים מעכברים, כאשר יש לקוות שכשהחתול הזו ימצא במחסן המזון, מכת העכברים תגיע לקיצה.
וכך נרכשה לה חתולה מנומרת לישיבה בכפר חסידים, אשר השתכנה לה במחסן הישיבה כאשר תפקיד גדול נועד לה, לסלק את העכברים מרחבי הישיבה ובפרט ממחסני המזון.
יום בהיר אחד כאשר המשגיח הנודע הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, הסתובב סביב בנין הישיבה, בטיולו היומי כפי שהורה לו הרופא לרפואתו, יחד עם בחור מחשובי הישיבה, כששניהם עוסקים בדברי תורה.
כאשר לפתע נתקלו עיניו בחתולה המסתובבת לה בחצר הישיבה, של מי חתול זה שאל המשגיח?
של הישיבה השיב הבחור המלוה, הישיבה רכשה חתולה, בכדי למגר את תופעת העכברים שהשתכנו להם במחסן הישיבה.
ומי נותן לה לאכול? שאל הרב לופיאן.
לאכול? תמה הבחור, הרי יש לה כאן אוכל בשפע, היא אוכלת את העכברים, לשם כך היא הובאה לכאן, לא צריך לתת לה לאכול.
אינני מבין תמה הרב, היא הובאה לכאן כשומר כדי להרתיע את העכברים.
וכאשר, כפי שצפוי, יברחו מכאן העכברים, מה היא תאכל אז?
ודאי שצריך לתת לה לאכול.
הבחור השפיל את מבטו, מבויש.
אני אראה לך מה לעשות, אמר הרב נכנס לביתו ומיד יצא, כשבידו ספל שטוף וקנקן חלב.
בוא ניתן לה חלב, אמר המשגיח מילא את הספל בחלב והניח לפני החתולה.
כשאתה רוצה שאחד הברואים יציר כפיו של הקב"ה, ישרת אותך ויעבוד למענך, אתה צריך לתת לו לאכול עוד לפניך.
הרי זו מצוה מפורשת מן התורה, ככתוב ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת...
ודרשו חז"ל קודם לבהמתך ואחר כך ואכלת אתה.
ואף גם זאת נפסק להלכה בשולחן ערוך. שאף אם בירך כבר ברכת המוציא ועוד בטרם אכילתו נזכר שעדיין לא נתן לבעל החיים שברשותו לאכול, עליו להפסיק ולא לאכול לפני שיתן לבהמתו את אכלו.
ואין זה הפסק לברכה כי הוא הרי אסור לאכול קודם בהמתו, נמצא שזה צורך אכילתו.
כמובן, שמאז לא היתה החתולה רעבה עוד.
בכל יום, לפני כל ארוחה בישיבה, היא קיבלה את מנתה שלה מיד אותו הבחור, שלמד דבר חשוב מאוד בחובתו כלפי ברואיו של הקב"ה.
והעכברים? כמובן שנעלמו מיד בהיתקלם בחתולה של הישיבה.
כמה צריך ללמוד מכך על כבוד לכל יצור מיצרי כפיו של הקב"ה שרחמיו על כל מעשיו.
ובפרט עלינו ללמוד מכך לכבד כל אדם אשר נברא בצלם, ולעזור ולסייע לכל אחד, ובפרט כשאנו רוצים להסתייע בו, כמה עלינו לכבדו ולחשוב גם על הזולת.
וכגון כאשר נזמין בעל מלאכה לביתנו, נראה לכבדו, אם זה במילה טובה ולתת לו הרגשה טובה. ואף בכוס מים נעימים בזמן עבודתו.
כך נלך בדרכיו של הקב"ה עליו נאמר ורחמיו על כל מעשיו.
