Skip to content
רגע להתבונן

אהבתי אותך אמר השם

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

במאמר הנוכחי אשתף אתכם בחוויה האישית וסיפורו הנוגע ללב של אדם שחוה שמחה בחג הסוכות. השם בדוי, כמובן. אף פרטים מזהים בסיפור שונו.

כאשר הוא אוהב את עם ישראל, אז הרי כל אחד מקבל מנה אחת עבורו. והמנות של הקב"ה לעולם אינן מצומצמות. אם הוא אוהב את כלל ישראל, אז הוא אוהב אותי.

מוישה - לא ידע מה זה לאהוב. הוא היה מצהיר: "אני לא יודע את מי אני אוהב בחיים, אני בעצם לא יודע מה אמורים להרגיש כאשר אוהבים". שוב חזר על המילים ושוב כיוון 'אהבת אותי'. כן, כן, ממש ככה.

ורגש, כידוע, זה משהו שאי אפשר להסביר. מי שמרגיש - יודע. ומי שלא - אז בעזרת השם יידע בעתיד. ואז פתאום הרגיש פמפום חזק בלב. לבו התרחב. התרגש כל כך, כי נראה שלראשונה בחייו הרגיש במודע מה זו אהבה של הקב"ה אליו.

מי ששם לב לזה זו רעייתו. היא היתה מציקה לו הרבה. הגדירה את החיים לצידו כטכניים בלבד. כי בכל מה שקשור לתיפקוד של אבא ובעל בבית, הוא היה מושלם. החזן כבר אמר קדיש שאחרי שמו"ע והוא עדיין תפוס במחשבותיו.

אף פעם אינו מרגיש את האהבה של ההורים אליו. אין לכך שום ביטוי. טכנית, יש המון. יש איכפתיות, יש דאגה, יש תמיכה כספית, יש מתנות. אך חוויה אף פעם אינה קיימת. אין חוויה של קירבה. אין בכלל רגש בסביבה. אך אי אפשר היה להרגיש איתו. אשמה.

אפשר לחלק את החיים של מוישה לשלושה. בשליש הראשון, לא הכיר בכך בכלל. לא ידע מה חסר לו. את כל מי שביקר אותו - סימן כמתלונן סידרתי המחפש בעיות בחיים. "החיים טובים - נהג לומר - הכול בסדר. בשביל מה להרוס אותם?"

בשנים האחרונות היו לו רגעים רבים של תחושת קיפוח. רעייתו מדברת כל כך הרבה על מה שהיא מרגישה כלפי ההורים שלה, ומה שהיא מרגישה מהם. אז מדוע הוא לא זכה לטוב הזה מעודו??

עוד לא הגיע לקטע הבא: 'ותיתן לנו ד' אלוקינו', ופתאום הבריק לו.

הרי האהבה של הקב"ה אליו - מובטחת היא. מעוגנת היא בפסוקים אין ספור בחומש, בנביא ובחז"ל. ולמרות כל זאת לא הרגיש את זה מעולם. וזה לא אומר כלום, על כך שהיא קיימת תמיד בעוצמה אדירה.

בשליש השני התחיל להבחין בחסר. קלט שיש סט רגשות שחסר לו בחיים. פתאום נראו לו החיים משעממים, חסרי משמעות וטעם. ואז בעצם הגיע לטיפול.

והרי גם אהבתם של ההורים - מובטחת היא. אף היא מעוגנת רבות במקורות. זאת אומרת, שהיא קיימת.

הנחת היסוד בטיפול ברורה. כל עוד אדם לא לוקה בתסמין מיוחד, הוא אדם בריא לגמרי, נולד כמו כל התינוקות עם רמ"ח ושס"ה, כולל כל חלקי הנפש והרגש. ואם יש משהו שלא עובד - משמע שהאיבר הזה נפגע בשלב כל שהוא בחייו, ומאז יצא מכלל פעולה.

ביטויים - אכן אין. חסימות - אכן יש. אך האהבה קיימת. בלב כמוס.

להחזיר איבר לפעולה, אחרי עשרים ושמונה שנה של חוסר פעילות, זה סיפור לא פשוט בכלל. דומה להחזרת גפיים לפעילות אחרי שיתוק ארוך.

שמעתי עכשיו את הפודקאסט על ההגדרה של "אבא", וממש החכמתי. ההבחנה הזו של מה זה אבא ואיך לגשת ליום הדין פשוט יפה ומאירה מאוד.

לרגע תפס את הלב, כי זה החל לפמפם בעוצמה שלא הכיר. לא בטוח היה שהשרירים חזקים דיים כדי להחזיק אותו במקום.

ומוישה יצא אכן למסע, עם המון דביקות במטרה. ערב חג היום, אין זמן לתאר את כל המסע. נקפוץ ישר לאחת התחנות הדרמטיות.

ליל סוכות. מוישה נעמד להתפלל תפילת החג. עוד בטרם החג הצעתי לו הצעה. הרי אנחנו אומרים בימים טובים נוסח "אתה בחרתנו". זה נכתב בלשון רבים, כמו כל התפילה שנתקנה בלשון רבים. לכל מטבע שטבעו חכמים בתפילה, יש טעמים לאין שיעור בנגלה ובנסתר. ובכל זאת, עבור המסע של מוישה, הצעתי לו לכוון בתפילה גם בלשון יחיד. לחשוב כאילו אומר: "אתה בחרתני... אהבת אותי ורצית בי..."

הוא חזר אחרי סוכות עם אורות בעיניים. תוך כדי אמירת התפילה הקצרה הזאת התחולל בליבו תהליך שלם. מוישה תיאר לי את התהליך.

ניסה לחשוב על המילים בלשון יחיד 'אהבת אותי ורצית בי'. הרגיש לו כל כך מוזר. 'אהב אותי?! רצה בי?! מי אוהב אותי? מדוע רוצה בי? מה יש בי? או מה פתאום שיאהב אותי? מעולם לא הרגשת!'

ואז החליט להתחבר לנוסח שכתוב: "אהבת אותנו". אהה, אותנו. את כלל ישראל. נו, בטח, בכלל ישראל יש הרבה את מי לרצות. אולי כאחד מתוך רבבות אלפי ישראל ניתן לאהוב אותו. בתור 'בורג' קטן, זניח. לא נחשב.

אך אז הבריק לו. הרי אהבתו של הקב"ה אינה מוגבלת. עד כאן בקצרצרה. ובהזדמנות הרחבה בעז"ה. שיהיה לנו חג שמח, שיתקבלו כל התפילות.

More in this printout

View the whole printout