אל תבואני רגל גאוה
קשה לי.
כשהתחלתי את המסע, לא דמיינתי שכך זה ייראה.
האמנתי בעצמי. ידעתי את ערכי.
גם החברים בתחילת הדרך התייחסו אליי בכבוד. היו שאפילו קנאו בי.
אבל מאז שהגעתי לכאן. למחלקה של האחמי"ם. אל המקום שעליו חלמתי תמיד. אני עובר חוויות משפילות כל כך.
כל הביטחון העצמי שלי קרס.
פעם אחר פעם מעמידים אותי במבחן ביקורתי ואכזר.
בעשר שניות הראשונות אני שובה את הלב. מקסים.
אבל אז... קשה לי לדבר על זה...
ובכן, אז מתחילים לסקור אותי בזכוכית מגדלת. סנטימטר אחר סנטימטר.
לא עוברת דקה, והם קולטים את הפגם שכל חיי אני מנסה להסתיר.
מה זה? הם שואלים את יענקל. מצביעים בארשת ניצחון על נקודת התורפה שלי.
איך הם תמיד מגלים אותה, ריבונו של עולם?
יענקל מנסה להסיח את דעתם. מצביע על מעלותיי הרבות.
תראו איזה חן יש לו. תראו את העמידה הזקופה.
לא תמצאו עוד אחד כזה. אין סיכוי.
אבל זה לא עובד. הם ממוקדים אך ורק בחיסרון הקטן שמצאו.
זה לא בשבילי. הם אומרים ליענקל. תביא לי משהו טוב באמת.
יענקל מחזיר אותי בבושת פנים למקומי מתחת השולחן.
חבל, הוא ממלמל לעצמו חרש. משתדל שגם הם ישמעו. אתם פשוט מפספסים...
האמת, שבפעם הראשונה ששמעתי את יענקל מדבר עליי כך, התרגשתי.
הנה, יש כאן אחד שמעריך אותי. לא סתם אחד. יענקל הוא מייבין בסדר גודל.
אבל אז אחרי שכולם הלכו ויענקל נשאר לבד, הוא הביט בי במבט נוגה, והפטיר לעצמו: נו מה יהיה? איך אני מתפטר ממנו?
הרגשתי אפס. פשוט אפס.
בלילות החשוכים התחרטתי אלף ואלפי פעמים על גאוותי הישנה.
חשבתי שאני מיוחד. כנראה שטעיתי.
מה היה רע להיות כמו כולם? בכיתי חרש בכוך הפרטי שלי. שאף אחד לא ישמע. לא רציתי שהשכנים הסנובים שלי יגחכו על חולשתי.
בוקר אחד, במהלך אחת הביקורות המשפילות, נפלתי ארצה.
חטפתי מכה בראש. זו היתה מכה מכה. השאירה רושם.
יענקל ניתר ממקומו. מסווה במהירות את החיוך שהבזיק על שפתיו.
תגיד לי, אתה נורמלי? הוא צעק על המבקר התורן שלי.
אתה יודע כמה הוא שווה? תראה מה עשית לו.
שקרן אחד... סיננתי חרש. אני יודע טוב מאוד מה אתה חושב עלי.
המבקר התנצל. הסמיק והחוויר חליפות.
מגיע לו. שיטעם קצת ממה שאני עברתי.
הוא ויענקל הסתודדו. לא שמעתי בדיוק מה היה הסיכום ביניהם. אך כשהוא יצא, יענקל היה נראה מבסוט.
הוא הביט בי, הפעם במבט מרוצה, והעביר אותי אחר כבוד אל החברים הישנים שלי מפעם.
אלו שלא העפתי לעברם מבט. אלו שהתנשאתי עליהם. אלו מהסוג ב'.
היי שלום, הם קראו לי בחביבות, התגעגענו אליך.
הם דיברו בכזו פשטות. בלי פוזות. דמעות עלו בעיני.
האמת, לא נעים לי מכם... התחלתי לגמגם.
הכל בסדר, אח שלנו. בוא כנס. יש מקום בשפע. כאן אין כוכים. כולם יחד.
היה לי כיף איתם. למרות הצפיפות.
ומשם ואילך הכל התגלגל במהירות.
תוך פחות משעתיים הגיע אהרן. הוא ניגש ישירות אל האזור שלנו. הביט בי ועיניו אורו.
הוא הרים אותי בעדינות, ליטף בחיבה, ואמר ליענקל בקול נרגש:
אני רוצה אותו! אני מאוד רוצה אותו!
הוא היסס רגע ושאל: תגיד לי יענקל, הוא בכוונה כאן, או שזה בטעות?
יענקל חישב במהירות את כל האופציות. איזו תשובה תהיה הכי תועלתית.
אבל כנראה המבט הטהור והנלהב של אהרן המיס גם את הציניות של יענקל.
אני לא רוצה לאכזב אותך, הוא אמר לאהרן, אבל תראה את זה. והצביע על הפגם שלי.
התכווצתי לתוך עצמי. אולם אהרן לא התרשם.
שטויות. נקודה פצפונת? לא רואים אותה בכלל.
תראה איזה יפה הוא. תראה איזה מושלם. אני רוצה אותו!
ואז, מבלי שהתכוננתי נפשית, הוא קירב אותי אל שפתיו ונשק לי בהתרגשות.
החברים החדשים-ישנים הסתכלו עלי מתוך הארגז, ונופפו לי לשלום.
תזכור, הם אמרו לי בלי מילים, כשאתה לא מתיימר להיות סוג א' א', אתה מגלה כמה אתה מיוחד.
אהרן עטף אותי בזהירות בשרוול צמר גפן וורוד, הכניס אותי לקופסא, והלכנו הביתה. שמחים ומאושרים.
איזה חג נפלא מחכה לנו יחד.
חג שמח שלכם העורך
