עלה אתרוג - לאסור אתרוג שאינו שלו
ע"פ ספר צפנת פענח להג"ר יוסף ראזין הרוגוצובר זצ"ל, שיו"ל ע"י מכון עלה זית מסודר עם הוספות והשלמות
הנה קיי"ל דאם הקדיש אדם בהמה מוטל עליו חיוב גם בקרבן נדבה להקריבו. ומ"מ אם הקדישו או החרימו ופדה אותו אחר, י"ל שפקע ממנו החיוב ומוטל על השני, דאיתא בערכין (כח, א-ב) א"ר חייא בר אבין החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה וכו' החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר, ובגמ' שם אמרו שדברי ר"ח בר אבין תלויים במחלוקת תנאים, ואיכא דמקיש מטלטלין לקרקעות ולשיטתו גם החרים מטלטלין נותנן לאנשי משמר. והנה על הצד שהנתינה תלויה בבעלים ליתן לאיזה כהן שירצה, א"כ הנותן עדיין חשיב בעלים והחיוב מוטל עליו, אך למ"ד שנותנן לכהן שבאותו משמר, א"כ פקעה בעלותו מיניה והחיוב מוטל על הכהן המקבל. ולהרמב"ם (פרק ו מהלכות ערכין הלכה ז) שפסק כמ"ד שמטלטלין הוקשו לקרקעות בחרמין, א"כ החיוב להקריבו מוטל על המקבל.
אך אע"פ שאין על הפודה חיוב בל תאחר, אי אפשר שיפקע עי"ז חיוב הקרבה ממנו. ועיין מעין זה במו"ק (כו, ב) השואל חלוק מחבירו לבקר את אביו החולה, דאף דיכול לקורעו מ"מ מותר באחוי [-לתקן הקריעה]. הרי חזינן דאף שנתן לו רשות לקורעו, מ"מ כשמחזיר לו אין עליו הדין כמו לוקח הבגד, דאסור לאחותו ולתקנו, כמבואר שם בגמ'. וכלומר שהגם נעשה מעשה או חל דין על החפץ [וזהו חל בפועל גם כלפי הבעלים], מ"מ אין הנותן רשאי להחיל איסורים נוספים על הבעלים, כגון לאסרו בבל תאחר או איסור איחוי.
ובסברא זו יש נפק"מ גם גבי אתרוג, בגוונא ששאל מחבירו אתרוג ביום ב' והחזירו אחרי שקיים בו מצותו, דיש לחקור האם האתרוג אתקצאי ליומיה מצד שהוקצה למצותו. ותליא בהנ"ל, ולפי מה שנתבאר שאי אפשר להחיל איסורים על הבעלים, א"כ י"ל שגם כאן אין השואל רשאי להחיל איסור מוקצה על חפץ שאינו שלו. [אולם זהו דווקא ביום ב', אבל ביום א' המקבל צריך לקנות לגמרי את האתרוג כדי לצאת בו ידי חובתו, מדין לכם, ומאחר שהמקבל הוא בעלים על האתרוג עכ"פ לשעתו, ממילא יכול הוא להחיל עליו איסור מוקצה].
ועדיין יש לדון על מי יהיה הלאו דבל תאחר, לכאורה יש לדמותו להך דר"ה (ו, ב), בעי רבי זירא יורש מהו בבל תאחר, ומסקינן, דתני רבי חייא מעמך (דברים כג, כב) פרט ליורש, היינו שאינו חייב בבל תאחר. וא"כ גם בנידון דידן בל תאחר מוטל על המקדיש ולא על הפודה, דהפודה דמי ליורש. והטעם בכל זה הוא על דרך דאמרינן בב"ק (מ, ב) לאו כל כמינך דמייעדת ליה לתוראי, והיינו מעין סברת אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וה"ה בענינים הנ"ל, הגם שיש לאחד איזה תפיסה בחפץ, מ"מ אינו יכול להחיל על הבעלים איסור לא תאחר, או איסור איחוי, או איסור מוקצה, דאינו יכול לאסור דבר שאינו שלו.
