עלה הנאה - הנאת הגוף בסוכה
הרב איסר יהודה זינגער, מכון עלה זית
נודר או נשבע משנה בנדרים (טז, א), זה חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים להאסר בסוכה מבשבועות, כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח, בנדרים אסור בשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצות, ע"כ. ובגמ' (שם ע"ב) דרשו מן הכתובים שאין נשבעין לעבור על המצות, אבל הנדר חל לבטל את המצוה. ואמר אביי בביאור טעם החילוק, הא דאמר גם הנאת סוכה עלי, הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה.
וביאר הר"ן וז"ל, כלומר סברא הוא דלה' לא קאי אשבועה אלא אכי ידור נדר, משום דנדר בדין הוא שיחול על דבר מצוה לפי שהוא אוסר על עצמו הנאת סוכה, שלשון נדר כך הוא, ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו, אבל לשון שבועה היינו שלא אשב בסוכה ולא כל הימנו להפקיע עצמו ממצות סוכה שהוא מצווה בה, עכ"ל.
ועל הלשון שנקט אביי "הנאת סוכה עלי" מקשה רבא דמצוות לאו ליהנות ניתנו, וא"כ גם באומר הנאת סוכה עלי יהיה מותר במצות ישיבת סוכה, דלא מיקרי הנאה. ומסקינן בגמ', אלא אמר רבא, הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה, ע"כ [היינו שלא נדר מן ההנאה אלא נדר מעצם הישיבה].
הנאת הגוף ומקשים האחרונים (רעק"א תניינא סימן קלח; מחנה אפרים נדרים סימן כה; חמדת שלמה או"ח סימן כג), שמבואר בתוס' ראש השנה (כח, א ד"ה המודר) שבסוכה יש הנאה בישיבה גם בלאו מצוה [והמחנ"א הוכיח כדברי התוס' מגמ' נדרים (לט, א)]. וא"כ קשה, מאי מקשה רבא דמצוות לאו ליהנות ניתנו, הרי דל מהכא הנאת המצוה, הרי יש גם הנאת ישיבת סוכה, וציינו לדברי הר"ן שבמקום שיש הנאה בלא המצוה אין להתיר משום מצוות לאו ליהנות ניתנו. דהקשה הר"ן על מה דקיי"ל (נדרים טו, ב) שהאומר לאשתו קונם הנאת תשמישך עלי היא נאסרת עליו, הרי מצוות לאו ליהנות ניתנו ואמאי נאסר. ותירץ, דמה שקיי"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו היינו לומר שאין קיום המצות חשוב הנאה, אבל מ"מ אם נהנה גופו בעת שמקיים מצוה הרי זה קרוי הנאה, ולכן אמרו בגמ' ר"ה (כח, א) הנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, עכ"ד הר"ן. וא"כ גם בענייננו, הרי נהנה גופו מישיבת הסוכה בנוסף להנאת קיום המצוה, ולמה בא רבא להתיר מצד מצוות לאו ליהנות ניתנו.
ובשער המלך (פ"א מהלכות שופר) אכן הוכיח מזה ששיטת התוס' כהרשב"א (נדרים שם), שגם אם יש לו הנאה מלבד המצוה, מותר, משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו. אולם עדיין צריכין ליישב לשיטת הר"ן, שהרי הוכיחו האחרונים מדברי הגמ' שיש הנאה בישיבה.
מצוות סוכה כוללת ונראה ליישב, שבהנאת ישיבת סוכה, כו"ע מודו שגם הנאת הנאת הגוף הישיבה שהוא נהנה גם בלא המצוה אף היא מותרת משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו. וביאור הענין, דבאמת יש להבין שורש הסברא בהא דקיי"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו. ובפשטות לומדים הכוונה בזה, שההנאה שיש לו לאדם בקיום המצוות איננה בכלל הנאות העולם, ולכן לא שייך לאוסרה בכל מקום שיש איסור הנאה. [יש שכתבו על כך הביטוי "הנאה רוחנית לא מיקרי הנאה".] אולם מלשון רש"י (ר"ה שם ד"ה לא ליהנות ניתנו) יש להוכיח טעם אחר, שפירש לא ליהנות ניתנו - לישראל להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו, עכ"ל. ומבואר הטעם, כי כיון שניתנו המצוות כדי להיות עול על צואריהם, לפיכך כשמקיים מצוה אין זה נחשב הנאה. אבל אין הסברא מצד שבקיום מצוות אין הנאה בעצם, דלעולם בקיום מצוות יש הנאה, אלא שכיון שמטרת נתינתם לישראל היא כדי להיות עול, לכן כשעושה מצוה לא נחשב נהנה.
ולפי"ז יש לומר, דכיון שבסוכה גם הנאת הישיבה היא בכלל המצוה משום "תשבו כעין תדורו", שציוותה התורה שישב בה כדירתו בביתו כל השנה, ומצטער פטור, ובכלל זה כל ההנאות שהוא נהנה בביתו כל השנה [כך נקטו רעק"א וחמדת שלמה שם], לפיכך גם הנאת הישיבה - אף שהיא הנאה הבאה לו גם בלי קיום המצוה - היא בכלל ההיתר של מצוות לאו ליהנות ניתנו. דכיון שמצות סוכה הכוללת בתוכה הנאת הישיבה ניתנה להיות עול על צואריו, אינה נחשבת הנאה לאוסרו בישיבה.
ודברי הר"ן בסוגיית האומר לאשתו קונם הנאת תשמישך, אמורים רק בהנאת תשמיש, שהוא דבר הבא ממילא ואינו חלק מהמצוה, בזה כתב הר"ן שהטעם דמצוות לאו ליהנות ניתנו אינו מתיר הנאה זו. אבל מצוות סוכה מתירה גם הנאת הגוף הנלוית אליה. [חילוק זה נמצא גם בחמדת שלמה שם (אות ג), אבל טעם החילוק שונה ממה שכתבנו.]
