עלה ריתחא לולב של תקרובת עבודה זרה

והקשה מוהר"ם בן חביב על רש"י כמה קושיות, מובא בשער המלך הלכות לולב. א) הלא מפורש נאמר בע"ז דף נ"א, א"ר נחמן א"ר אדא בר אהבה עכו"ם שעובדין אותה במקל, שבר מקל לפניה חייב ונאסרת, זרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת, דבעינן זריקה המשתברת כעין פנים, א"כ הלולב לא נאסר, וקשה אמאי קאמר דאם נטל יצא משום מצות לאו ליהנות נתנו, לאיזה צורך נדרש הטעם הזה כיון דאינו נאסר כלל.ב) הקשה לרש"י שכתב דעבודתה בכך לזרקה בו, וא"כ הוה תקרובת עכו"ם, ואיך משני הגמרא מתניתין דאיירי באשירה דמשה דכתותי מכתת שיעורא, האיך אמר רבא אם נטל יצא בתקרובת עכו"ם, הלא אין לו ביטול עולמית, ורבא גופיה אמר בפרק מצות חליצה דסנדל של תקרובת עכו"ם חליצתה פסולה משום שאין לו ביטול עולמית, עיי"ש בשער המלך שמפלפל הרבה באריכות בענין זה.

את והב בסופה המאמר להלן הוא מלחמתה של תורה בין שנים מרבני אמריקה, הגאון רבי צבי הירש גראדזענסקי זצ"ל עם הגאון רבי משה שמעון זיוויטץ זצ"ל, ולהשלמת הדברים הבאנו דברי בעל קרבן אליצור באותו ענין. נקדים בקצרה תולדות הגדולים.

הגאון רבי צבי הירש גראדזענסקי זצ"ל (תרי"ח-תש"ח) היה מן הגאונים הראשונים שנתגדלו בישיבות המפורסמות בליטא והגיעו לאמריקה. יליד נאווארדאק, למד בעיר איוויע בבית מדרשו של שאר בשרו הגאון רבי דוד שלמה גראדזענסקי זצ"ל, אביו של רבי חיים עוזר, ואחר כך בכולל בקאוונא, שם נתקרב לרבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל. משנת תרנ"א ועד פטירתו ביום ח"י טבת תש"ח, בשנת התשעים לחייו, כיהן כאב"ד אמאהא שבמדינת נעבראסקא, קרוב לששים שנה. מלבד הספרים שהדפיס בחייו - מקוה ישראל על הלכות מקואות, מילי דברכות, ליקוטי צבי, מקראי קודש, בית היין, מועדי צבי וטהרת ישראל - השאיר אחריו כתבי יד רבים, ובהם שו"ת תפארת צבי על ארבעת חלקי השלחן ערוך, הנזכר כבר ברשימת חיבוריו שבספר אהלי שם (פינסק תרע"ב). עתה יצא לאור לראשונה החלק על יורה דעה, למעלה ממאה תשובות, ובהן שאלות מעשיות רבות שבאו לידו מאת רבני אמריקה, ורב בהן הענין ההיסטורי לצד חשיבותן ההלכתית. בסוף הספר נדפסה רשימת תולדותיהם של רבני אמריקה הנזכרים בו.

הגאון רבי משה שמעון זיוויטץ זצ"ל (תרט"ז-תרצ"ו), נולד בציטביאן בליטא, תלמידם של רבי אליעזר גורדון ורבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, היגר לאמריקה בשנת תרמ"ו על פי הצעת רבו רבי יצחק אלחנן, וכיהן ברבנות פיטסבורג קרוב לחמישים שנה עד פטירתו. מספריו - צמח השדה, משבי"ח על הירושלמי, ופרי יחזקאל.

בשנות תרפ"א-תרפ"ג הופיע בווארשה המאסף התורני "דגל התורה" בעריכת הרב מנחם מנדל כשר זצ"ל, ובו פתחו העורכים מדור מיוחד לחידושי תורה מרבני אמריקה. באחד הקונטרסים (ז-ח סימן ב) פרסם הגאון רבי משה שמעון זיוויטץ זצ"ל, רבה של פיטסבורג, מאמר ליישב את פירוש רש"י בסוגיא דלולב של עבודה זרה, פירוש המופיע גם בספרו מטה אהרן אשכול אמרים (עמ' מב). מאמרו הגיע לאמאהא, והרב גראדזענסקי השיב עליו במכתב הנדפס עתה בספר (סימן מ), מכתב שיש בו תוכחת מגולה לצד משא ומתן של הלכה. וכבר העיר המוציא לאור בפתיחת הספר, שבחלק מן התשובות "ניכרת תקיפותו ואמיצות רוחו".

תימה בדברי רש"י הנידון הוא הגמ' בסוכה (לא, ב) על מה ששנינו (כט, ב) שלולב של אשירה פסול, ואמרו בגמ', אמר רבא, לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל כשר, הכא באשרה דמשה עסקינן דכתותי מיכתת שיעוריה. ע"כ. ופירש רש"י וז"ל, לולב של עבודה זרה - ששימשו בו לעבודה זרה לכבד לפניה קרקע, אי נמי שעבודתה בלולב, להעבירו לפניה או לזרקה בו וכו'. ואם נטל כשר - ואף על גב דאיסורי הנאה הוא, מצות לאו ליהנות ניתנו וכו'. באשרה דמשה - וכו' ולולב צריך שיעור והאי כמאן דמיכתת שיעוריה כיון דלשרפה קאי, עכ"ל. והקשה בכפות תמרים (שם) והובאו דבריו בשער המלך (פרק ח מהלכות לולב הלכה א) מדברי רבא עצמו בעבודה זרה (נ, ב - נא, א) שהזורק מקל בפני עבודה זרה אינו נאסר [ואפילו אם עבודתה בכך], משום דבעינן זריקה המשתברת כעין פנים, ואם כן לולב הנזרק לפניה אינו נאסר כלל, ולמה הוצרך רש"י לטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו.

ועוד הקשה, שבתירוץ הגמ' מבואר שלולב של ע"ז לא מיכתת שיעוריה [ולא דמי לאשירה שמפני שדינה לשריפה כתותי מיכתת שיעוריה], ופירשו תוס' (סוכה שם ד"ה באשרה) הטעם, משום שע"ז של נכרי יש לה ביטול. וקשה על מה שפירש רש"י שמדובר שעשה את הלולב תקרובת, הלא תקרובת אין לה ביטול, וממילא גם לולב זה יהיה פסול מצד כתותי מיכתת שיעוריה.

בענין זה יצא לדון הרב זיוויטץ במאמרו הנ"ל, ונחלק עליו הרב גראדזענסקי. יצוין שכבר נשא ונתן בקושיות אלו הגאון רבי מנצור מרזוק זצ"ל בספרו קרבן אליצור, שם ייחד להן קונטרס שלם "בענין לולב של עבודה זרה" (עמ' רמ ואילך במהדורת עלה זית), ובהמשך נשוב לדבריו.

מאמרו של הרב זיוויטץ זה לשון המאמר של הרב זיוויטץ (דגל התורה, קונטרס ז-ח), בחלק הנוגע לעניננו:

סוכה ל"א ע"ב, לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר, ופירש רש"י, לולב של עבודה זרה - ששמשו בו לע"ז לכבד לפניה קרקע, אי נמי שעבודתה בלולב להעבירו לפניה או לזרקה בו וכו', ואם נטל כשר ואע"ג דאיסורי הנאה הוא, דמצות לאו ליהנות נתנו.

המשך מעמוד 4 והוסיף הרב גראדזענסקי, "ועתה ידידי שים זאת על לבך על להבא, ואל ימהר ידך לכתוב דבר טרם שדקדקת היטב בהסכת ושמע אם ראויים הדברים לפרסם בפני גדולי ישראל" וכו', עיי"ש שהאריך.

ולפענ"ד יש להצדיק את פירוש רש"י הקדוש, הסכיתו ושמעו. הנה ברש"י הקדוש כפי פירושו הפשוט צריך תיקון בלשון, תיבות 'לזרקה בו' צריך להיות 'לזרקו בה', דמקל הוא לשון זכר וע"ז לשון נקיבה, וכן מבואר בדברי הרש"ש בהגהותיו על הש"ס שתיקן הלשון (לזרקו בה) והקשה כמ"ש מהר"ם בן חביב, וכבר קדמו השער המלך בשם מהר"ם בן חביב. ובאמת אינו נצרך לעשות תיקון בדברי רש"י ז"ל, ועל ידי זה שרש"י ז"ל אמר לזרקה בו, מובן שכונת רש"י לזרקה (צוא שפריצען) [-להתיז] בו בלולב, היינו לטבול את הלולב בדבר לח ולזרוק עליה, ואז הוי הלולב משמשי עכו"ם, וכמו מחתה שמקטירין בה קטורת דהוה המחתה משמשי עכו"ם. ואם היתה כונת רש"י לעבודה לזרוק המקל עצמו בע"ז, היה צריך להיות לזרקו בה כתיקון הרש"ש, ובזה סרו כל תלונות הרש"ש ושער המלך ומהר"ם בן חביב. עכ"ל.

בהמשך המאמר עסק הרב זיוויטץ בענין אחר - בדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין - וגם בזה נחלק עליו הרב גראדזענסקי בתשובתו, ולא העתקנו הדברים מקוצר היריעה.

תשובת הרב על ביאור זה של הרב זיוויטץ יצא לחלוק הרב גראדזענסקי (שו"ת גראדזענסקי תפארת צבי סימן מ) וז"ל:

כבוד הרב וכו' וכו' מו"ה משה שמעון זיוויטץ שליט"א, רב בפיטסבורג, אמעריקא.

הנה ראיתי בקונטרס דגל התורה מווארשא שבחסדם נתנו גם מדור והוספה מיוחדת בעד החידושי תורה מרבני אמעריקא, וחכם עדיף מנביא שידעו זאת מראש שאינו כדאי לערב החידושי תורה דרבני אמעריקא בדגל התורה בתוך החידושי תורה מהגאונים גדולי חכמי תורה שביוראפ [אירופה]. ועיין יו"ד (סימן שסב סעיף ה) [אין קוברין רשע אצל צדיק וכו'], ולדאבון לבנו ולחרפתנו הננו אנו רואים כי כן הוא האמת, כי החידושי תורה אשר באו מאיזה רבני דאמעריקא אינם ראויים כלל להביאם בדפוס לפני גדולי עולם, ושתיקותם יפה מדיבורם, והנאה להם והנאה לעולם, שלא לבייש את הרבנים המובהקים הנמצאים גם באמעריקא.

ראשית דבר הנני בזה להודיעו, כי פקודתו אשר פקד כתר"ה בדגל התורה קונטרס ז-ח (סימן ב) מתוך התפעלות הנורא והגדול על המציאה אשר מצא בחריפותו לתרץ דברי רש"י בסוכה לא ע"ב, לומר "הסכיתו ושמעו" עיי"ש, הסכת ושמע דכתיב בדברי תורה כדאמרינן בברכות (דף טו ע"ב), פקודתו שמרה נפשי, ויסלח לי כתר"ה אם ארהיב בנפשי לומר לו קשוט עצמך וכו' [ראה בבא מציעא (קז, ב); בבא בתרא ס, ב)], וגם אתה ידידי הסכת ושמע קודם ישמעו אזניו מה שמוציא מפיו, וכל שכן מה שמוסר לדפוס בדגל התורה לפני גדולי עולם, ואז היה רואה ומבין דמה שהעלה לדקדק בדברי רש"י (סוכה לא, ב ד"ה לולב של ע"ז) שכתב או לזרקה בו, דהאי לזרקה הוא שפריצען בו בלולב, אי אפשר לפרש כן בפירוש רש"י כלל. דא"כ היינו משמשי עכו"ם כמו מחתה שמקטירין בה קטורת כמו שכתבו התוס' בע"ז (נ, ב ד"ה בעינן), וא"כ היינו רישא, כלומר הוא הפירוש הראשון שברש"י שכתב ששימשו בו לע"ז לכבד לפניה קרקע, ומה לי שימוש זה או שימוש זה.

ואין לומר דכוונת רש"י לאשכוחי שני מיני שימוש על ידי הלולב, דהוא או לכבד לפניה קרקע או לזרוק בה דבר לח עליה, דא"כ ברישא הוה ליה לרש"י לכתוב כן ששימשו בו לעבודה זרה לכבד לפניה קרקע או לזרקה בו, אבל השתא שכתב רש"י זאת בסיפא גבי אי נמי שעבודתה בלולב להעבירו לפניה או לזרקה בו, משמע בהדיא דגם לזרקה בו הוא עבודתה בכך כמו להעבירו לפניה דהיא תקרובת עכו"ם. ולא משמשי עכו"ם כמו שהבין הוא.

ולכן שפיר הקשה מוהר"ם בר חביב (כפות תמרים שם ד"ה ושל אשרה) מה שהקשה, והעיקר בזה הוא כתירוץ שער המלך (פרק ח מהלכות לולב הלכה א ד"ה היה אחד מהם), עכ"ל.