עבודת ההתבטלות בהושענא רבה מביאה לגילוי עוצם היחוד בשמיני עצרת

תיקון פגם הלבנה על ידי ההתבטלות לרבש"ע ביום הושענא רבה

ההכנה ליום טוב מהווה חלק ממנו

הראשונים רואים שיש ביום הושענא רבה ענין ההכנה לכל יום טוב הוא ממש חלק תוכן מיוחד ומנהגים שונים משאר ימי חג מעצמיות היום טוב כמו שמבואר הסוכות, ובדברי המשנה מוזכר יום הושענא בגמרא שיום טוב מכין לחברו (עי' כינס יז.), וכן רבה בשם 'אותו היום' (סוכס מס.) וכבר ביארנו צרכי סעודת יום טוב דורשים הכנה מבעוד במקום אחר את המשמעות שבלשון נסתר יום (כינס 3:), וכל מהותם של הימים טובים היא בכינוי 'אותו היום'. וכל ההתייחסות ליום בכדי להכין אותנו לזמן העתיד לבוא 'ביום הושענא רבה כיום נעלה ומרומם מעל שאר ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' על כן גם ימי חג הסוכות הולך ומתחזק במשך כשעסוקים עדיין עם יו"ט של סוכות ושרויים הדורות כי ככל שהדורות יורדים ומתקדמים בתוכו, יש מקום וצורך להתכונן כראוי לקראת הגאולה הקרובה, מתחזק ענין יום להושענא רבה ושמיני עצרת. הושענא רבה ביתר שאת. ולפי פנימיות הדברים הרי שכך באמת צריך להיות – שככל ויתקרבו אל הגאולה העתידה תתגלה ותתחזק השפעת יום הושענא רבה יותר ויותר.

התגלות פנימיות ימי הושענא רבה ושמיני עצרת לקראת הגאולה העתידה

הימים האחרונים של חג הסוכות שהם הושענא רבה ושמיני עצרת, הם ימים נעלמים ונסתרים מאוד, כי בתורה לא נאמר בפירוש מהו עניינם ומה תוכן מהות הימים הללו, ולגבי שמיני עצרת יש התייחסות בתורה שהוא יום טוב ואסור בעשיית מלאכה וכו', אבל לא מבואר מה הטעם והסיבה ליום טוב זה. ולעומתו יום הושענא רבה הוא יותר נסתר, כי אין שום התייחסות בתורה כלפיו, ורק בדברי

שנת חמה וקביעות יום הכיפורים והושענא רבה

בענין מנין ימות השנה איתא בגמרא (סוכה כט.) שאנו מונים לפי שנת לבנה ולא למנין שנת חמה, כאשר 'שנת חמה' יתירה על שנת לבנה קרוב לאחד עשר יום (ערכין ט:). ויש להקשות לפי זה – מדוע בכמה מקומות בדברי חז"ל אנו מוצאים כי השנה האמיתית היא שנת חמה של שס"ה ימים, כגון מה שאמרו חז"ל (מכות כג:) שימות השנה הם שס"ה כנגד שס"ה מצוות לא תעשה שבתורה. וכן דברי יראנו נפלאות תורתו'. עולה מדבריו כי אין הגמרא (כדריס לכ:) ש'השטן' עולה בגימטריא אנו מתייחסים רק לשנת הלבנה אלא גם שס"ד כמנין ימות השנה חסר יום אחד לשנת חמה, ושנת חמה יש לה חלק מרכזי מכיון שביום הכיפורים אין לשטן רשות יותר - שהיא הגורם לקביעת ימי ראש השנה, לקטרג. וכן הגמרא (כריתות ו.) אומרת שבקטורת יום הכיפורים, והושענא רבה. היה שס"ה מנים כנגד שס"ה ימות החמה. ועוד מביאה הגמרא (יומס סס:) את שיטת רבי ששנה תמימה היא שס"ה ימים. הרי שנראה מכל מקורות אלו שהשנה האמיתית היא שס"ה ימים כמנין שנת חמה וכיצד עולים הדברים בקנה אחד עם כך שאנו מונים לשנת לבנה (וכן פסק כלמכ"ס כסל' קידום סקולס פ"ס ס"ס). וליישב הדבר יש לומר על פי מה שכתב הלבוש (לו"ס סימן תרס"ל סק"ל), שההפרש האמיתי בין שנת לבנה לשנת חמה הוא עשרה ימים וכ"א שעות ור"ד חלקים שהם כמעט י"א ימים, ואם כן בשנה הראשונה במחזור השנים – כאשר מסתיימת שנת הלבנה ומגיע שוב ראש השנה לפי חשבון ימות הלבנה, עולה שרק ביום הכיפורים של שנת הלבנה הוא ראש השנה של שנת החמה החדשה, ובשנה שלאחריו שכבר נחסר משנת הלבנה עוד קרוב לי"א ימים, נופל ראש השנה של שנת החמה השלישי ביום הושענא רבה, ובשנה שלאחריה עושים שנה מעוברת וחוזר החשבון לפי הסדר הזה", וזה הסוד של יום הכיפורים והושענא רבה, ומסיים דבריו 'זה נראה לי טעם ברור בסודות התורה, ה' יתברך א. אמנם מציין שם כי יש פעמיים בכל מחזור שנים שאין הדבר כן.

עבודת בני ישראל לתקן את מיעוט הירח

ובביאור הענין נראה לומר כי הרי הקב"ה מיעט את הירח כמבואר בגמרא (קולין ס:) מפני שאמרה 'אין שני מלכים משמשים בכתר אחד', ואנו בני ישראל נמשלים לירח על כן יש לנו שייכות עם ענין מיעוט הירח (מדלס לכס סמות טו, כו), ומיעוט הירח אינו רק בכך שאור הלבנה מועט יותר מאור החמה ואינו מסלק את חשכת הלילה לגמרי, אלא גם העובדה ששנת הלבנה קצרה משנת חמה נכללת במיעוט הירח, וכמו שכתבו החתם סופר (ללסות, ללוס לט' טכת ק"ו ע"ג), והשל"ה (תולס סככתב סמות סימן ל') לבאר בטעם הדבר שכתבו בספרי הקדמונים שבשנה מעוברת יש לנהוג את תענית שובבי"ם יותר מכל שנה מכיון שבשנה מעוברת מתגלה החיסרון של שנת הלבנה מול שנת חמה, כיון שטעם לעיבור השנה הוא מפני ההבדל שיש בין שנת חמה לשנת לבנה, על כן מתעורר הצורך לתקן את פגם הלבנה, ואנו צריכים להתענות ולתקן את חיסרון הלבנה, וכוח התיקון של בני ישראל לתקן את פגם הלבנה נרמז בכוח עיבור השנה שניתן לעם ישראל. הרי שמיעוט הלבנה מתבטא גם בכך ששנת ובכך מבאר הצל"ח את מאמר חז"ל 'הביאו הלבנה קצרה יותר משנת חמה, וכתב ה'דברי עלי קרבן' וכו' שכביכול הרבש"ע חיים' מצאנז (פרשת תלות) שלעתיד לבוא לא אומר לעם ישראל שנוטל על עצמו את יהיה צורך לעבר את השנה מכיון ששנת האחריות לכך שברא את היצר והכניס אותנו הלבנה תהיה שווה לשנת חמה, כי אז יהיה לעבודה קשה במלחמה נגדו ובכך יש פתחון אור הלבנה כאור החמה ונכלל בזה שאורך פה לעם ישראל, ובדרך זו מבאר הצל"ח את השנה יהיה שווה לשנת החמה, והבריאה טעם השופר, עיי"ש. ומעין זה כבר כתב 'רבנו תגיע לדרגת השלמות. בחיי' (כמלכל כס, טו) בביאור המאמר 'הביאו עלי קרבן' וכו' שיש בכך פתחון פה לבעלי תשובה, כי כמו שהקב"ה התפייס עם הלבנה כך גם ימחול רבש"ע לנו על כל חטאתנו שאנו מרצים ומפייסים אותו עליהם ומבקשים את סליחתו, וההתבוננות בזה נותנת כוח לחזור בתשובה.

כוח היצר ועבודת התשובה נרמזו במיעוט הירח

איתא בגמרא (קולין ס:) 'אמר הקב"ה הביאו עלי קרבן שמיעטתי את הירח', ובדרושי הצל"ח (ללוס י"ג לוס יק') מבאר את פנימיות מאמר זה – שהרי בטבע העולם היה צריך להיות שנשמת ישראל תזרח ותאיר כאור החמה וכשמש בצהרים על כל העולם כולו לגלות בו את האור האלוקי המסתתר בקרבו, וטעם הדבר מדוע אין זה כך הוא מפני מיעוט הירח שבכך גם נתמעט כוחם של ישראל, כי עם ישראל נקראו על שם הירח וכאשר נתמעט הירח מתבטא הדבר אצל בני ישראל במציאות שבה נמצא עם ישראל בעולם ואין הדבר משפיע על כל הבריאה כולה לגלות בה את האור האלוקי, ועל כן אמרו חז"ל 'אמר הקב"ה ללבנה שהצדיקים ייקראו על שמך מפני שממעטים עצמם בפני היצר' (ילקוט שמעוני כלססית ל, ק), הרי שמיעוט הירח מתבטא אצל עם ישראל בעבודת היצר שצריכים למעט עצמם לפניו.

אריכות התיקון הרוחני מחמת פגם הלבנה

יש להוסיף ולבאר את דברי הלבוש שכתב שבפנימיות יום הכיפורים מונח הכוח הרוחני של ראש השנה משנה שעברה, ובהושענא רבה יש בפנימיות את ראש השנה של לפני שנתיים, על פי דברי האר"י ז"ל (סער הכוונות 5:) שכתב כי קודם חטא אדם הראשון היה צריך להיות התיקון הרוחני של חודש תשרי ביום אחד, אלא שאחרי החטא נמשך הדבר באריכות מראש השנה עד שמיני עצרת שהם כ"א ימים - במקום יום אחד כבתחילה. וכן הדבר בכל עניני עבודת ה' כי קודם חטא אדם הראשון היה כוח הדעת של האדם חזק ביותר, ואילו היינו חיים היום עם דעת מרוממת כזו – הרי שגם תינוק קטן היה רואה את הרבש"ע בכל פעולות העולם הזה שעברה, ובהושענא רבה נמצאים עניינים הגשמיות, כי מכיון שבעוד האדם עדיין קטן הקשורים עדיין לראש השנה וליום הכיפורים, כבר יש לו דעה ברורה וחזקה, הרי משום שהענין הפנימי מתפשט יותר משנה שההתבוננות במעשה בראשית תביא לידי אחת, וזהו עומק דברי הלבוש שמכיון התפעלות הנפש וחיזוק האמונה ברבש"ע, שנתמעטה הלבנה הוצרך התיקון הרוחני של ומכיון שאין לנו היום דעת ברורה וחזקה כל ראש השנה להתפשט על פני שלוש שנים. כך על כן בגיל קטן אין אנו מתפעלים ומתבוננים במעשי הבריאה לראות בהם את הרבש"ע, וכאשר אנו גדלים ומקבלים את ה'דעת' הראויה כבר אין אנו מתפעלים מפעולות הבריאה כיון שאנו רגילים אליהם. והדבר דומה לשקיעת החמה הנעשית בשלבים ולא בבת אחת, כאשר בזמן שבנתיים יש זמן שאינו לא יום לילה אלא מעורב משניהם יחדיו, כך גם התבוננות הנמשכת על פני זמן ארוך יותר משפיעה פחות על נפש האדם. וכן בענין התיקון הפנימי של ראש השנה, קודם חטא האדם הראשון היה הדבר אמור להימשך יום אחד, שבו היינו יכולים להתעלות בבת אחת עד לדרגת 'אתה הראת לדעת' של שמיני עצרת, ואחרי החטא שכל הבריאה נסוגה אחור נדרשים כ"א ימים בכדי להגיע אל התיקון הנרצה ולהכרה האמיתית של 'אתה הראת לדעת'. ומשום כך בשנת לבנה יש עדיין ביום הכיפורים חלקים מראש השנה של שנה

התבוננות באור הלבנה בליל הושענא רבה

ויתכן שזהו טעם הדבר למנהג המוזכר בדברי הראשונים (למכ"ן כמלכל יד, ט) שבליל הושענא רבה היו יוצאים לראות את הצל באור הלבנה, ומי שאינו רואה את הצל שלו באור הלבנה - סימן לכך שלא ישלים שנתו (וסוכלו לכריו כלמ"ס לו"ס סימן תרס"ל ס"ס, סלס סכתן סטון יותר סלס לכלוק ולקייס תמיס תסיס עס ס' חלוקיך'), ובפשטות נראה תמוה הדבר מה השייכות של הלבנה לליל הושענא רבה ומדוע יש לראות את הצל באור הלבנה דוקא, ולפי המתבאר לעיל יש לומר כי מכיון שבהושענא רבה מסתיימת העבודה הפנימית של ראש השנה דאשתקד, על כן כל מי שקשור אל הלבנה וגורם בעבודתו את תיקונה זורח עליו אור הלבנה, ומי שכבר סיים את תפקידו והושלמה עבודתו ניכר הדבר בחיסרון האור מעל ראשו.

מהות יום הושענא רבה להשפיע על המקומות הנמוכים יותר

הושענא רבה כהשלמה לראש השנה

בדרך רמז - כי משום כך התורה קראה לראש לפי מה שביארנו כי עבודת ראש השנה השנה ׳יום תרועה' (כמלכל כט, ל) כיון שהוא יום מתחלקת לשלושה חלקים, יש לומר שבור ומחולק לשלושה חלקים כאשר חלק אחד נתקן בראש השנה והשאר ביום השנה ויום הכיפורים עם הושענא רבה כאחד הכיפורים ובשמיני עצרת בשנים שאחר כך, היה בכך עבודה שלימה, אבל מכיון שמחטא וכבר בדברי הפוסקים מוזכר הקשר של יום אדם הראשון אין אנו יכולים לעסוק בריבוי הכיפורים לתקיעת שופר בכך שנהגו לתקוע עניינים רוחניים בבת אחת כמו שנתבאר במוצאי יום הכיפורים (סכלי הלקט סימן סכ"3), וכן לעיל, על כן נמשך הדבר מראש השנה שהוא ביום הושענא רבה מוזכר בדברי הפוסקים יום ההמלכה, עד יום הכיפורים והושענא שיש שנהגו לתקוע ביום זה (סלל סיוס, סלל יוס רבה, שבאריכות הזמן אנו יכולים לפעול את הושענס לנס), מפני שימים אלו הם ימי השלמה כל העניינים הללו בקרבנו ולהשפיע על לעבודת ראש השנה משנים קודמות. וכאשר הבריאה כולה. האדם נכנס לעבודת הושענא רבה עם הסתכלות של השלמת עבודת ראש השנה ויום הכיפורים, יוכל להגיע ליום שמיני עצרת ממקום גבוה יותר ופנימי יותר.

השפעת הקדושה על כל פרטי הבריאה ביום הושענא רבה

ובביאור הדברים על דרך עבודה יש לומר, שבספר המנהגים (מנסג של סוכות סגס"ס לט"ז) הביא שהרי ראש השנה הוא יום את דברי המדרש: 'אמר הקב"ה ההמלכה שבו ממליכים את הקב"ה, וביום לאברהם אני יחיד ואתה יחיד אתן לבניך יום הכיפורים העבודה היא להתרומם ולהתנתק המיוחד לכפר בו עונותיהם זהו הושענא מעניני העולם הזה, ועל כן עוסקים אז רק רבה'. ומבאר ספר המנהגים בכוונת הדברים בחלק הרוחני של הבריאה ומבקשים סליחה כי הקב"ה נקרא בשם אהי"ה שהוא בגמטריא מחילה וכפרה, ומתקשרים בקשר אמיץ וחזק כ"א, ואברהם אבינו היה דור עשרים ואחד עם הרבש"ע ללא שום מקום לדברים מאדם הראשון, כי 'עשרה דורות מאדם עד הגשמיים. ולעומת זה יום הושענא רבה הוא נח' ו'עשרה דורות מנח עד אברהם' נמצא אם להיפך ממש מיום הכיפורים, כי בתפילות כן שאברהם אבינו היה דור עשרים ואחד הושענא רבה אנו מבקשים על כל פרט ופרט מבריאת העולם, על כן נתן לו הקב"ה את יום בבריאה יהושע נא ילק מחסיל' וכו' הושענא רבה שהוא חל בכ"א תשרי. ומסיים ומכניסים את הבורא אל תוך כל פרטי המדרש 'אמר לו הקב"ה לאברהם אם אין הבריאה, ואם היתה אפשרות לשלב את ראש כפרה לבניך בראש השנה יהיה ביום הכיפורים ואם לאו יהיה בהושענא רבה, וזה אחדותו של שמי וזהו הושענא רבה' עכ"ד.

עבודתם של אדם נח ואברהם בימי ראש השנה יום הכיפורים והושענא רבה

מתבאר מדבריו שיום ראש השנה קשור הבהמיות שבאדם שיתעדנו ויקבלו את לעניינו של אדם הראשון שהוא ההארה הראויה להם מהרבש"ע, ובכך היה ראשית ותחילת הבריאה, כמו שאנו מתבטא כוחו של אברהם אבינו ביום הושענא אומרים בראש השנה 'זה היום תחילת רבה, שבו אנו מתעסקים להעלות את חלקי מעשיך זיכרון ליום ראשון'. וכעבור עשרה הבריאה לדרגה רוחנית יותר. ימים חל יום הכיפורים שהוא כנגד נח שהיה דור עשירי מבריאת העולם ונכנס לתיבה בזמן המבול, וכך היא גם העבודה ביום הכיפורים להתנתק מכל ענייני העולם – מאכילה ושתיה וכו' ולהתעלות לדביקות עם הבורא, כדוגמת נח שנכנס לתיבה בזמן שכל היקום נמחה ונמחק מעל פני האדמה, 'וישאר אך נח' להשאר עם ההתעלות והדביקות בבורא. ואילו יום הושענא רבה הוא יומו של אברהם אבינו שהייתה עבודתו לגלות לכל באי עולם כי יש מנהיג לבירה, ואברהם אבינו היה מתעסק עם כל הערבים והכנענים לגלות ולהאיר את עיניהם להאמין במי שאמר והיה העולם, ובכך הכניס אברהם אבינו את האור האלוקי לכל מקום בעולם. כמו כן גם בהושענא רבה אנו מתפללים על כל העניינים הגשמיים ומזכירים אותם בהושענות, על מנת שיתעלו כל פרטי הבריאה למקום רוחני יותר ויתגלה בהם מציאות הבורא באופן הראוי, כי כשמבקשים ׳הושענא עדרים מדלות' ו'הושענא אדם ובהמה' וכו', אין מתפללים רק על הצלחה גשמית ותו לא, אלא מבקשים על דעת אלוקית שתתגלה בפרטי הבריאה הגשמיים ביותר, ועל חלקי

הארת חשכת העולם הזה באור הקדושה – בתפילת הושענא רבה

בדרך זו ניתן להבין מדוע בתפילת הושענא רבה משלבים בפסוקי דזמרה גם חלקים מתפילת יום טוב, ויש מנהגים שונים בדבר כיצד להתייחס לתפילת הושענא רבה אם כתפילת יום טוב או כתפילת חול המועד. ולכאורה אינו מובן מדוע מערבים ומשלבים יחדיו תפילת יום טוב עם תפילת חול המועד, אלא זו נקודת העבודה בהושענא רבה - להשלים את ראש השנה ויום הכיפורים, על כן אנו צריכים לתת מקום לחלק היום טוב שבו כיון שהוא יום מרומם כיום הכיפורים וראש השנה, אבל אי אפשר לתת לו רק יחס של קודש, כי התפקיד של הושענא רבה בהשלמת עבודת יום הכיפורים הוא בכך שנותנים מקום לענייני החולין ומעלים אותם לדרגה רוחנית נעלית יותר, ובדומה לאור הלבנה שמאיר בלילה ואינו מבטל לגמרי את חשכת הלילה, כך גם העבודה שלנו כדוגמת הירח צריכה להיות בדרך זו, שנותנים מקום לגשמיות ולענייני העולם הזה שנמשל ללילה (פסקיס 3:), אבל מרוממים אותם למקום רוחני יותר.

מלכותו של דוד המלך מתבטאת במידת התבטלותו לרבש"ע

מלכותו של דוד המלך ויום הושענא רבה

האושפיזא של יום הושענא רבה הוא דוד המלך שאף הוא קשור לעניין הלבנה, כמו שמובא בגמרא (ללס ססנס כס.) שכאשר רצו לרמוז על חידוש מולד הלבנה אמרו 'דוד המלך חי וקיים', ובזוהר מבואר שדוד המלך חי בהרגשה תמידית שאין המלכות שלו אלא כמו הירח ש'לית ליה מגרמיה כלום' (זוסל ק"ג דף סכ.) ואין לו משל עצמו שום דבר, כך גם דוד המלך חי ופעל בדרך זו על כן הייתה מידתו כמידת הירח ועל כן יום האושפיזא שלו הוא בהושענא רבה.

מידת ההתבטלות וההשתוקקות של דוד המלך

אחת ממלחמותיו של דוד המלך הייתה נגד גלית הפלישתי שחירף וגידף מערכות אלוקים חיים (שמולל 6 יז, כו) וביטל את ישראל מקריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים במשך ארבעים יום (סוטס מכ:), כי הקליפה של גלית נלחמה נגד קבלת עול מלכות שמים והסתירה על כבוד ה' שלא יתגלה בבריאה, ובמלחמה נגדו ירד דוד אל הנחל ולקח משם 'חמישה חלוקי אבנים' ובהם ניצח את גלית הפלישתי (סס, מ). וכתב הרמח"ל שחמשת בדי ערבות שאנו נוטלים ביום הושענא רבה הם כנגד אותם חמשה חלוקי אבני נחל (קילול הכוונות ללמק"ל, סול ססוכס סלולס ומיניו). ויש להוסיף על דבריו שגם הערבות וגם חלוקי האבנים נקראים על שם ה'נחל' כי לכתחילה יש לקחת ערבות נחל דוקא (טול לו"ס סימן תלמ"ז), וביאור הדבר הוא על פי מה שכתבו הספרים (מחול עיניס תולדות עס"פ ויכולו עבדי ינסק וכו' וכעוד ספריס) ש'נחל' הוא ראשי תיבות 'נפשנו חיכתה לה" (תסליס לג, כ), כי המהות של הערבות מבטאת את האפסיות של האדם ואת העובדה שאין לו משל עצמו כלום אלא כל כולו תלוי במתנת ה' עליו מלמעלה. וכן הייתה דרכו של דוד המלך במלחמתו נגד גלית, כי גם כאשר שאול המלך הביא לו ללבוש את השריון שלו קודם ירידתו למלחמה, ובדרך נס התאים השריון למידת גופו של דוד (ילקוט שמעוני למז קכ"ז), עם כל זה סירב דוד המלך ללבוש את השריון אלא הלך להילחם נגד גלית הפלישתי בחמישה חלוקי נחל בלבד, כיון שדוד המלך הרגיש שאם הוא ילבש את השריון הרי שיחסר לו בתחושה של 'נפשנו חיכתה לה" ובהתבטלות המוחלטת להנהגת הבורא.

הערבות השפלות ותיקון פגם הירח בתחושת ההתבטלות לרבש"ע

מכיון שמידתו של דוד המלך הייתה מידת ההתבטלות לרבש"ע, על כן ביום הושענא רבה שהוא יומו של דוד המלך שבו אנו עוסקים בתיקון הירח - המורה על ענין זה של מידת ההתבטלות, אנו נוטלים בידנו את הערבות שעניינם הוא תחושת הריקנות

החליל של ניסוך המים ועוצמת אהבת ה' לעם ישראל

הכנת ה'שיתין' שבמזבח על ידי דוד המלך

איתא בגמרא (סוכס מט. ילוסלמי פ"ל ס"ו) כי השיתין שהיו למזבח שבהם היו מנסכים את היין של הנסכים ואת המים של ניסוך המים היו מגיעים עד התהום, והקב"ה ברא אותם כבר בששת ימי בראשית כנרמז בפסוק 'בראשית' ברא 'שית'. ב. ובטעם הדבר שנוטלים חמישה ערבות, יש לומר שמכיון שעצם היום קשור לאברהם אבינו – שהוא הראשון במנין האושפיזין, ולדוד המלך – האחרון באושפיזין, אנו לוקחים עוד חמישה ערבות שהם מורים על חמשת האושפיזין האמצעיים לשלבם יחד עם אברהם ודוד, אבל במדרש יש טעמים אחרים לדבר, ואכמ"ל. להסירו משם בכדי להכין את השיתין למזבח, אמר לו החרס שלא יסירנו משם כיון שהוא מונח במקום ההוא משעה שאמר הקב"ה 'אנכי ה' אלוקיך' ורצו מי התהום להציף את העולם, ואם דוד המלך יסיר משם את החרס יחזור התהום לעלות ולהציף את כל העולם, אבל דוד המלך לא שם אל ליבו מכיון שהיה עסוק בבניית בית המקדש כראוי והסיר משם את החרס, ואכן התחילו מי התהום לעלות ולהציף את העולם, ואמר דוד המלך שאם יש מי שיודע כיצד ניתן לפתור את הדבר עליו לומר זאת ואם לא יאמר תרבוץ עליו קללה חמורה מאוד, ואחיתופל היה שם ולמד קל וחומר מ'השקאת סוטה' שמשום שלום בית של איש ואשתו אמרה תורה למחות את שם ה' על המים (כמדכר ה, עוד מבואר במדרש (ילקוט שמעוני תסליס למז תתע"ק) שבשעת מתן תורה עמד התהום להציף את כל העולם דרך אותם שיתין ועל כן ניתנה בתוכם חתיכת חרס שיחזיק את מי התהום שלא יפרצו החוצה, וכאשר דוד המלך רצה לבנות את בית המקדש וחפר את היסודות לצורך כך, הגיע עד אותו חרס ורצה

ניסוך המים מורה על פעולת עבודת בני ישראל בחלל הבריאה

ובביאור הענין יש לבאר תחילה את מהות השיתין של המזבח, שבעצם היותם חלולים הם מבטאים את מהות הבריאה שהקב"ה ברא בששת ימי בראשית, שאז היקום כולו היה מקום 'חלל פנוי' וריק מתוכן רוחני, ובעבודת ניסוך המים לתוך השיתין מתבטאת עבודת בני ישראל בעולם, כי ניסוך המים היה באופן שהיו שואבים מים ממעין השילוח שנמצא בתחתית ההר מתחת לבית המקדש, והיו עולים ומטפסים על הר הבית עד שעולים במעלות העזרה ומשם היו מעלים את המים על גבי המזבח, ומנסכים אותם אל השיתין ששם הגיעו המים חזרה עד התהום, ולכאורה הדבר תמוה ביותר, מהו הענין לקחת מים מהתהום ולהעלותם אל מקום גבוה - השיתין, ומשם להחזירם אל התהום ? אלא בכך באה לידי ביטוי עבודת בני ישראל בעולם הזה, כי העולם הוא המתבאר כאן יש לומר שהביאור הוא כיון בתוכו, מה שאין כן בשאר כלים שיש להם שזהו מטרת עבודת 'ניסוך המים' להורות על חשיבות בפני עצמם על כן מקבלים טומאה עבודת בני ישראל להשפיע על החלל הפנוי. מגבם, וכן עבודתו של היהודי צריכה להיות ומשום כך נבראו השיתין כבר בששת ימי כדוגמת כלי חרס שיבין ויפנים כי לו עצמו בראשית להראות כי עבודת בני ישראל היא אין שום חשיבות אלא רק בתוכן הרוחני שיש להשפיע על החלל הפנוי שנברא בבריאת בקרבו ובהתבטלות לרבש"ע. העולם ולהאיר בו את האור האלוקי, ובמתן תורה כל הבריאה קיבלה צורה חדשה כיון שעל ידי התורה יש את הכוח להאיר את האור האלוקי בבריאה ביתר שאת, ולעומת זאת התחדש כוחו של היצר גם כן באופן שיש עבודה וניסיונות על כל דבר וענין בעבודת ה'.

העמידה נגד כוח היצר הרע על ידי התבטלות מוחלטת לרבש"ע

ויש לומר שמשום כך פרק הגמרא העוסק בניסוך המים במסכת סוכה נקרא פרק 'החליל', ושמחת בית השואבה נקראת במשנה בשם ה'חליל', והרע"ב פירש כי טעם הדבר הוא מפני שכלי החליל קולו נשמע יותר חזק משאר כלים (סוכס פ"ס מ"ל), אבל לפי והדרך להתמודד מול כוח היצר הרע כאשר דוד המלך עסק בבנין בית המקדש המתבטא במי התהום המתפרצים אירע שוב החשש ממי התהום ועולים במטרה להציף את כל העולם היא שיציפו את העולם, מכיון שבית המקדש הוא על ידי חרס המונח שם על המים, המורה על בדרגה גבוהה יותר מקבלת התורה, כי התורה השפלות וההתבטלות לרבש"ע והמצוות הם קיום רצונו של הקב"ה וגילוי שבאמצעות זה ניתן להינצל מכוחו של היצר האור האלוקי בבריאה, אבל בית המקדש הרע, כי המהות של חרס היא שהוא רק גוש מביא את הקשר הגדול של 'בין שדי ילין' עפר ואדמה ללא כל חשיבות. ו'כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך' שלעתיד לבוא יהיה קשר ודביקות זו בהתגלות, וכאשר התחיל הגילוי של בית המקדש להתגלות בבריאה, התעורר עוד פעם כוח המים להחריב את העולם כיון שלכאורה אין זה לפי כבודו של הקב"ה לרדת ולהתאחד כל כך בקשר ודביקות עם בני ישראל. ומטעם זה מבאר החידושי הרי"ם (ספת למת סלס תרל"ג) מדוע כלי חרס מקבל טומאה רק מתוכו ולא מגבו בשונה משאר כלים המקבלים טומאה מגבם כיון שלכלי חרס אין שום חשיבות בפני עצמו אלא כל מהותו מתבטאת רק בתוכן שלו ובמה שיש ב. ביאור זה מובא בשם הגר"ח מבריסק אבל כבר קדמו החידושי הרי"ם.

לרבש"ע חשוב הקשר שלנו עימו יותר מכל דבר אחר

והתשובה על כך הייתה מלימוד הקל וחומר שמותר למחות שמו של הקב"ה עבור 'שלום בית' של איש ואשתו קל וחומר עבור הצלת העולם, ובכך רצה הקב"ה ללמד אותנו כי בכדי להתקשר עימנו בקשר קרוב

עוצם האיחוד והחיבור שלנו עם הרבש"ע המתגלה בשמיני עצרת

כל כך כדוגמת 'איש ואשתו' מותר למחות את בינינו לרבש"ע כדוגמת 'איש ואשתו' שמו על המים, וכביכול הרבש"ע מוותר על ו'אשכול הכופר דודי לי בין שדי ילין' כל העניינים הנעלמים והגבוהים שאינם במעלה יתרה מהקשר שיש בכל השנה. שייכים לדרגתנו ולהשגתנו ומתייחד עמנו כפי היכולת שלנו להכיל ולהשיג, כי רצונו של הקב"ה שנהיה דבוקים בו בקשר אמיץ וחזק מאוד וזה חשוב לו יותר מכל.

גילוי אהבת הרבש"ע לכל יהודי ביום שמחת תורה

נמצא אם כן שכל קיום הבריאה כיום הוא בדרך זו ניתן לבאר מדוע ביום שמחת תורה מכוח אותו הקל וחומר, מכיון שהמים יש כמה דברים בהם אנו מקילים עמדו לשטוף ולהציף את כל היקום והדבר בהלכה באופן נדיר, כי בכל השנה אין עולים האחרון שעצר אותם היה מכוח הקל וחומר לתורה בקריאה שכבר קראו, ואפילו לילדים המורה לנו על עוצם אהבת הקב"ה לעמו וקטנים אין מקילים בזה מפני חשש 'ברכה ישראל, וזהו תכלית הבריאה ואל החיבור הזה לבטלה', גם בכל ימות השנה אסור להוציא אנו מחכים ומצפים שיתגלה לעתיד לבוא ספר תורה מארון הקודש אם לא מעוניינים בתוקף גדול ובגילוי ממש. לקרוא בו (חו"ס סימן קל"ס סעיף י"ד) חוץ ממקרים מיוחדים ואופנים מסויימים בהם מתירים להוציא את הס"ת מן הארון קודש, ואילו ביום שמחת תורה אנו מוציאים את ספרי התורה מארון הקודש בכדי לרקוד עימם, וגם מעלים אנשים לתורה גם כאשר כבר גמרו לקרוא את הקריאה ולא חוששים לכבוד הספר תורה או לחשש ברכה לבטלה, כי בכך מתבטא בחינה מסויימת מה שאמרו בגמרא יימחה שמי על המים' עבור הטלת שלום בין איש ואשתו, על כן בשמחת תורה לא חוששים לאסור את הדברים הללו בכדי לתת לכל יהודי את התחושה שיש לו קשר עם הרבש"ע ברמה הגבוהה ביותר שיש, וביום שמיני עצרת מתגלה הקשר המיוחד והנעלה הזה שיש בינינו לרבש"ע. ובכך ניתן להבין את ייחודו של יום שמיני עצרת ושמחת תורה, כי לאחר שבראש השנה המלכנו את הקב"ה על עצמנו ועל כל הבריאה כולה, וביום הכיפורים התעלנו מעל הבריאה והגענו לדביקות הגדולה ברבש"ע, מגיע אחר כך יום הושענא רבה – יום ערבה, שעניינו הוא להיות כחרס הנשבר לפני הקב"ה ולהתבטל אליו בתכלית הביטול ולהבין שאין לנו משל עצמנו כלום, ומכוח יום זה אנו נכנסים לשמיני עצרת ושמחת תורה, שאז מתגלה היחוד והקשר העצום

כוח הערבה בדורות הנמוכים מביא להתגלות היחוד ביום שמיני עצרת

בכוח ההתבטלות ביום הושענא רבה זוכים לגילוי הקשר לרבש"ע בשמיני עצרת

הנביא חגי היה אחד מהנביאים שתיקנו את כן אמר להם הקב"ה שדוקא משום כך שהם מצות ערבה ביום הושענא רבה, מרגישים שפלים כל כך, והם רואים את כמבואר ברש"י (סוכס כד. ל"ס יסול ככיסיס) שחגי המצב של בית שני כמה הוא רחוק מעוצמת זכריה ומלאכי תיקנו את מצות ערבה, ובספר הגילוי של הבית הראשון, משום זה עצמו חגי מופיעה נבואה שנאמרה לחגי בחודש הקב"ה מחזקם 'רוחי עומדת בקרבכם' וכו', השביעי בעשרים ואחד בו – הוא יום הושענא כי כאשר האדם משפיל ומבטל את עצמו רבה, ושם הקב"ה אומר לחגי הנביא לומר לרבש"ע, זוכה אח"כ לקשר ודביקות נפלאה לאותם הזקנים שזכרו עוד את הבית הראשון עם הרבש"ע. וכאשר בנו את הבית השני נפלה רוחם ומסיים הנביא שם "גדול יהיה בקרבם כיון שזכרו את עוצם ההתגלות כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון שהיתה בבית ראשון וראו שהבית השני הוא אמר ה' צבקות, ובמקום הזה אתן שלום נאם בדרגה נמוכה יותר מהראשון, על כן למרות ה' צבקות" (סס ט), שבכוח ההתבטלות שכל עם ישראל באותו הדור שמחו מאוד לרבש"ע יזכו ל'שלום' כדוגמת שלום בין בחנוכת בית המקדש השני אבל הם שזכרו את 'איש לאשתו' האמור לעיל המורה על דרגת הבית הראשון היו עצובים, על כן אמר להם הקשר הגבוהה ביותר עם הרבש"ע. וזה הוא הקב"ה לחזק את רוחם: "מי בכם הנשאר עבודת יום הושענא רבה – להתבטל לרבש"ע, אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון ומה ומכוח השפלות וההתבטלות זוכים אחר כך אתם רואים אתו עתה הלוא כמהו כאין ביום שמיני עצרת לקרבת ה' עצומה בדרגה בעיניכם. ועתה חזק זרבבל נאם ה' וחזק הגבוהה ביותר שאפשר בבחינת "ישיש עליך יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול וחזק כל עם אלוקיך כמשוש חתן על כלה'. הארץ נאם ה' ועשו כי אני אתכם נאם ה' צבקות. את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים ורוחי עמדת בתוככם אל תיראו" (סגי .)3, ג-ה ונבואה זו מתאימה ליום בו נאמרה - יום הושענא רבה, שהוא יום בו העבודה היא להשפיל עצמו ולהתבטל לרבש"ע, ועל

שייכות ענין הושענא רבה לדורות הנמוכים והשפלים יותר

השפת אמת בכמה מקומות (סוכות תלל"ט תל"מ ועוד) כותב כי ביום הושענא רבה יכולים גם בדורות השפלים לפעול את הגאולה השלימה, והכוח של הדורות הנמוכים לפעול הוא דוקא בידיעה שהם נמוכים ובשפל המצב ועם כל זה הבורא נמצא איתם ומכירים בכוחם לבקש ולפעול, ועל כן הירושלמי מכך שבבבל היו נוהגים להביא את משיח יגיע לדורות נמוכים כאלו דוקא. הספר תורה לפני ה'ריש גלותא' לקרוא בו ואפילו שלא היה אדם גדול בתורה, ומיישב ודברים אלו אמר השפת אמת על דורו, כל הירושלמי כי מכיון שה'ריש גלותא' היה שכן בדורות שלנו שהם נמוכים מזרעו של דוד המלך על כן נהגו להביא לפניו הרבה יותר בודאי שהעבודה של יום הושענא את הספר תורה לקרוא בו. רבה שייכת אלינו, כי כאשר האדם יתבונן במצבו האישי ובמצב הדור כולו יכול ובפשטות כוונת הירושלמי לומר כי המנהג לפעמים לקבל חלישות הדעת, כיון שבדורות המשיך עוד מזמן דוד המלך הקודמים היו בעלי השגה ורוח הקודש שהיו ואפילו כאשר ה'ריש גלותא' לא היה אדם דבוקים ברבש"ע באופן נעלה מאוד ואנו גדול בתורה, אבל ניתן לבאר בדברי נמצאים בדרגות נמוכות הרבה יותר, וכאשר הירושלמי כי זרע בית דוד, היו הולכים בדרכו מגיעים לשפלות כזו שייכת נבואת חגי של דוד המלך שהייתה במידת השפלות לדורות שראו את הבית הראשון והשוו בינו וההתבטלות לגמרי לפני הרבש"ע, ומשום כך ובין הבית השני וראו שהבית השני לא מגיע נוהג אצלם מנהג זה שמביאים את הספר לקצה הדרגה של הבית הראשון, אז נאמרה תורה עד למקומם ואין צריכים להגיע אל נבואת ה' לחגי 'אתן שלום' ו'רוחי הספר תורה, כי מי שמבטל עצמו לרבש"ע בקרבכם', שאז זוכים לקשר ודביקות לגמרי ראוי הוא לכך שיביאו לפניו את הספר ברבש"ע יותר מכל. תורה, וכן ביום הושענא רבה על ידי כוח ההתבטלות וההרגשה כי אין לנו משל עצמנו כלום אלא רק מההשפעה מלמעלה עלינו, זוכים ומגיעים ליום שמיני עצרת ושמחת תורה, ומקבלים את התורה עד למקום בו אנו נמצאים וזוכים לקשר חדש עם התורה בכל מקום ובכל מצב – על ידי ההתבטלות ועבודת הערבה שביום הושענא רבה.

על ידי ההתבטלות לרבש"ע זוכים לקבל את התורה עד מקומנו הנמוך

איתא במשנה יומא (פ"ז מ"ס) שביום הכיפורים היה הכהן גדול קורא בתורה, והיו מוצאים עבורו את הספר תורה ומביאים לפניו בכדי לקרוא בו. ובירושלמי (יומס פ"ז ס"ס) מבאר בטעם הדבר שהיו מביאים את הספר תורה לכהן גדול, אף על פי שבכל מקום האדם צריך לבוא אל הספר תורה ולא מביאים את הספר תורה אליו כי מכיון שהכהן גדול הוא גם גדול בתורה על כן מפני כבודו מביאים את הספר אליו, אבל מקשה

ערבה מורה על הנחת רוח של הרבש"ע גם מאנשים נמוכים ושפלים

בזוהר (ק"ג דף פס:) איתא: כי הרוצה ללמוד תורה ואינו מוצא מי שילמדו ולומד מעצמו ומגמגם בדבריו עושה בכך נחת רוח גדלים נחל, וככל שהשפלות גדולה לרבש"ע, והקב"ה לוקח את הדברי וההתבטלות גדולה יותר כך גם הערבי נחל תורה שלו ונוטע אותם בסמוך לנחל העליון גדולים יותר, כי ענין הערבה מורה על הנחת הרוחני ונעשה מכך אילנות גדולות שהם רוח שיש להקב"ה גם מאנשים נמוכים ערבי נחל, כמו שאמר הכתוב: "באהבתה ושפלים המבטלים את עצמם איליו, וזה הוא תשגה תמיד" (משלי ה, יט) ע"כ. הרי שכוח עבודת יום ערבה – להתבטל בתכלית הביטול הערבה נעשה מאותם שמשתוקקים ללמוד אל הרבש"ע ולהפנים כי אין לנו משל עצמנו תורה ואינם יודעים כיצד לעשות זאת והם כלום, ובכך לזכות לקרבת ה' הגדולה ולעשות מגמגמים את התורה שהם רוצים ללמוד ומכך לרבש"ע נחת רוח יתרה.

סיום והעלאת ירח האיתנים בגילוי הקשר והיחוד ביום שמיני עצרת

בשמיני עצרת אנו נקיים מטומאת אומות העולם וראויים להתייחד עם הרבש"ע

כתבו חז"ל שבשמיני עצרת הקב"ה אומר אומות העולם, ופירוש הדברים הוא שרוח לבני ישראל להביא קורבנות 'כדי הטומאה של השבעים אומות נדבק גם בנו עד שאהנה ממך' (סוכס נק:), ורש"י (שס ל"ס סלסנס) שהרבש"ע כביכול אינו יכול להנות מאותם מפרש שהקב"ה אומר לעם ישראל הקרבנות, אבל ביום שמיני עצרת אחרי שמהשבעים פרים שהקריבו בחג הסוכות אין שהתנקינו מכל כוחות הטומאה של אומות לו הנאה כיון שהם כנגד אומות העולם על העולם שדבקו בנו, הרבש"ע יכול להיות עמנו כן ציוה ה' על יום שמיני עצרת בכדי שיהנה בקשר ולגלות לנו גילויי קשר וקרבה ולהנות מעם ישראל. ויש להבין לכאורה מדוע ממנו לבד. השבעים פרים אינם נחשבים הנאה לרבש"ע מעם ישראל, והרי עם ישראל הם אלו שהקריבו משל עצמם עבור הגויים ומדוע יום שמיני עצרת שונה בהנאה שיש בו לרבש"ע יותר משאר ימי חול המועד של ישראל חג הסוכות. אלא ביאור הדבר הוא, כי בימי חול המועד שהקרבנו שבעים פרים אף על פי שהיו הפרים משלנו אבל הקרבתם הייתה עבור

הקב"ה מייחס את מעשה המצוות אלינו ואנו מחזירים הכול אליו

במדרש סוף פרשת פנחס (מללס לכס כמלכל פכ"ס כ"ס) על הפסוק עצרת תהיה לכם' (כמלכל כט, לק) איתא: "תהיה לכם, מהו תהיה לכם אמר להם המועדים נאים לכם, שאל עובד כוכבים אחד את רבי עקיבא למה אתם עושים מועדות, לא כך אמר לכם הקדוש ברוך הוא (ישעיס 6, יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. אמר לו רבי עקיבא אילו אמר חדשי ומועדי שנאה נפשי היית אומר, לא אמר אלא חדשיכם ומועדיכם בשביל אותן מועדות שעשה ירבעם שנאמר (מלכיס ל, יב) רק של הקב"ה חסר בשליחות שלנו, וכך ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בט"ו יום היא דרכו של הקב"ה לתת לאדם לפעול לחדש כחג אשר ביהודה, ויעל על המזבח במעשיו הטובים באופן שיחשוב כי הוא זה אשר עשה בבית קל בחדש אשר בדא מליבו שמכוח עצמו הגיע לדרגות אלו ועשה ופעל ויעש חג לבני ישראל ויעל על המזבח את כל המעשים והדברים הרוחניים, אבל להקטיר, אבל המועדות האלו אינן בטלים העבודה היא לדעת ולזכור כי באמת הכל לעולם ולא החדשים, למה שהן להקדוש מכוחו של הקב"ה. ברוך הוא שנאמר (ויקלס כג) אלה מועדי ה', וכן (שס) אלה הם מועדי, וכן וידבר משה את ובכך מבאר את הפסוק 'ולך ה' חסד כי אתה מועדי ה', ולכך אין עתידים ליבטל ועליהם תשלם לאיש כמעשהו' (תסליס סן, יג) נאמר (תסליס קיס) סמוכים לעד לעולם עשויים שהמפרשים מתקשים בביאור הפסוק כיון באמת וישר" עכ"ד. שהדברים פשוטים הם, שהקב"ה נותן שכר רק לפי מעשי האדם, אלא מבאר השפת אמת ולכאורה דברי המדרש סותרים מתחילתם כי הקב"ה עושה כביכול המעשים הם של לסופם כי בתחילה אומר המדרש האדם עצמו, אפילו שבאמת הרבש"ע הוא זה שהקב"ה אומר לישראל 'המועדים נאים לכם' שפעל ונתן את הכוח לקיים את התורה משמע כי פעולת המועדים מתייחסת והמצוות. ובכך יתבארו דברי המדרש כי לישראל, ובהמשך מבאר המדרש בשם רבי באמת המועדים שייכים להקב"ה ואנו עקיבא כי המועדים שייכים לרבש"ע. מקשרים את כל המעשים אליו, אלא שהקב"ה אומר 'עצרת תהיה לכם' ונותן לנו ונראה לבאר על פי מה שכתב השפת אמת את התחושה כאילו אנו עושים ופועלים, אבל (כי סכס סלל"ס) כלל גדול בעבודת ה', אנו עם בני ישראל מעלים ומחזירים לרבש"ע שכל יהודי צריך לדעת שכל מעשיו ומצוותיו את הכל, ואומרים 'מועדי ה" ו'אלה הם הם רק בכוחו של הקב"ה ואין הם שלו כלל, מועדי' וכו'. ומי שאינו חי עם הידיעה הזו הרי גם אם פועל גדולות ונפלאות בתורה ומצות אין לזה את החשיבות הראויה, מכיון שכל פעולת המצות שלנו היא רק כמו מעשה שליח שנשלחנו על ידי הקב"ה לקיים בעולם הזה את התורה ואת המצות, ובהלכות שליחות נפסק שהשליחות צריכה לחזור אל המשלח (גיטין כד. שו"ע לנס"ע סימן קמ"ל סעיף 6'), וכאשר חסר בהכרה כי כל מעשנו הם באמת

העלאת עבודת ירח האיתנים לרבש"ע ביום שמיני עצרת

שמיני עצרת הוא הסיום של חודש תשרי שבו התעוררו בני ישראל להתקרב אל בוראם, החל מחודש אלול וראש השנה בו המלכנו את הבורא יתברך על כל העולמות כולם, ואחר כך ימי התשובה ויום הכיפורים שעוברים בכל שנה מתוך רגשי הלב באופן התורה בנסכי קרבנות חג הסוכות שרמוז בהם נעלה ביותר, ולאחריהם הימים שבינתיים 'מים' (תענית 3:). וימי חג הסוכות שהיינו עסוקים עם הסוכה וארבעת המינים וההלל והשמחה וכו', וביום הושענא רבה אנו נוהגים מנהגים וכשמגיע היום האחרון של שמיני עצרת שכלל אין להם מקור בתורה, אלא נהיה הקשר והייחוד הגדול בין עם ישראל הם מנהגים חדשים מדורות אחרונים יותר, לרבש"ע ובו אומר לנו הקב"ה 'עצרת תהיה כמו מצות ערבה שהיא תקנת נביאים, והמנהג לכם' ומייחס אלינו את כל העבודה של להיות נעורים בליל הושענא רבה וכדומה חודש אלול ותשרי, אבל אנו עומדים לפני שהונהגו בדורות אחרונים יותר. הרבש"ע ומחזירים את השליחות לבעליה, ואומרים להקב"ה שכל ההתקרבות ועבודת וביאור הדבר הוא כי כאשר שני חברים ההמלכה והתשובה והשמחה וכו' שעברו על מתקרבים זה אל זה, ומכירים זה את כלל ישראל בירח האיתנים מגיע ממנו רצונותיו של זה, הם אינם נצרכים להוראה יתברך, ובכך מתבטא פן נוסף ביחוד השלם מפורשת של החבר בכדי לקיים את רצונו וב'אתן שלום' של שמיני עצרת, שבו אנו אלא הם יודעים לבד מהו הרצון של החבר, מתקשרים ומתחברים אל הרבש"ע כ'איש כך עם ישראל בראש השנה מקבלים עליהם ואשתו' ביחוד וקשר ברמה הגבוהה ביותר, עול מלכות שמים ולקיים את כל הכתוב ונעשה בכך שלום בין פמליא של מעלה בתורה, ועל כן העיסוק בראש השנה הוא לפמליא של מטה. סביב 'ככתוב בתורתיך', אבל ביום הכיפורים שבו אנו מתעלים לקרבת ה' ברמה גבוהה יותר ומגיעים להרגשה 'כי אנו עמיך ואתה אלוקינו אנו בניך ואתה אבינו אנו רעייתך ואתה דודינו' וכו' אנו כבר יכולים להגיע אל הרצון הפנימי יותר של התורה, ובחג הסוכות שבו 'הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך' (סיל ססיליס לל) מתגלה לנו יותר ויותר פנימיות הרצון האלוקי, וביום הושענא רבה אנו כבר מקיימים מעצמנו כמה וכמה דברים ועניינים שהם רצון הבורא, עד שבשמיני עצרת אנו נוהגים להוציא את הספרים מארון הקודש ורוקדים ושמחים עם הרבש"ע ללא כל ציווי והוראה לעשות כך, כיון שביום הזה מתגלה הקשר הגבוה ביותר שלנו עם

גילוי רצון ה' כפי עומק היחוד והקשר

בתפילות ראש השנה עסקנו בפסוקים של תורה ואמרנו 'ככתוב בתורתיך' וכו', ואילו ביום הכיפורים ישנם חלקים בעבודת כהן גדול בבית המקדש שאנו פוסקים הלכה כפי השיטה שפסוקי התורה אינם כסדרם (יומס לג. למנ"ס קל' עכולת יוס סכיפוליס פ"ג ה"ג) ובכך יש עשרה קידושים וחמש טבילות, ובחג הסוכות יש את מצוות ניסוך המים שאינו כתוב בתורה אלא הוא הלכה למשה מסיני וחז"ל מצאו רמז לכך בפסוקי הרבש"ע, על כן ברור לנו מהו רצון הבורא לסמיני עללת, פרי כדיק סמיני עללת לות ל"ס) שענין זה מאתנו באופן הפשוט ביותר, ולדרגה זו זוכים שייך גם בשמיני עצרת בו אנו מבקשים על להגיע אחרי ההתבטלות ביום ערבה, הגשמים, כי בשמיני עצרת שהוא יום הסיום כשמפנימים שאין לנו משל עצמו כלום ואנו והגמר של כל ירח האיתנים, שבו התקרבנו מחזירים את השליחות למשלח ויודעים כי לרבש"ע וכל כלל ישראל מתעלים כל כך, על הכל ממנו יתברך. כן מתגלה ביום הזה נקודת הקשר של הקב"ה לכל יהודי באשר הוא, ובאמת רק בכוחו של הרבש"ע אנו יכולים להגיע לעבודת הזמנים המרוממים ולכל רגשות ההלב שבהם, עם נקודת הקשר הפנימית ביותר המתעוררת בימים אלו, ולזכות להמשיך מהם אור וחיות אלוקי לכל המשך השנה.

גדול יום הגשמים - מעלת יום שמיני עצרת

איתא בגמרא (תענית ז.) גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכיום תחיית המתים, וכתבו הספרים הקדושים (עכולת ישרחל