עבודת ההתבטלות בהושענא רבה מביאה לגילוי עוצם היחוד בשמיני עצרת

תיקון פגם הלבנה על ידי ההתבטלות לרבש"ע ביום הושענא רבה

ההכנה ליום טוב מהווה חלק ממנו

הראשונים רואים שיש ביום הושענא רבה ענין ההכנה לכל יום טוב הוא ממש חלק תוכן מיוחד ומנהגים שונים משאר ימי חג מעצמיות היום טוב כמו שמבואר הסוכות, ובדברי המשנה מוזכר יום הושענא בגמרא שיום טוב מכין לחברו (עי' כינס יז.), וכן רבה בשם 'אותו היום' (סוכס מס.) וכבר ביארנו צרכי סעודת יום טוב דורשים הכנה מבעוד במקום אחר את המשמעות שבלשון נסתר יום (כינס 3:), וכל מהותם של הימים טובים היא בכינוי 'אותו היום'. וכל ההתייחסות ליום בכדי להכין אותנו לזמן העתיד לבוא 'ביום הושענא רבה כיום נעלה ומרומם מעל שאר ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' על כן גם ימי חג הסוכות - הולך ומתחזק במשך כשעסוקים עדיין עם יו"ט של סוכות ושרויים הדורות כי ככל שהדורות יורדים ומתקדמים בתוכו, יש מקום וצורך להתכונן כראוי לקראת הגאולה הקרובה, מתחזק ענין יום להושענא רבה ושמיני עצרת.

התגלות פנימיות ימי הושענא רבה ושמיני עצרת לקראת הגאולה העתידה

הימים האחרונים של חג הסוכות שהם הושענא רבה ביתר שאת. ולפי פנימיות הושענא רבה ושמיני עצרת, הם הדברים הרי שכך באמת צריך להיות – שככל ימים נעלמים ונסתרים מאוד, כי בתורה לא ויתקרבו אל הגאולה העתידה תתגלה ותתחזק נאמר בפירוש מהו עניינם ומה תוכן מהות השפעת יום הושענא רבה יותר ויותר. הימים הללו, ולגבי שמיני עצרת יש התייחסות בתורה שהוא יום טוב ואסור בעשיית מלאכה וכו', אבל לא מבואר מה הטעם והסיבה ליום טוב זה. ולעומתו יום הושענא רבה הוא יותר נסתר, כי אין שום התייחסות בתורה כלפיו, ורק בדברי

שנת חמה וקביעות יום הכיפורים והושענא רבה

בענין מנין ימות השנה - איתא בגמרא (סוכה כט.) שאנו מונים לפי שנת לבנה ולא למנין שנת חמה, כאשר 'שנת חמה' יתירה על שנת לבנה קרוב לאחד עשר יום (ערכין ט:). ויש להקשות לפי זה – מדוע בכמה מקומות בדברי חז"ל אנו מוצאים כי השנה האמיתית היא שנת חמה של שס"ה ימים, כגון מה שאמרו חז"ל (מכות כג:) שימות השנה הם שס"ה כנגד שס"ה מצוות לא תעשה שבתורה. וכן דברי יראנו נפלאות תורתו'. עולה מדבריו כי אין הגמרא (כדריס לכ:) ש'השטן' עולה בגימטריא אנו מתייחסים רק לשנת הלבנה אלא גם שס"ד כמנין ימות השנה חסר יום אחד לשנת חמה, ושנת חמה יש לה חלק מרכזי מכיון שביום הכיפורים אין לשטן רשות יותר - שהיא הגורם לקביעת ימי ראש השנה, לקטרג. וכן הגמרא (כריתות ו.) אומרת שבקטורת יום הכיפורים, והושענא רבה. היה שס"ה מנים כנגד שס"ה ימות החמה. ועוד מביאה הגמרא (יומס סס:) את שיטת רבי ששנה תמימה היא שס"ה ימים.

הרי שנראה מכל מקורות אלו שהשנה האמיתית היא שס"ה ימים כמנין שנת חמה וכיצד עולים הדברים בקנה אחד עם כך שאנו מונים לשנת לבנה (וכן פסק כלמכ"ס כסל' קידום סקולס פ"ס ס"ס). וליישב הדבר יש לומר על פי מה שכתב הלבוש (לו"ס סימן תרס"ל סק"ל), שההפרש האמיתי בין שנת לבנה לשנת חמה הוא עשרה ימים וכ"א שעות ור"ד חלקים שהם כמעט י"א ימים, ואם כן בשנה הראשונה במחזור השנים – כאשר מסתיימת שנת הלבנה ומגיע שוב ראש השנה לפי חשבון ימות הלבנה, עולה שרק ביום הכיפורים של שנת הלבנה הוא ראש השנה של שנת החמה החדשה, ובשנה שלאחריו שכבר נחסר משנת הלבנה עוד קרוב לי"א ימים, נופל ראש השנה של שנת החמה השלישי ביום הושענא רבה, ובשנה שלאחריה עושים שנה מעוברת וחוזר החשבון לפי הסדר הזה", וזה הסוד של יום הכיפורים והושענא רבה, ומסיים דבריו 'זה נראה לי טעם ברור בסודות התורה, ה' יתברך

עבודת בני ישראל לתקן את מיעוט הירח

ובביאור הענין נראה לומר כי הרי הקב"ה מיעט את הירח כמבואר בגמרא (קולין ס:) מפני שאמרה 'אין שני מלכים משמשים בכתר אחד', ואנו בני ישראל נמשלים לירח על כן יש לנו שייכות עם ענין מיעוט הירח (מדלס לכס סמות טו, כו), ומיעוט הירח אינו רק בכך שאור הלבנה מועט יותר מאור החמה ואינו מסלק את חשכת הלילה לגמרי, אלא גם העובדה ששנת הלבנה קצרה משנת חמה נכללת במיעוט הירח, וכמו שכתבו החתם סופר (ללסות, ללוס לט' טכת ק"ו ע"ג), והשל"ה (תולס סככתב סמות סימן ל') לבאר בטעם הדבר שכתבו בספרי הקדמונים שבשנה מעוברת יש לנהוג את תענית שובבי"ם יותר מכל שנה – מכיון שבשנה מעוברת מתגלה החיסרון של שנת הלבנה מול שנת חמה, כיון שטעם לעיבור השנה הוא מפני ההבדל שיש בין שנת חמה לשנת לבנה, על כן מתעורר הצורך לתקן את פגם הלבנה, ואנו צריכים להתענות ולתקן את חיסרון הלבנה, וכוח התיקון של בני ישראל לתקן את פגם הלבנה נרמז בכוח עיבור השנה שניתן לעם ישראל.

א. אמנם מציין שם כי יש פעמיים בכל מחזור שנים שאין הדבר כן.

הרי שמיעוט הלבנה מתבטא גם בכך ששנת הלבנה קצרה יותר משנת חמה, וכתב ה'דברי חיים' מצאנז (פרשת תלות) שלעתיד לבוא לא יהיה צורך לעבר את השנה מכיון ששנת הלבנה תהיה שווה לשנת חמה, כי אז יהיה אור הלבנה כאור החמה ונכלל בזה שאורך השנה יהיה שווה לשנת החמה, והבריאה תגיע לדרגת השלמות.

כוח היצר ועבודת התשובה נרמזו במיעוט הירח

ובכך מבאר הצל"ח את מאמר חז"ל 'הביאו עלי קרבן' וכו' שכביכול הרבש"ע אומר לעם ישראל שנוטל על עצמו את האחריות לכך שברא את היצר והכניס אותנו לעבודה קשה במלחמה נגדו ובכך יש פתחון פה לעם ישראל, ובדרך זו מבאר הצל"ח את טעם השופר, עיי"ש. ומעין זה כבר כתב 'רבנו בחיי' (כמלכל כס, טו) בביאור המאמר 'הביאו עלי קרבן' וכו' שיש בכך פתחון פה לבעלי תשובה, כי כמו שהקב"ה התפייס עם הלבנה כך גם ימחול רבש"ע לנו על כל חטאתנו שאנו מרצים ומפייסים אותו עליהם ומבקשים את סליחתו, וההתבוננות בזה נותנת כוח לחזור בתשובה.

אריכות התיקון הרוחני מחמת פגם הלבנה

איתא בגמרא (קולין ס:) 'אמר הקב"ה הביאו עלי קרבן שמיעטתי את הירח', ובדרושי הצל"ח (ללוס י"ג לוס יק') מבאר את פנימיות מאמר זה – שהרי בטבע העולם היה צריך להיות שנשמת ישראל תזרח ותאיר כאור החמה וכשמש בצהרים על כל העולם כולו לגלות בו את האור האלוקי המסתתר בקרבו, וטעם הדבר מדוע אין זה כך הוא מפני מיעוט הירח שבכך גם נתמעט כוחם של ישראל, כי עם ישראל נקראו על שם הירח וכאשר נתמעט הירח מתבטא הדבר אצל בני ישראל במציאות שבה נמצא עם ישראל בעולם ואין הדבר משפיע על כל הבריאה כולה לגלות בה את האור האלוקי, ועל כן אמרו חז"ל 'אמר הקב"ה ללבנה שהצדיקים ייקראו על שמך מפני שממעטים עצמם בפני היצר' (ילקוט שמעוני כלססית ל, ק), הרי שמיעוט הירח מתבטא אצל עם ישראל בעבודת היצר שצריכים למעט עצמם לפניו.

יש להוסיף ולבאר את דברי הלבוש שכתב שבפנימיות יום הכיפורים מונח הכוח הרוחני של ראש השנה משנה שעברה, ובהושענא רבה יש בפנימיות את ראש השנה של לפני שנתיים, על פי דברי האר"י ז"ל (סער הכוונות 5:) שכתב כי קודם חטא אדם הראשון היה צריך להיות התיקון הרוחני של חודש תשרי ביום אחד, אלא שאחרי החטא נמשך הדבר באריכות מראש השנה עד שמיני עצרת שהם כ"א ימים - במקום יום אחד כבתחילה. וכן הדבר בכל עניני עבודת ה' כי קודם חטא אדם הראשון היה כוח הדעת של האדם חזק ביותר, ואילו היינו חיים היום עם דעת מרוממת כזו – הרי שגם תינוק קטן היה רואה את הרבש"ע בכל פעולות העולם הזה הגשמיות, כי מכיון שבעוד האדם עדיין קטן כבר יש לו דעה ברורה וחזקה, הרי שההתבוננות במעשה בראשית תביא לידי התפעלות הנפש וחיזוק האמונה ברבש"ע, ומכיון שאין לנו היום דעת ברורה וחזקה כל כך על כן בגיל קטן אין אנו מתפעלים ומתבוננים במעשי הבריאה לראות בהם את הרבש"ע, וכאשר אנו גדלים ומקבלים את ה'דעת' הראויה כבר אין אנו מתפעלים מפעולות הבריאה כיון שאנו רגילים אליהם. והדבר דומה לשקיעת החמה הנעשית בשלבים ולא בבת אחת, כאשר בזמן שבנתיים יש זמן שאינו לא יום לילה אלא מעורב משניהם יחדיו, כך גם התבוננות הנמשכת על פני זמן ארוך יותר משפיעה פחות על נפש האדם. וכן בענין התיקון הפנימי של ראש השנה, קודם חטא האדם הראשון היה הדבר אמור להימשך יום אחד, שבו היינו יכולים להתעלות בבת אחת עד לדרגת 'אתה הראת לדעת' של שמיני עצרת, ואחרי החטא שכל הבריאה נסוגה אחור נדרשים כ"א ימים בכדי להגיע אל התיקון הנרצה ולהכרה האמיתית של 'אתה הראת לדעת'. ומשום כך בשנת לבנה יש עדיין ביום הכיפורים חלקים מראש השנה של שנה שעברה, ובהושענא רבה נמצאים עניינים הקשורים עדיין לראש השנה וליום הכיפורים, משום שהענין הפנימי מתפשט יותר משנה אחת, וזהו עומק דברי הלבוש שמכיון שנתמעטה הלבנה הוצרך התיקון הרוחני של ראש השנה להתפשט על פני שלוש שנים.

התבוננות באור הלבנה בליל הושענא רבה

ויתכן שזהו טעם הדבר למנהג המוזכר בדברי הראשונים (למכ"ן כמלכל יד, ט) שבליל הושענא רבה היו יוצאים לראות את הצל באור הלבנה, ומי שאינו רואה את הצל שלו באור הלבנה - סימן לכך שלא ישלים שנתו (וסוכלו לכריו כלמ"ס לו"ס סימן תרס"ל ס"ס, סלס סכתן סטון יותר סלס לכלוק ולקייס תמיס תסיס עס ס' חלוקיך'), ובפשטות נראה תמוה הדבר מה השייכות של הלבנה לליל הושענא רבה ומדוע יש לראות את הצל באור הלבנה דוקא, ולפי המתבאר לעיל יש לומר כי מכיון שבהושענא רבה מסתיימת העבודה הפנימית של ראש השנה דאשתקד, על כן כל מי שקשור אל הלבנה וגורם בעבודתו את תיקונה זורח עליו אור הלבנה, ומי שכבר סיים את תפקידו והושלמה עבודתו ניכר הדבר בחיסרון האור מעל ראשו.

מהות יום הושענא רבה להשפיע על המקומות הנמוכים יותר

הושענא רבה כהשלמה לראש השנה

בדרך רמז - כי משום כך התורה קראה לראש לפי מה שביארנו כי עבודת ראש השנה השנה ׳יום תרועה' (כמלכל כט, ל) כיון שהוא יום מתחלקת לשלושה חלקים, יש לומר שבור ומחולק לשלושה חלקים כאשר חלק אחד נתקן בראש השנה והשאר ביום הכיפורים ובשמיני עצרת בשנים שאחר כך, וכבר בדברי הפוסקים מוזכר הקשר של יום הכיפורים לתקיעת שופר בכך שנהגו לתקוע במוצאי יום הכיפורים (סכלי הלקט סימן סכ"3), וכן ביום הושענא רבה מוזכר בדברי הפוסקים שיש שנהגו לתקוע ביום זה (סלל סיוס, סלל יוס הושענס לנס), מפני שימים אלו הם ימי השלמה לעבודת ראש השנה משנים קודמות. וכאשר האדם נכנס לעבודת הושענא רבה עם הסתכלות של השלמת עבודת ראש השנה ויום הכיפורים, יוכל להגיע ליום שמיני עצרת ממקום גבוה יותר ופנימי יותר.

השנה ויום הכיפורים עם הושענא רבה כאחד היה בכך עבודה שלימה, אבל מכיון שמחטא אדם הראשון אין אנו יכולים לעסוק בריבוי עניינים רוחניים בבת אחת כמו שנתבאר לעיל, על כן נמשך הדבר מראש השנה שהוא יום ההמלכה, עד יום הכיפורים והושענא רבה, שבאריכות הזמן אנו יכולים לפעול את כל העניינים הללו בקרבנו ולהשפיע על הבריאה כולה.

השפעת הקדושה על כל פרטי הבריאה ביום הושענא רבה

עבודתם של אדם נח ואברהם בימי ראש השנה יום הכיפורים והושענא רבה

בספר המנהגים (מנסג של סוכות סגס"ס לט"ז) הביא את דברי המדרש: 'אמר הקב"ה לאברהם אני יחיד ואתה יחיד אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עונותיהם זהו הושענא רבה'. ומבאר ספר המנהגים בכוונת הדברים כי הקב"ה נקרא בשם אהי"ה שהוא בגמטריא כ"א, ואברהם אבינו היה דור עשרים ואחד מאדם הראשון, כי 'עשרה דורות מאדם עד נח' ו'עשרה דורות מנח עד אברהם' נמצא אם כן שאברהם אבינו היה דור עשרים ואחד מבריאת העולם, על כן נתן לו הקב"ה את יום הושענא רבה שהוא חל בכ"א תשרי. ומסיים המדרש 'אמר לו הקב"ה לאברהם אם אין כפרה לבניך בראש השנה יהיה ביום הכיפורים ואם לאו יהיה בהושענא רבה, וזה אחדותו של שמי וזהו הושענא רבה' עכ"ד.

ובביאור הדברים על דרך עבודה יש לומר, שהרי ראש השנה הוא יום ההמלכה שבו ממליכים את הקב"ה, וביום הכיפורים העבודה היא להתרומם ולהתנתק מעניני העולם הזה, ועל כן עוסקים אז רק בחלק הרוחני של הבריאה ומבקשים סליחה מחילה וכפרה, ומתקשרים בקשר אמיץ וחזק עם הרבש"ע ללא שום מקום לדברים הגשמיים. ולעומת זה יום הושענא רבה הוא להיפך ממש מיום הכיפורים, כי בתפילות הושענא רבה אנו מבקשים על כל פרט ופרט בבריאה - יהושע נא ילק מחסיל' וכו' ומכניסים את הבורא אל תוך כל פרטי הבריאה, ואם היתה אפשרות לשלב את ראש מתבאר מדבריו שיום ראש השנה קשור לעניינו של אדם הראשון שהוא היה ראשית ותחילת הבריאה, כמו שאנו אומרים בראש השנה 'זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון'. וכעבור עשרה ימים חל יום הכיפורים שהוא כנגד נח שהיה דור עשירי מבריאת העולם ונכנס לתיבה בזמן המבול, וכך היא גם העבודה ביום הכיפורים להתנתק מכל ענייני העולם – מאכילה ושתיה וכו' ולהתעלות לדביקות עם הבורא, כדוגמת נח שנכנס לתיבה בזמן שכל היקום נמחה ונמחק מעל פני האדמה, 'וישאר אך נח' להשאר עם ההתעלות והדביקות בבורא. ואילו יום הושענא רבה הוא יומו של אברהם אבינו שהייתה עבודתו לגלות לכל באי עולם כי יש מנהיג לבירה, ואברהם אבינו היה מתעסק עם כל הערבים והכנענים לגלות ולהאיר את עיניהם להאמין במי שאמר והיה העולם, ובכך הכניס אברהם אבינו את האור האלוקי לכל מקום בעולם.

הארת חשכת העולם הזה באור הקדושה – בתפילת הושענא רבה

בדרך זו ניתן להבין מדוע בתפילת הושענא רבה משלבים בפסוקי דזמרה גם חלקים מתפילת יום טוב, ויש מנהגים שונים בדבר כיצד להתייחס לתפילת הושענא רבה אם כתפילת יום טוב או כתפילת חול המועד. ולכאורה אינו מובן מדוע מערבים ומשלבים יחדיו תפילת יום טוב עם תפילת חול המועד, אלא זו נקודת העבודה בהושענא רבה - להשלים את ראש השנה ויום הכיפורים, על כן אנו צריכים לתת מקום לחלק היום טוב שבו כיון שהוא יום מרומם כיום הכיפורים וראש השנה, אבל אי אפשר לתת לו רק יחס של קודש, כי התפקיד של הושענא רבה בהשלמת עבודת יום הכיפורים הוא בכך שנותנים מקום לענייני החולין ומעלים אותם לדרגה רוחנית נעלית יותר, ובדומה לאור הלבנה שמאיר בלילה ואינו מבטל לגמרי את חשכת הלילה, כך גם העבודה שלנו כדוגמת הירח צריכה להיות בדרך זו, שנותנים מקום לגשמיות ולענייני העולם הזה שנמשל ללילה (פסקיס 3:), אבל מרוממים אותם למקום רוחני יותר.

כמו כן גם בהושענא רבה אנו מתפללים על כל העניינים הגשמיים ומזכירים אותם בהושענות, על מנת שיתעלו כל פרטי הבריאה למקום רוחני יותר ויתגלה בהם מציאות הבורא באופן הראוי, כי כשמבקשים ׳הושענא עדרים מדלות' ו'הושענא אדם ובהמה' וכו', אין מתפללים רק על הצלחה גשמית ותו לא, אלא מבקשים על דעת אלוקית שתתגלה בפרטי הבריאה הגשמיים ביותר, ועל חלקי

מלכותו של דוד המלך מתבטאת במידת התבטלותו לרבש"ע

מלכותו של דוד המלך ויום הושענא רבה

האושפיזא של יום הושענא רבה הוא דוד המלך שאף הוא קשור לעניין הלבנה, כמו שמובא בגמרא (ללס ססנס כס.) שכאשר רצו לרמוז על חידוש מולד הלבנה אמרו 'דוד המלך חי וקיים', ובזוהר מבואר שדוד המלך חי בהרגשה תמידית שאין המלכות שלו אלא כמו הירח ש'לית ליה מגרמיה כלום' (זוסל ק"ג דף סכ.) ואין לו משל עצמו שום דבר, כך גם דוד המלך חי ופעל בדרך זו על כן הייתה מידתו כמידת הירח ועל כן יום האושפיזא שלו הוא בהושענא רבה.

ויש להוסיף על דבריו שגם הערבות וגם חלוקי האבנים נקראים על שם ה'נחל' כי לכתחילה יש לקחת ערבות נחל דוקא (טול לו"ס סימן תלמ"ז), וביאור הדבר הוא על פי מה שכתבו הספרים (מחול עיניס תולדות עס"פ ויכולו עבדי ינסק וכו' וכעוד ספריס) ש'נחל' הוא ראשי תיבות 'נפשנו חיכתה לה" (תסליס לג, כ), כי המהות של הערבות מבטאת את האפסיות של האדם ואת העובדה שאין לו משל עצמו כלום אלא כל כולו תלוי במתנת ה' עליו מלמעלה. וכן הייתה דרכו של דוד המלך במלחמתו נגד גלית, כי גם כאשר שאול המלך הביא לו ללבוש את השריון שלו קודם ירידתו למלחמה, ובדרך נס התאים השריון למידת גופו של דוד (ילקוט שמעוני למז קכ"ז), עם כל זה סירב דוד המלך ללבוש את השריון אלא הלך להילחם נגד גלית הפלישתי בחמישה חלוקי נחל בלבד, כיון שדוד המלך הרגיש שאם הוא ילבש את השריון הרי שיחסר לו בתחושה של 'נפשנו חיכתה לה" ובהתבטלות המוחלטת להנהגת הבורא.

מידת ההתבטלות וההשתוקקות של דוד המלך

אחת ממלחמותיו של דוד המלך הייתה נגד גלית הפלישתי שחירף וגידף מערכות אלוקים חיים (שמולל 6 יז, כו) וביטל את ישראל מקריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים במשך ארבעים יום (סוטס מכ:), כי הקליפה של גלית נלחמה נגד קבלת עול מלכות שמים והסתירה על כבוד ה' שלא יתגלה בבריאה, ובמלחמה נגדו ירד דוד אל הנחל ולקח משם 'חמישה חלוקי אבנים' ובהם ניצח את גלית הפלישתי (סס, מ). וכתב הרמח"ל שחמשת בדי ערבות שאנו נוטלים ביום הושענא רבה הם כנגד אותם חמשה חלוקי אבני נחל (קילול הכוונות ללמק"ל, סול ססוכס סלולס ומיניו).

הערבות השפלות ותיקון פגם הירח בתחושת ההתבטלות לרבש"ע

מכיון שמידתו של דוד המלך הייתה מידת ההתבטלות לרבש"ע, על כן ביום הושענא רבה שהוא יומו של דוד המלך שבו אנו עוסקים בתיקון הירח - המורה על ענין זה של מידת ההתבטלות, אנו נוטלים בידנו את הערבות שעניינם הוא תחושת הריקנות העצמית וההבנה כי בלי הבורא יתברך אין אנו יכולים לעשות ולפעול כלום, והכוח של יום הושענא רבה הוא להרגיש זאת. ויש לומר כי מטעם זה מעיקר הדין אין צריך חמישה ערבות אלא די בבד אחד שיש בו עלה אחד אלא שכתבו הפוסקים (חו"ס סימן תרס"ל למ"ס סעיף ד') שמכוער הדבר לקחת כזו ערבה אלא יש לקחת ערבה עם עלים, אבל מעיקר הדין ככל שהערבה יותר עלובה ושפלה, הדבר מורה יותר על אפסיות האדם ועל כך שאנו תלויים אך ורק בהשפעתו של הרבש"ע עלינו ולולי זה אין בנו כלום, וככל שהאדם מגיע ל'יום ערבה' עם הפנמת הדבר שהוא אינו שווה כלום באמת אלא תלוי אך ורק בשפע האלוקי עליו, כך יהיה לו יותר קשר ושייכות ליום הושענא רבהב.

החליל של ניסוך המים ועוצמת אהבת ה' לעם ישראל

הכנת ה'שיתין' שבמזבח על ידי דוד המלך

איתא בגמרא (סוכס מט. ילוסלמי פ"ל ס"ו) כי השיתין שהיו למזבח שבהם היו מנסכים את היין של הנסכים ואת המים של ניסוך המים היו מגיעים עד התהום, והקב"ה ברא אותם כבר בששת ימי בראשית כנרמז בפסוק 'בראשית' ברא 'שית'.

להסירו משם בכדי להכין את השיתין למזבח, אמר לו החרס שלא יסירנו משם כיון שהוא מונח במקום ההוא משעה שאמר הקב"ה 'אנכי ה' אלוקיך' ורצו מי התהום להציף את העולם, ואם דוד המלך יסיר משם את החרס יחזור התהום לעלות ולהציף את כל העולם, אבל דוד המלך לא שם אל ליבו מכיון שהיה עסוק בבניית בית המקדש כראוי והסיר משם את החרס, ואכן התחילו מי התהום לעלות ולהציף את העולם, ואמר דוד המלך שאם יש מי שיודע כיצד ניתן לפתור את הדבר עליו לומר זאת ואם לא יאמר תרבוץ עליו קללה חמורה מאוד, ואחיתופל היה שם ולמד קל וחומר מ'השקאת סוטה' שמשום שלום בית של איש ואשתו אמרה תורה למחות את שם ה' על המים (כמדכר ה,

עוד מבואר במדרש (ילקוט שמעוני תסליס למז תתע"ק) שבשעת מתן תורה עמד התהום להציף את כל העולם דרך אותם שיתין ועל כן ניתנה בתוכם חתיכת חרס שיחזיק את מי התהום שלא יפרצו החוצה, וכאשר דוד המלך רצה לבנות את בית המקדש וחפר את היסודות לצורך כך, הגיע עד אותו חרס ורצה בתוכו, מה שאין כן בשאר כלים שיש להם חשיבות בפני עצמם על כן מקבלים טומאה מגבם, וכן עבודתו של היהודי צריכה להיות כדוגמת כלי חרס שיבין ויפנים כי לו עצמו אין שום חשיבות אלא רק בתוכן הרוחני שיש בקרבו ובהתבטלות לרבש"ע.

ב. ובטעם הדבר שנוטלים חמישה ערבות, יש לומר שמכיון שעצם היום קשור לאברהם אבינו – שהוא הראשון במנין האושפיזין, ולדוד המלך – האחרון באושפיזין, אנו לוקחים עוד חמישה ערבות שהם מורים על חמשת האושפיזין האמצעיים לשלבם יחד עם אברהם ודוד, אבל במדרש יש טעמים אחרים לדבר, ואכמ"ל.

לרבש"ע חשוב הקשר שלנו עימו יותר מכל דבר אחר

כאשר דוד המלך עסק בבנין בית המקדש אירע שוב החשש ממי התהום שיציפו את העולם, מכיון שבית המקדש הוא בדרגה גבוהה יותר מקבלת התורה, כי התורה והמצוות הם קיום רצונו של הקב"ה וגילוי האור האלוקי בבריאה, אבל בית המקדש מביא את הקשר הגדול של 'בין שדי ילין' ו'כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך' שלעתיד לבוא יהיה קשר ודביקות זו בהתגלות, וכאשר התחיל הגילוי של בית המקדש להתגלות בבריאה, התעורר עוד פעם כוח המים להחריב את העולם כיון שלכאורה אין זה לפי כבודו של הקב"ה לרדת ולהתאחד כל כך בקשר ודביקות עם בני ישראל.

והדרך להתמודד מול כוח היצר הרע המתבטא במי התהום המתפרצים ועולים במטרה להציף את כל העולם היא על ידי חרס המונח שם על המים, המורה על השפלות וההתבטלות לרבש"ע שבאמצעות זה ניתן להינצל מכוחו של היצר הרע, כי המהות של חרס היא שהוא רק גוש עפר ואדמה ללא כל חשיבות.

ומטעם זה מבאר החידושי הרי"ם (ספת למת סלס תרל"ג) מדוע כלי חרס מקבל טומאה רק מתוכו ולא מגבו בשונה משאר כלים המקבלים טומאה מגבם כיון שלכלי חרס אין שום חשיבות בפני עצמו אלא כל מהותו מתבטאת רק בתוכן שלו ובמה שיש והתשובה על כך הייתה מלימוד הקל וחומר שמותר למחות שמו של הקב"ה עבור 'שלום בית' של איש ואשתו קל וחומר עבור הצלת העולם, ובכך רצה הקב"ה ללמד אותנו כי בכדי להתקשר עימנו בקשר קרוב כל כך כדוגמת 'איש ואשתו' מותר למחות את שמו על המים, וכביכול הרבש"ע מוותר על כל העניינים הנעלמים והגבוהים שאינם שייכים לדרגתנו ולהשגתנו ומתייחד עמנו כפי היכולת שלנו להכיל ולהשיג, כי רצונו של הקב"ה שנהיה דבוקים בו בקשר אמיץ וחזק מאוד וזה חשוב לו יותר מכל.

ג. ביאור זה מובא בשם הגר"ח מבריסק אבל כבר קדמו החידושי הרי"ם.

בינינו לרבש"ע כדוגמת 'איש ואשתו' ו'אשכול הכופר דודי לי בין שדי ילין' במעלה יתרה מהקשר שיש בכל השנה.

עוצם האיחוד והחיבור שלנו עם הרבש"ע המתגלה בשמיני עצרת

נמצא אם כן שכל קיום הבריאה כיום הוא מכוח אותו הקל וחומר, מכיון שהמים עמדו לשטוף ולהציף את כל היקום והדבר האחרון שעצר אותם היה מכוח הקל וחומר המורה לנו על עוצם אהבת הקב"ה לעמו ישראל, וזהו תכלית הבריאה ואל החיבור הזה אנו מחכים ומצפים שיתגלה לעתיד לבוא בתוקף גדול ובגילוי ממש.

גילוי אהבת הרבש"ע לכל יהודי ביום שמחת תורה

בדרך זו ניתן לבאר מדוע ביום שמחת תורה יש כמה דברים בהם אנו מקילים בהלכה באופן נדיר, כי בכל השנה אין עולים לתורה בקריאה שכבר קראו, ואפילו לילדים וקטנים אין מקילים בזה מפני חשש 'ברכה לבטלה', גם בכל ימות השנה אסור להוציא ספר תורה מארון הקודש אם לא מעוניינים לקרוא בו (חו"ס סימן קל"ס סעיף י"ד) חוץ ממקרים מיוחדים ואופנים מסויימים בהם מתירים להוציא את הס"ת מן הארון קודש, ואילו ביום שמחת תורה אנו מוציאים את ספרי התורה מארון הקודש בכדי לרקוד עימם, וגם מעלים אנשים לתורה גם כאשר כבר גמרו לקרוא את הקריאה ולא חוששים לכבוד הספר תורה או לחשש ברכה לבטלה, כי בכך מתבטא בחינה מסויימת מה שאמרו בגמרא יימחה שמי על המים' עבור הטלת שלום בין איש ואשתו, על כן בשמחת תורה לא חוששים לאסור את הדברים הללו בכדי לתת לכל יהודי את התחושה שיש לו קשר עם הרבש"ע ברמה הגבוהה ביותר שיש, וביום שמיני עצרת מתגלה הקשר המיוחד והנעלה הזה שיש בינינו לרבש"ע.

ובכך ניתן להבין את ייחודו של יום שמיני עצרת ושמחת תורה, כי לאחר שבראש השנה המלכנו את הקב"ה על עצמנו ועל כל הבריאה כולה, וביום הכיפורים התעלנו מעל הבריאה והגענו לדביקות הגדולה ברבש"ע, מגיע אחר כך יום הושענא רבה – יום ערבה, שעניינו הוא להיות כחרס הנשבר לפני הקב"ה ולהתבטל אליו בתכלית הביטול ולהבין שאין לנו משל עצמנו כלום, ומכוח יום זה אנו נכנסים לשמיני עצרת ושמחת תורה, שאז מתגלה היחוד והקשר העצום

כוח הערבה בדורות הנמוכים מביא להתגלות היחוד ביום שמיני עצרת

בכוח ההתבטלות ביום הושענא רבה זוכים לגילוי הקשר לרבש"ע בשמיני עצרת

הנביא חגי היה אחד מהנביאים שתיקנו את מצות ערבה ביום הושענא רבה, כמבואר ברש"י (סוכס כד. ל"ס יסול ככיסיס) שחגי זכריה ומלאכי תיקנו את מצות ערבה, ובספר חגי מופיעה נבואה שנאמרה לחגי בחודש השביעי בעשרים ואחד בו – הוא יום הושענא רבה, ושם הקב"ה אומר לחגי הנביא לומר לאותם הזקנים שזכרו עוד את הבית הראשון וכאשר בנו את הבית השני נפלה רוחם בקרבם כיון שזכרו את עוצם ההתגלות שהיתה בבית ראשון וראו שהבית השני הוא בדרגה נמוכה יותר מהראשון, על כן למרות שכל עם ישראל באותו הדור שמחו מאוד בחנוכת בית המקדש השני אבל הם שזכרו את הבית הראשון היו עצובים, על כן אמר להם הקב"ה לחזק את רוחם: "מי בכם הנשאר אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון ומה אתם רואים אתו עתה הלוא כמהו כאין בעיניכם. ועתה חזק זרבבל נאם ה' וחזק יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול וחזק כל עם הארץ נאם ה' ועשו כי אני אתכם נאם ה' צבקות. את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים ורוחי עמדת בתוככם אל תיראו" (סגי 3, ג-ה).

כן אמר להם הקב"ה שדוקא משום כך שהם מרגישים שפלים כל כך, והם רואים את המצב של בית שני כמה הוא רחוק מעוצמת הגילוי של הבית הראשון, משום זה עצמו הקב"ה מחזקם 'רוחי עומדת בקרבכם' וכו', כי כאשר האדם משפיל ומבטל את עצמו לרבש"ע, זוכה אח"כ לקשר ודביקות נפלאה עם הרבש"ע.

ומשום כך מסיים הנביא שם "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון אמר ה' צבקות, ובמקום הזה אתן שלום נאם ה' צבקות" (סס ט), שבכוח ההתבטלות לרבש"ע יזכו ל'שלום' כדוגמת שלום בין 'איש לאשתו' האמור לעיל המורה על דרגת הקשר הגבוהה ביותר עם הרבש"ע. וזה הוא עבודת יום הושענא רבה – להתבטל לרבש"ע, ומכוח השפלות וההתבטלות זוכים אחר כך ביום שמיני עצרת לקרבת ה' עצומה בדרגה הגבוהה ביותר שאפשר בבחינת "ישיש עליך אלוקיך כמשוש חתן על כלה'.

שייכות ענין הושענא רבה לדורות הנמוכים והשפלים יותר

השפת אמת בכמה מקומות (סוכות תלל"ט תל"מ ועוד) כותב כי ביום הושענא רבה יכולים גם בדורות השפלים לפעול את הגאולה השלימה, והכוח של הדורות הנמוכים לפעול הוא דוקא בידיעה שהם נמוכים ובשפל המצב ועם כל זה הבורא נמצא איתם ומכירים בכוחם לבקש ולפעול, ועל כן משיח יגיע לדורות נמוכים כאלו דוקא. ודברים אלו אמר השפת אמת על דורו, כל שכן בדורות שלנו שהם נמוכים הרבה יותר בודאי שהעבודה של יום הושענא רבה שייכת אלינו, כי כאשר האדם יתבונן במצבו האישי ובמצב הדור כולו יכול לפעמים לקבל חלישות הדעת, כיון שבדורות הקודמים היו בעלי השגה ורוח הקודש שהיו דבוקים ברבש"ע באופן נעלה מאוד ואנו נמצאים בדרגות נמוכות הרבה יותר, וכאשר מגיעים לשפלות כזו שייכת נבואת חגי לדורות שראו את הבית הראשון והשוו בינו ובין הבית השני וראו שהבית השני לא מגיע לקצה הדרגה של הבית הראשון, אז נאמרה נבואת ה' לחגי - 'אתן שלום' ו'רוחי בקרבכם', שאז זוכים לקשר ודביקות ברבש"ע יותר מכל.

ונבואה זו מתאימה ליום בו נאמרה - יום הושענא רבה, שהוא יום בו העבודה היא להשפיל עצמו ולהתבטל לרבש"ע, ועל הירושלמי מכך שבבבל היו נוהגים להביא את הספר תורה לפני ה'ריש גלותא' לקרוא בו ואפילו שלא היה אדם גדול בתורה, ומיישב הירושלמי כי מכיון שה'ריש גלותא' היה מזרעו של דוד המלך על כן נהגו להביא לפניו את הספר תורה לקרוא בו.

ובפשטות כוונת הירושלמי לומר כי המנהג המשיך עוד מזמן דוד המלך ואפילו כאשר ה'ריש גלותא' לא היה אדם גדול בתורה, אבל ניתן לבאר בדברי הירושלמי כי זרע בית דוד, היו הולכים בדרכו של דוד המלך שהייתה במידת השפלות וההתבטלות לגמרי לפני הרבש"ע, ומשום כך נוהג אצלם מנהג זה שמביאים את הספר תורה עד למקומם ואין צריכים להגיע אל הספר תורה, כי מי שמבטל עצמו לרבש"ע לגמרי ראוי הוא לכך שיביאו לפניו את הספר תורה, וכן ביום הושענא רבה על ידי כוח ההתבטלות וההרגשה כי אין לנו משל עצמו כלום אלא רק מההשפעה מלמעלה עלינו, זוכים ומגיעים ליום שמיני עצרת ושמחת תורה, ומקבלים את התורה עד למקום בו אנו נמצאים וזוכים לקשר חדש עם התורה בכל מקום ובכל מצב – על ידי ההתבטלות ועבודת הערבה שביום הושענא רבה.

ערבה מורה על הנחת רוח של הרבש"ע גם מאנשים נמוכים ושפלים

על ידי ההתבטלות לרבש"ע זוכים לקבל את התורה עד מקומנו הנמוך

איתא במשנה יומא (פ"ז מ"ס) שביום הכיפורים היה הכהן גדול קורא בתורה, והיו מוצאים עבורו את הספר תורה ומביאים לפניו בכדי לקרוא בו. ובירושלמי (יומס פ"ז ס"ס) מבאר בטעם הדבר שהיו מביאים את הספר תורה לכהן גדול, אף על פי שבכל מקום האדם צריך לבוא אל הספר תורה ולא מביאים את הספר תורה אליו כי מכיון שהכהן גדול הוא גם גדול בתורה על כן מפני כבודו מביאים את הספר אליו, אבל מקשה בזוהר (ק"ג דף פס:) איתא: כי הרוצה ללמוד תורה ואינו מוצא מי שילמדו ולומד מעצמו ומגמגם בדבריו עושה בכך נחת רוח גדולה לרבש"ע, והקב"ה לוקח את הדברי תורה שלו ונוטע אותם בסמוך לנחל העליון הרוחני ונעשה מכך אילנות גדולות שהם ערבי נחל, כמו שאמר הכתוב: "באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה, יט) ע"כ. הרי שכוח הערבה נעשה מאותם שמשתוקקים ללמוד תורה ואינם יודעים כיצד לעשות זאת והם מגמגמים את התורה שהם רוצים ללמוד ומכך גדלים נחל, וככל שהשפלות וההתבטלות גדולה יותר כך גם הערבי נחל גדולים יותר, כי ענין הערבה מורה על הנחת רוח שיש להקב"ה גם מאנשים נמוכים ושפלים המבטלים את עצמם איליו, וזה הוא עבודת יום ערבה – להתבטל בתכלית הביטול אל הרבש"ע ולהפנים כי אין לנו משל עצמנו כלום, ובכך לזכות לקרבת ה' הגדולה ולעשות לרבש"ע נחת רוח יתרה.

סיום והעלאת ירח האיתנים בגילוי הקשר והיחוד ביום שמיני עצרת

בשמיני עצרת אנו נקיים מטומאת אומות העולם וראויים להתייחד עם הרבש"ע

כתבו חז"ל שבשמיני עצרת הקב"ה אומר לבני ישראל להביא קורבנות 'כדי שאהנה ממך' (סוכס נק:), ורש"י (שס ל"ס סלסנס) מפרש שהקב"ה אומר לעם ישראל שמהשבעים פרים שהקריבו בחג הסוכות אין לו הנאה כיון שהם כנגד אומות העולם על כן ציוה ה' על יום שמיני עצרת בכדי שיהנה מעם ישראל. ויש להבין לכאורה מדוע השבעים פרים אינם נחשבים הנאה לרבש"ע מעם ישראל, והרי עם ישראל הם אלו שהקריבו משל עצמם עבור הגויים ומדוע יום שמיני עצרת שונה בהנאה שיש בו לרבש"ע יותר משאר ימי חול המועד של ישראל חג הסוכות.

אומות העולם, ופירוש הדברים הוא שרוח הטומאה של השבעים אומות נדבק גם בנו עד שהרבש"ע כביכול אינו יכול להנות מאותם הקרבנות, אבל ביום שמיני עצרת אחרי שהתנקינו מכל כוחות הטומאה של אומות העולם שדבקו בנו, הרבש"ע יכול להיות עמנו בקשר ולגלות לנו גילויי קשר וקרבה ולהנות ממנו לבד.

הקב"ה מייחס את מעשה המצוות אלינו ואנו מחזירים הכול אליו

במדרש סוף פרשת פנחס (מללס לכס כמלכל פכ"ס כ"ס) על הפסוק 'עצרת תהיה לכם' (כמלכל כט, לק) איתא: "תהיה לכם, מהו תהיה לכם אמר להם המועדים נאים לכם, שאל עובד כוכבים אחד את רבי עקיבא למה אתם עושים מועדות, לא כך אמר לכם הקדוש ברוך הוא (ישעיס 6, יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. אמר לו רבי עקיבא אילו אמר חדשי ומועדי שנאה נפשי היית אומר, לא אמר אלא חדשיכם ומועדיכם בשביל אותן מועדות שעשה ירבעם שנאמר (מלכיס ל, יב) ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בט"ו יום לחדש כחג אשר ביהודה, ויעל על המזבח אשר עשה בבית קל בחדש אשר בדא מליבו ויעש חג לבני ישראל ויעל על המזבח להקטיר, אבל המועדות האלו אינן בטלים לעולם ולא החדשים, למה שהן להקדוש ברוך הוא שנאמר (ויקלס כג) אלה מועדי ה', וכן (שס) אלה הם מועדי, וכן וידבר משה את מועדי ה', ולכך אין עתידים ליבטל ועליהם נאמר (תסליס קיס) סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר" עכ"ד.

רק של הקב"ה חסר בשליחות שלנו, וכך היא דרכו של הקב"ה לתת לאדם לפעול במעשיו הטובים באופן שיחשוב כי הוא זה שמכוח עצמו הגיע לדרגות אלו ועשה ופעל את כל המעשים והדברים הרוחניים, אבל העבודה היא לדעת ולזכור כי באמת הכל מכוחו של הקב"ה.

ובכך מבאר את הפסוק 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' (תסליס סן, יג) שהמפרשים מתקשים בביאור הפסוק כיון שהדברים פשוטים הם, שהקב"ה נותן שכר רק לפי מעשי האדם, אלא מבאר השפת אמת כי הקב"ה עושה כביכול המעשים הם של האדם עצמו, אפילו שבאמת הרבש"ע הוא זה שפעל ונתן את הכוח לקיים את התורה והמצוות. ובכך יתבארו דברי המדרש כי באמת המועדים שייכים להקב"ה ואנו מקשרים את כל המעשים אליו, אלא שהקב"ה אומר 'עצרת תהיה לכם' ונותן לנו את התחושה כאילו אנו עושים ופועלים, אבל אנו עם בני ישראל מעלים ומחזירים לרבש"ע את הכל, ואומרים 'מועדי ה" ו'אלה הם מועדי' וכו'.

ולכאורה דברי המדרש סותרים מתחילתם לסופם כי בתחילה אומר המדרש שהקב"ה אומר לישראל 'המועדים נאים לכם' משמע כי פעולת המועדים מתייחסת לישראל, ובהמשך מבאר המדרש בשם רבי עקיבא כי המועדים שייכים לרבש"ע.

ונראה לבאר על פי מה שכתב השפת אמת (כי סכס סלל"ס) כלל גדול בעבודת ה', שכל יהודי צריך לדעת שכל מעשיו ומצוותיו הם רק בכוחו של הקב"ה ואין הם שלו כלל, ומי שאינו חי עם הידיעה הזו הרי גם אם פועל גדולות ונפלאות בתורה ומצות אין לזה את החשיבות הראויה, מכיון שכל פעולת המצות שלנו היא רק כמו מעשה שליח שנשלחנו על ידי הקב"ה לקיים בעולם הזה את התורה ואת המצות, ובהלכות שליחות נפסק שהשליחות צריכה לחזור אל המשלח (גיטין כד. שו"ע לנס"ע סימן קמ"ל סעיף 6'), וכאשר חסר בהכרה כי כל מעשנו הם באמת

העלאת עבודת ירח האיתנים לרבש"ע ביום שמיני עצרת

יום שמיני עצרת הוא הסיום של חודש תשרי שבו התעוררו בני ישראל להתקרב אל בוראם, החל מחודש אלול וראש השנה בו המלכנו את הבורא יתברך על כל העולמות כולם, ואחר כך ימי התשובה ויום הכיפורים שעוברים בכל שנה מתוך רגשי הלב באופן נעלה ביותר, ולאחריהם הימים שבינתיים וימי חג הסוכות שהיינו עסוקים עם הסוכה וארבעת המינים וההלל והשמחה וכו', וכשמגיע היום האחרון של שמיני עצרת נהיה הקשר והייחוד הגדול בין עם ישראל לרבש"ע ובו אומר לנו הקב"ה 'עצרת תהיה לכם' ומייחס אלינו את כל העבודה של חודש אלול ותשרי, אבל אנו עומדים לפני הרבש"ע ומחזירים את השליחות לבעליה, ואומרים להקב"ה שכל ההתקרבות ועבודת ההמלכה והתשובה והשמחה וכו' שעברו על כלל ישראל בירח האיתנים מגיע ממנו יתברך, ובכך מתבטא פן נוסף ביחוד השלם וב'אתן שלום' של שמיני עצרת, שבו אנו מתקשרים ומתחברים אל הרבש"ע כ'איש ואשתו' ביחוד וקשר ברמה הגבוהה ביותר, ונעשה בכך שלום בין פמליא של מעלה לפמליא של מטה.

התורה בנסכי קרבנות חג הסוכות שרמוז בהם 'מים' (תענית 3:).

וביום הושענא רבה אנו נוהגים מנהגים שכלל אין להם מקור בתורה, אלא הם מנהגים חדשים מדורות אחרונים יותר, כמו מצות ערבה שהיא תקנת נביאים, והמנהג להיות נעורים בליל הושענא רבה וכדומה שהונהגו בדורות אחרונים יותר.

וביאור הדבר הוא כי כאשר שני חברים מתקרבים זה אל זה, ומכירים זה את רצונותיו של זה, הם אינם נצרכים להוראה מפורשת של החבר בכדי לקיים את רצונו אלא הם יודעים לבד מהו הרצון של החבר, כך עם ישראל בראש השנה מקבלים עליהם עול מלכות שמים ולקיים את כל הכתוב בתורה, ועל כן העיסוק בראש השנה הוא סביב 'ככתוב בתורתיך', אבל ביום הכיפורים שבו אנו מתעלים לקרבת ה' ברמה גבוהה יותר ומגיעים להרגשה 'כי אנו עמיך ואתה אלוקינו אנו בניך ואתה אבינו אנו רעייתך ואתה דודינו' וכו' אנו כבר יכולים להגיע אל הרצון הפנימי יותר של התורה, ובחג הסוכות שבו 'הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך' (סיל ססיליס לל) מתגלה לנו יותר ויותר פנימיות הרצון האלוקי, וביום הושענא רבה אנו כבר מקיימים מעצמנו כמה וכמה דברים ועניינים שהם רצון הבורא, עד שבשמיני עצרת אנו נוהגים להוציא את הספרים מארון הקודש ורוקדים ושמחים עם הרבש"ע ללא כל ציווי והוראה לעשות כך, כיון שביום הזה מתגלה הקשר הגבוה ביותר שלנו עם הרבש"ע, על כן ברור לנו מהו רצון הבורא מאתנו באופן הפשוט ביותר, ולדרגה זו זוכים להגיע אחרי ההתבטלות ביום ערבה, כשמפנימים שאין לנו משל עצמנו כלום ואנו מחזירים את השליחות למשלח ויודעים כי הכל ממנו יתברך.

גילוי רצון ה' כפי עומק היחוד והקשר

בתפילות ראש השנה עסקנו בפסוקים של תורה ואמרנו 'ככתוב בתורתיך' וכו', ואילו ביום הכיפורים ישנם חלקים בעבודת כהן גדול בבית המקדש שאנו פוסקים הלכה כפי השיטה שפסוקי התורה אינם כסדרם (יומס לג. למנ"ס קל' עכולת יוס סכיפוליס פ"ג ה"ג) ובכך יש עשרה קידושים וחמש טבילות, ובחג הסוכות יש את מצוות ניסוך המים שאינו כתוב בתורה אלא הוא הלכה למשה מסיני וחז"ל מצאו רמז לכך בפסוקי

גדול יום הגשמים - מעלת יום שמיני עצרת

איתא בגמרא (תענית ז.) גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכיום תחיית המתים, וכתבו הספרים הקדושים (עכולת ישרחל לסמיני עללת, פרי כדיק סמיני עללת לות ל"ס) שענין זה שייך גם בשמיני עצרת בו אנו מבקשים על הגשמים, כי בשמיני עצרת שהוא יום הסיום והגמר של כל ירח האיתנים, שבו התקרבנו לרבש"ע וכל כלל ישראל מתעלים כל כך, על כן מתגלה ביום הזה נקודת הקשר של הקב"ה לכל יהודי באשר הוא, ובאמת רק בכוחו של הרבש"ע אנו יכולים להגיע לעבודת הזמנים המרוממים ולכל רגשות ההלב שבהם, עם נקודת הקשר הפנימית ביותר המתעוררת בימים אלו, ולזכות להמשיך מהם אור וחיות אלוקי לכל המשך השנה.