עבודת ההתבטלות בהושענא רבה מביאה לגילוי עוצם היחוד בשמיני עצרת

עבודת ההתבטלות בהושענא רבה מביאה לגילוי עוצם היחוד בשמיני עצרת

תיקון פגם הלבנה על ידי ההתבטלות לרבש"ע ביום הושענא רבה

ההכנה ליום טוב מהווה חלק ממנו

ענין ההכנה לכל יום טוב הוא ממש חלק מעצמיות היום טוב כמו שמבואר בגמרא שיום טוב מכין לחברו (עי' ביצה יז.), וכן צרכי סעודת יום טוב דורשים הכנה מבעוד יום (ביצה ב:), וכל מהותם של הימים טובים היא בכדי להכין אותנו לזמן העתיד לבוא 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' על כן גם כשעסוקים עדיין עם יו"ט של סוכות ושרויים בתוכו, יש מקום וצורך להתכונן כראוי להושענא רבה ושמיני עצרת.

התגלות פנימיות ימי הושענא רבה ושמיני עצרת לקראת הגאולה העתידה

הימים האחרונים של חג הסוכות שהם הושענא רבה ושמיני עצרת, הם ימים נעלמים ונסתרים מאוד, כי בתורה לא נאמר בפירוש מהו עניינם ומה תוכן מהות הימים הללו, ולגבי שמיני עצרת יש התייחסות בתורה שהוא יום טוב ואסור בעשיית מלאכה וכו', אבל לא מבואר מה הטעם והסיבה ליום טוב זה. ולעומתו יום הושענא רבה הוא יותר נסתר, כי אין שום התייחסות בתורה כלפיו, ורק בדברי הראשונים רואים שיש ביום הושענא רבה תוכן מיוחד ומנהגים שונים משאר ימי חג הסוכות, ובדברי המשנה מוזכר יום הושענא רבה בשם 'אותו היום' (סוכה מה.) וכבר ביארנו במקום אחר את המשמעות שבלשון נסתר בכינוי 'אותו היום'. וכל ההתייחסות ליום הושענא רבה כיום נעלה ומרומם מעל שאר ימי חג הסוכות – הולך ומתחזק במשך הדורות כי ככל שהדורות יורדים ומתקדמים לקראת הגאולה הקרובה, מתחזק ענין יום הושענא רבה ביתר שאת. ולפי פנימיות הדברים הרי שכך באמת צריך להיות – שככל ויתקרבו אל הגאולה העתידה תתגלה ותתחזק השפעת יום הושענא רבה יותר ויותר.

שנת חמה וקביעות יום הכיפורים והושענא רבה

בענין מנין ימות השנה – איתא בגמרא (סוכה כט.) שאנו מונים לפי שנת לבנה ולא למנין שנת חמה, כאשר 'שנת חמה' יתירה על שנת לבנה קרוב לאחד עשר יום (ערכין ט:). ויש להקשות לפי זה - מדוע בכמה מקומות בדברי חז"ל אנו מוצאים כי השנה האמיתית היא שנת חמה של שס"ה ימים, כגון מה שאמרו חז"ל (מכות כג:) שימות השנה הם שס"ה כנגד שס"ה מצוות לא תעשה שבתורה. וכן דברי הגמרא (נדרים לב:) ש'השטן' עולה בגימטריא שס"ד כמנין ימות השנה חסר יום אחד - מכיון שביום הכיפורים אין לשטן רשות לקטרג. וכן הגמרא (כריתות ו.) אומרת שבקטורת היה שס"ה מנים כנגד שס"ה ימות החמה. ועוד מביאה הגמרא (יומא סה:) את שיטת רבי ששנה תמימה היא שס"ה ימים.

הרי שנראה מכל מקורות אלו שהשנה האמיתית היא שס"ה ימים כמנין שנת חמה וכיצד עולים הדברים בקנה אחד עם כך שאנו מונים לשנת לבנה (וכן פסק ברמב"ם בהל' קידוש החודש פ"א ה"א). וליישב הדבר יש לומר על פי מה שכתב הלבוש (או"ח סימן תרס"ד סק"א), שההפרש האמיתי בין שנת לבנה לשנת חמה הוא עשרה ימים וכ"א שעות ור"ד חלקים שהם כמעט י"א ימים, ואם כן בשנה הראשונה במחזור השנים – כאשר מסתיימת שנת הלבנה ומגיע שוב ראש השנה לפי חשבון ימות הלבנה, עולה שרק ביום הכיפורים של שנת הלבנה הוא ראש השנה של שנת החמה החדשה, ובשנה שלאחריו שכבר נחסר משנת הלבנה עוד קרוב לי"א ימים, נופל ראש השנה של שנת החמה השלישי ביום הושענא רבה, ובשנה שלאחריה עושים שנה מעוברת וחוזר החשבון לפי הסדר הזה (אמנם מציין שם כי יש פעמיים בכל מחזור שנים שאין הדבר כן), וזה הסוד של יום הכיפורים והושענא רבה, ומסיים דבריו 'זה נראה לי טעם ברור בסודות התורה, ה' יתברך יראנו נפלאות תורתו'. עולה מדבריו כי אין אנו מתייחסים רק לשנת הלבנה אלא גם לשנת חמה, ושנת חמה יש לה חלק מרכזי יותר - שהיא הגורם לקביעת ימי ראש השנה, יום הכיפורים, והושענא רבה.

עבודת בני ישראל לתקן את מיעוט הירח

ובביאור הענין נראה לומר כי הרי הקב"ה מיעט את הירח כמבואר בגמרא (חולין ס:) מפני שאמרה 'אין שני מלכים משמשים בכתר אחד', ואנו בני ישראל נמשלים לירח על כן יש לנו שייכות עם ענין מיעוט הירח (מדרש רבה שמות טו, כו), ומיעוט הירח אינו רק בכך שאור הלבנה מועט יותר מאור החמה ואינו מסלק את חשכת הלילה לגמרי, אלא גם העובדה ששנת הלבנה קצרה משנת חמה נכללת במיעוט הירח, וכמו שכתבו החתם סופר (דרשות, דרוש לט' טבת ק"ו ע"ג), והשל"ה (תורה שבכתב שמות סימן א') לבאר בטעם הדבר שכתבו בספרי הקדמונים שבשנה מעוברת יש לנהוג את תענית שובבי"ם יותר מכל שנה - מכיון שבשנה מעוברת מתגלה החיסרון של שנת הלבנה מול שנת חמה, כיון שטעם לעיבור השנה הוא מפני ההבדל שיש בין שנת חמה לשנת לבנה, על כן מתעורר הצורך לתקן את פגם הלבנה, ואנו צריכים להתענות ולתקן את חיסרון הלבנה, וכוח התיקון של בני ישראל לתקן את פגם הלבנה נרמז בכוח עיבור השנה שניתן לעם ישראל.

הרי שמיעוט הלבנה מתבטא גם בכך ששנת הלבנה קצרה יותר משנת חמה, וכתב ה'דברי חיים' מצאנז (פרשת תצוה) שלעתיד לבוא לא יהיה צורך לעבר את השנה מכיון ששנת הלבנה תהיה שווה לשנת חמה, כי אז יהיה אור הלבנה כאור החמה ונכלל בזה שאורך השנה יהיה שווה לשנת החמה, והבריאה תגיע לדרגת השלמות.

כוח היצר ועבודת התשובה נרמזו במיעוט הירח

איתא בגמרא (חולין ס:) 'אמר הקב"ה הביאו עלי קרבן שמיעטתי את הירח', ובדרושי הצל"ח (דרוש י"ב אות יח') מבאר את פנימיות מאמר זה - שהרי בטבע העולם היה צריך להיות שנשמת ישראל תזרח ותאיר כאור החמה וכשמש בצהרים על כל העולם כולו לגלות בו את האור האלוקי המסתתר בקרבו, וטעם הדבר מדוע אין זה כך הוא מפני מיעוט הירח שבכך גם נתמעט כוחם של ישראל, כי עם ישראל נקראו על שם הירח וכאשר נתמעט הירח מתבטא הדבר אצל בני ישראל במציאות שבה נמצא עם ישראל בעולם ואין הדבר משפיע על כל הבריאה כולה לגלות בה את האור האלוקי, ועל כן אמרו חז"ל 'אמר הקב"ה ללבנה שהצדיקים ייקראו על שמך מפני שממעטים עצמם בפני היצר' (ילקוט שמעוני בראשית א, ח), הרי שמיעוט הירח מתבטא אצל עם ישראל בעבודת היצר שצריכים למעט עצמם לפניו.

ובכך מבאר הצל"ח את מאמר חז"ל 'הביאו עלי קרבן' וכו' שכביכול הרבש"ע אומר לעם ישראל שנוטל על עצמו את האחריות לכך שברא את היצר והכניס אותנו לעבודה קשה במלחמה נגדו ובכך יש פתחון פה לעם ישראל, ובדרך זו מבאר הצל"ח את טעם השופר, עיי"ש. ומעין זה כבר כתב 'רבנו בחיי' (במדבר כח, טו) בביאור המאמר 'הביאו עלי קרבן' וכו' שיש בכך פתחון פה לבעלי תשובה, כי כמו שהקב"ה התפייס עם הלבנה כך גם ימחול רבש"ע לנו על כל חטאתנו שאנו מרצים ומפייסים אותו עליהם ומבקשים את סליחתו, וההתבוננות בזה נותנת כוח לחזור בתשובה.

אריכות התיקון הרוחני מחמת פגם הלבנה

יש להוסיף ולבאר את דברי הלבוש שכתב שבפנימיות יום הכיפורים מונח הכוח הרוחני של ראש השנה משנה שעברה, ובהושענא רבה יש בפנימיות את ראש השנה של לפני שנתיים, על פי דברי האר"י ז"ל (שער הכוונות צ:) שכתב כי קודם חטא אדם הראשון היה צריך להיות התיקון הרוחני של חודש תשרי ביום אחד, אלא שאחרי החטא נמשך הדבר באריכות מראש השנה עד שמיני עצרת שהם כ"א ימים - במקום יום אחד כבתחילה.

וכן הדבר בכל עניני עבודת ה' כי קודם חטא אדם הראשון היה כוח הדעת של האדם חזק ביותר, ואילו היינו חיים היום עם דעת מרוממת כזו - הרי שגם תינוק קטן היה רואה את הרבש"ע בכל פעולות העולם הזה הגשמיות, כי מכיון שבעוד האדם עדיין קטן כבר יש לו דעה ברורה וחזקה, הרי שההתבוננות במעשה בראשית תביא לידי התפעלות הנפש וחיזוק האמונה ברבש"ע, ומכיון שאין לנו היום דעת ברורה וחזקה כל כך על כן בגיל קטן אין אנו מתפעלים ומתבוננים במעשי הבריאה לראות בהם את הרבש"ע, וכאשר אנו גדלים ומקבלים את ה'דעת' הראויה כבר אין אנו מתפעלים מפעולות הבריאה כיון שאנו רגילים אליהם.

והדבר דומה לשקיעת החמה הנעשית בשלבים ולא בבת אחת, כאשר בזמן שבנתיים יש זמן שאינו לא יום לילה אלא מעורב משניהם יחדיו, כך גם התבוננות הנמשכת על פני זמן ארוך יותר משפיעה פחות על נפש האדם. וכן בענין התיקון הפנימי של ראש השנה, קודם חטא האדם הראשון היה הדבר אמור להימשך יום אחד, שבו היינו יכולים להתעלות בבת אחת עד לדרגת 'אתה הראת לדעת' של שמיני עצרת, ואחרי החטא שכל הבריאה נסוגה אחור - נדרשים כ"א ימים בכדי להגיע אל התיקון הנרצה ולהכרה האמיתית של 'אתה הראת לדעת'. ומשום כך בשנת לבנה יש עדיין ביום הכיפורים חלקים מראש השנה של שנה שעברה, ובהושענא רבה נמצאים עניינים הקשורים עדיין לראש השנה וליום הכיפורים, משום שהענין הפנימי מתפשט יותר משנה אחת, וזהו עומק דברי הלבוש שמכיון שנתמעטה הלבנה הוצרך התיקון הרוחני של ראש השנה להתפשט על פני שלוש שנים.

התבוננות באור הלבנה בליל הושענא רבה

ויתכן שזהו טעם הדבר למנהג המוזכר בדברי הראשונים (רמב"ן במדבר יד, ט) שבליל הושענא רבה היו יוצאים לראות את הצל באור הלבנה, ומי שאינו רואה את הצל שלו באור הלבנה – סימן לכך שלא ישלים שנתו (והובאו דבריו ברמ"א או"ח סימן תרס"ד ס"א, אלא שכתב שטוב יותר שלא לבדוק ולקיים 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'), ובפשטות נראה תמוה הדבר מה השייכות של הלבנה לליל הושענא רבה ומדוע יש לראות את הצל באור הלבנה דוקא, ולפי המתבאר לעיל יש לומר כי מכיון שבהושענא רבה מסתיימת העבודה הפנימית של ראש השנה דאשתקד, על כן כל מי שקשור אל הלבנה וגורם בעבודתו את תיקונה זורח עליו אור הלבנה, ומי שכבר סיים את תפקידו והושלמה עבודתו – ניכר הדבר בחיסרון האור מעל ראשו.

מהות יום הושענא רבה להשפיע על המקומות הנמוכים יותר

הושענא רבה כהשלמה לראש השנה

לפי מה שביארנו כי עבודת ראש השנה מתחלקת לשלושה חלקים, יש לומר בדרך רמז - כי משום כך התורה קראה לראש השנה 'יום תרועה' (במדבר כט, א) כיון שהוא יום שבור ומחולק לשלושה חלקים כאשר חלק אחד נתקן בראש השנה והשאר ביום הכיפורים ובשמיני עצרת בשנים שאחר כך, וכבר בדברי הפוסקים מוזכר הקשר של יום הכיפורים לתקיעת שופר – בכך שנהגו לתקוע במוצאי יום הכיפורים (שבלי הלקט סימן שכ"ב), וכן ביום הושענא רבה מוזכר בדברי הפוסקים שיש שנהגו לתקוע ביום זה (סדר היום, סדר יום הושענא רבה), מפני שימים אלו הם ימי השלמה לעבודת ראש השנה משנים קודמות. וכאשר האדם נכנס לעבודת הושענא רבה עם הסתכלות של השלמת עבודת ראש השנה ויום הכיפורים, יוכל להגיע ליום שמיני עצרת ממקום גבוה יותר ופנימי יותר.

השפעת הקדושה על כל פרטי הבריאה ביום הושענא רבה

ובביאור הדברים על דרך עבודה יש לומר, שהרי ראש השנה הוא יום ההמלכה שבו ממליכים את הקב"ה, וביום הכיפורים העבודה היא להתרומם ולהתנתק מעניני העולם הזה, ועל כן עוסקים אז רק בחלק הרוחני של הבריאה ומבקשים סליחה מחילה וכפרה, ומתקשרים בקשר אמיץ וחזק עם הרבש"ע ללא שום מקום לדברים הגשמיים. ולעומת זה יום הושענא רבה הוא להיפך ממש מיום הכיפורים, כי בתפילות הושענא רבה אנו מבקשים על כל פרט ופרט בבריאה - 'הושע נא ילק מחסיל' וכו' ומכניסים את הבורא אל תוך כל פרטי הבריאה, ואם היתה אפשרות לשלב את ראש השנה ויום הכיפורים עם הושענא רבה כאחד היה בכך עבודה שלימה, אבל מכיון שמחטא אדם הראשון אין אנו יכולים לעסוק בריבוי עניינים רוחניים בבת אחת - כמו שנתבאר לעיל, על כן נמשך הדבר מראש השנה שהוא יום ההמלכה, עד יום הכיפורים והושענא רבה, שבאריכות הזמן אנו יכולים לפעול את כל העניינים הללו בקרבנו ולהשפיע על הבריאה כולה.

עבודתם של אדם נח ואברהם בימי ראש השנה יום הכיפורים והושענא רבה

בספר המנהגים (מנהג של סוכות הגה"ה רט"ז) הביא את דברי המדרש: 'אמר הקב"ה לאברהם אני יחיד ואתה יחיד אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עונותיהם זהו הושענא רבה'. ומבאר ספר המנהגים בכוונת הדברים כי הקב"ה נקרא בשם אהי"ה שהוא בגמטריא כ"א, ואברהם אבינו היה דור עשרים ואחד מאדם הראשון, כי 'עשרה דורות מאדם עד נח' ו'עשרה דורות מנח עד אברהם' נמצא אם כן שאברהם אבינו היה דור עשרים ואחד מבריאת העולם, על כן נתן לו הקב"ה את יום הושענא רבה שהוא חל בכ"א תשרי. ומסיים המדרש - 'אמר לו הקב"ה לאברהם אם אין כפרה לבניך בראש השנה יהיה ביום הכיפורים ואם לאו יהיה בהושענא רבה, וזה אחדותו של שמי וזהו הושענא רבה' עכ"ד.

מתבאר מדבריו שיום ראש השנה קשור לעניינו של אדם הראשון שהוא היה ראשית ותחילת הבריאה, כמו שאנו אומרים בראש השנה - 'זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון'. וכעבור עשרה ימים חל יום הכיפורים שהוא כנגד נח שהיה דור עשירי מבריאת העולם ונכנס לתיבה בזמן המבול, וכך היא גם העבודה ביום הכיפורים להתנתק מכל ענייני העולם – מאכילה ושתיה וכו' ולהתעלות לדביקות עם הבורא, כדוגמת נח שנכנס לתיבה בזמן שכל היקום נמחה ונמחק מעל פני האדמה, 'וישאר אך נח' - להשאר עם ההתעלות והדביקות בבורא. ואילו יום הושענא רבה הוא יומו של אברהם אבינו שהייתה עבודתו לגלות לכל באי עולם כי יש מנהיג לבירה, ואברהם אבינו היה מתעסק עם כל הערבים והכנענים לגלות ולהאיר את עיניהם להאמין במי שאמר והיה העולם, ובכך הכניס אברהם אבינו את האור האלוקי לכל מקום בעולם.

כמו כן גם בהושענא רבה אנו מתפללים על כל העניינים הגשמיים ומזכירים אותם בהושענות, על מנת שיתעלו כל פרטי הבריאה למקום רוחני יותר ויתגלה בהם מציאות הבורא באופן הראוי, כי כשמבקשים 'הושענא עדרים מדלות' ו'הושענא אדם ובהמה' וכו', אין מתפללים רק על הצלחה גשמית ותו לא, אלא מבקשים על דעת אלוקית שתתגלה בפרטי הבריאה הגשמיים ביותר, ועל חלקי הבהמיות שבאדם שיתעדנו ויקבלו את ההארה הראויה להם מהרבש"ע, ובכך מתבטא כוחו של אברהם אבינו ביום הושענא רבה, שבו אנו מתעסקים להעלות את חלקי הבריאה לדרגה רוחנית יותר.

הארת חשכת העולם הזה באור הקדושה - בתפילת הושענא רבה

בדרך זו ניתן להבין מדוע בתפילת הושענא רבה משלבים בפסוקי דזמרה גם חלקים מתפילת יום טוב, ויש מנהגים שונים בדבר כיצד להתייחס לתפילת הושענא רבה אם כתפילת יום טוב או כתפילת חול המועד. ולכאורה אינו מובן מדוע מערבים ומשלבים יחדיו תפילת יום טוב עם תפילת חול המועד, אלא זו נקודת העבודה בהושענא רבה - להשלים את ראש השנה ויום הכיפורים, על כן אנו צריכים לתת מקום לחלק היום טוב שבו כיון שהוא יום מרומם כיום הכיפורים וראש השנה, אבל אי אפשר לתת לו רק יחס של קודש, כי התפקיד של הושענא רבה בהשלמת עבודת יום הכיפורים הוא בכך שנותנים מקום לענייני החולין ומעלים אותם לדרגה רוחנית נעלית יותר, ובדומה לאור הלבנה שמאיר בלילה ואינו מבטל לגמרי את חשכת הלילה, כך גם העבודה שלנו כדוגמת הירח צריכה להיות בדרך זו, שנותנים מקום לגשמיות ולענייני העולם הזה שנמשל ללילה (פסחים ב:), אבל מרוממים אותם למקום רוחני יותר.

מלכותו של דוד המלך מתבטאת במידת התבטלותו לרבש"ע

מלכותו של דוד המלך ויום הושענא רבה

האושפיזא של יום הושענא רבה הוא דוד המלך שאף הוא קשור לעניין הלבנה, כמו שמובא בגמרא (ראש השנה כה.) שכאשר רצו לרמוז על חידוש מולד הלבנה אמרו 'דוד המלך חי וקיים', ובזוהר מבואר שדוד המלך חי בהרגשה תמידית שאין המלכות שלו אלא כמו הירח ש'לית ליה מגרמיה כלום' (זוהר ח"ג דף שב.) ואין לו משל עצמו שום דבר, כך גם דוד המלך חי ופעל בדרך זו על כן הייתה מידתו כמידת הירח ועל כן יום האושפיזא שלו הוא בהושענא רבה.

מידת ההתבטלות וההשתוקקות של דוד המלך

אחת ממלחמותיו של דוד המלך הייתה נגד גלית הפלישתי שחירף וגידף מערכות אלוקים חיים (שמואל א יז, כו) וביטל את ישראל מקריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים במשך ארבעים יום (סוטה מב:), כי הקליפה של גלית נלחמה נגד קבלת עול מלכות שמים והסתירה על כבוד ה' שלא יתגלה בבריאה, ובמלחמה נגדו ירד דוד אל הנחל ולקח משם 'חמישה חלוקי אבנים' ובהם ניצח את גלית הפלישתי (שם, מ). וכתב הרמח"ל שחמשת בדי ערבות שאנו נוטלים ביום הושענא רבה הם כנגד אותם חמשה חלוקי אבני נחל (קיצור הכוונות לרמח"ל, סוד הסוכה הלולב ומיניו).

ויש להוסיף על דבריו שגם הערבות וגם חלוקי האבנים נקראים על שם ה'נחל' כי לכתחילה יש לקחת ערבות נחל דוקא (טור או"ח סימן תרמ"ז), וביאור הדבר הוא על פי מה שכתבו הספרים (מאור עינים תולדות עה"פ ויבואו עבדי יצחק וכו' ובעוד ספרים) ש'נחל' הוא ראשי תיבות 'נפשנו חיכתה לה'' (תהלים לג, כ), כי המהות של הערבות מבטאת את האפסיות של האדם ואת העובדה שאין לו משל עצמו כלום אלא כל כולו תלוי במתנת ה' עליו מלמעלה. וכן הייתה דרכו של דוד המלך במלחמתו נגד גלית, כי גם כאשר שאול המלך הביא לו ללבוש את השריון שלו קודם ירידתו למלחמה, ובדרך נס התאים השריון למידת גופו של דוד (ילקוט שמעוני רמז קכ"ז), עם כל זה סירב דוד המלך ללבוש את השריון אלא הלך להילחם נגד גלית הפלישתי בחמישה חלוקי נחל בלבד, כיון שדוד המלך הרגיש שאם הוא ילבש את השריון הרי שיחסר לו בתחושה של 'נפשנו חיכתה לה'' ובהתבטלות המוחלטת להנהגת הבורא.

הערבות השפלות ותיקון פגם הירח בתחושת ההתבטלות לרבש"ע

מכיון שמידתו של דוד המלך הייתה מידת ההתבטלות לרבש"ע, על כן ביום הושענא רבה שהוא יומו של דוד המלך שבו אנו עוסקים בתיקון הירח - המורה על ענין זה של מידת ההתבטלות, אנו נוטלים בידנו את הערבות שעניינם הוא תחושת הריקנות העצמית וההבנה כי בלי הבורא יתברך אין אנו יכולים לעשות ולפעול כלום, והכוח של יום הושענא רבה הוא להרגיש זאת.

ויש לומר כי מטעם זה מעיקר הדין אין צריך חמישה ערבות אלא די בבד אחד שיש בו עלה אחד אלא שכתבו הפוסקים (או"ח סימן תרס"ד רמ"א סעיף ד') שמכוער הדבר לקחת כזו ערבה אלא יש לקחת ערבה עם עלים, אבל מעיקר הדין ככל שהערבה יותר עלובה ושפלה, הדבר מורה יותר על אפסיות האדם ועל כך שאנו תלויים אך ורק בהשפעתו של הרבש"ע עלינו ולולי זה אין בנו כלום, וככל שהאדם מגיע ל'יום ערבה' עם הפנמת הדבר שהוא אינו שווה כלום באמת אלא תלוי אך ורק בשפע האלוקי עליו, כך יהיה לו יותר קשר ושייכות ליום הושענא רבה (ובטעם הדבר שנוטלים חמישה ערבות, יש לומר שמכיון שעצם היום קשור לאברהם אבינו – שהוא הראשון במנין האושפיזין, ולדוד המלך – האחרון באושפיזין, אנו לוקחים עוד חמישה ערבות שהם מורים על חמשת האושפיזין האמצעיים לשלבם יחד עם אברהם ודוד, אבל במדרש יש טעמים אחרים לדבר, ואכמ"ל).

החליל של ניסוך המים ועוצמת אהבת ה' לעם ישראל

הכנת ה'שיתין' שבמזבח על ידי דוד המלך

איתא בגמרא (סוכה מט. ירושלמי פ"ד ה"ו) כי השיתין שהיו למזבח שבהם היו מנסכים את היין של הנסכים ואת המים של ניסוך המים היו מגיעים עד התהום, והקב"ה ברא אותם כבר בששת ימי בראשית כנרמז בפסוק 'בראשית' – ברא 'שית'.

עוד מבואר במדרש (ילקוט שמעוני תהלים רמז תתע"ח) שבשעת מתן תורה עמד התהום להציף את כל העולם דרך אותם שיתין ועל כן ניתנה בתוכם חתיכת חרס שיחזיק את מי התהום שלא יפרצו החוצה, וכאשר דוד המלך רצה לבנות את בית המקדש וחפר את היסודות לצורך כך, הגיע עד אותו חרס ורצה להסירו משם בכדי להכין את השיתין למזבח, אמר לו החרס שלא יסירנו משם כיון שהוא מונח במקום ההוא משעה שאמר הקב"ה 'אנכי ה' אלוקיך' ורצו מי התהום להציף את העולם, ואם דוד המלך יסיר משם את החרס יחזור התהום לעלות ולהציף את כל העולם, אבל דוד המלך לא שם אל ליבו מכיון שהיה עסוק בבניית בית המקדש כראוי והסיר משם את החרס, ואכן התחילו מי התהום לעלות ולהציף את העולם, ואמר דוד המלך שאם יש מי שיודע כיצד ניתן לפתור את הדבר עליו לומר זאת ואם לא יאמר תרבוץ עליו קללה חמורה מאוד, ואחיתופל היה שם ולמד קל וחומר מ'השקאת סוטה' שמשום שלום בית של איש ואשתו אמרה תורה למחות את שם ה' על המים (במדבר ה, כג), קל וחומר למקרה כזה בו המים יכולים לכלות את כל היקום שמותר למחות את שם ה', ואכן הניחו שם חרס שכתוב עליו שם ה' והמים נחו מזעפם, ע"כ.

ויש להתבונן במעשה זה מדוע בשעת מתן תורה עמדו מי התהום להציף ולכלות את כל הבריאה, וכן מדוע בזמן שדוד המלך עסק בהכנת היסודות של בית המקדש הציפו המים את העולם ולא יכלו להישאר במקומם.

ניסוך המים מורה על פעולת עבודת בני ישראל בחלל הבריאה

ובביאור הענין יש לבאר תחילה את מהות השיתין של המזבח, שבעצם היותם חלולים הם מבטאים את מהות הבריאה שהקב"ה ברא בששת ימי בראשית, שאז היקום כולו היה מקום 'חלל פנוי' וריק מתוכן רוחני, ובעבודת ניסוך המים לתוך השיתין מתבטאת עבודת בני ישראל בעולם, כי ניסוך המים היה באופן שהיו שואבים מים ממעין השילוח שנמצא בתחתית ההר מתחת לבית המקדש, והיו עולים ומטפסים על הר הבית עד שעולים במעלות העזרה ומשם היו מעלים את המים על גבי המזבח, ומנסכים אותם אל השיתין ששם הגיעו המים חזרה עד התהום, ולכאורה הדבר תמוה ביותר, מהו הענין לקחת מים מהתהום ולהעלותם אל מקום גבוה – השיתין, ומשם להחזירם אל התהום?

אלא בכך באה לידי ביטוי עבודת בני ישראל בעולם הזה, כי העולם הוא מקום ריק וחלול כדוגמת השיתין, ואנו חיים בעולם הזה ומקיימים מצוות באופן החוזר על עצמו כל העת, בלימוד התורה ובתפילות היום ובמעשים טובים לפי סדר היום ומעגל השנה, ומה התועלת בכך עבורנו ועבור הבריאה כולה בכך שאנו שוב ושוב מתפללים את אותם התפילות ומקיימים את אותם המצוות בסדר החוזר על עצמו בתמידות? אלא הענין הוא כי כאשר יהודי מקיים תורה ומצוות בימי חייו כאן בעולם הרי הוא משפיע על כל ה'חלל הפנוי' של הבריאה ומאיר בעולם את האור האלוקי, ובכך הופכים את ה'חלל' להיות 'חליל' ששר שירה לרבש"ע כי מתווסף בו האות 'י' שזה היהודי שמקיים תורה ומצוות בעולם, שזו היא עבודת בני ישראל להוסיף את ה'י' המורה על גילוי הבורא – בבריאה, וכן נרמז הדבר בתיבת 'אויר' כי כשנסיר את האות 'י' מ'אויר' ייוותר 'אור', כי היהודי מגלה את האור האלוקי בחלל אויר העולם, ותפקידו של היהודי הוא להפוך את ה'אויר הפנוי' לחליל ומקום מואר באורו של הרבש"ע.

העמידה נגד כוח היצר הרע על ידי התבטלות מוחלטת לרבש"ע

ויש לומר שמשום כך פרק הגמרא העוסק בניסוך המים במסכת סוכה נקרא פרק 'החליל', ושמחת בית השואבה נקראת במשנה בשם ה'חליל', והרע"ב פירש כי טעם הדבר הוא מפני שכלי החליל קולו נשמע יותר חזק משאר כלים (סוכה פ"ה מ"א), אבל לפי המתבאר כאן יש לומר שהביאור הוא – כיון שזהו מטרת עבודת 'ניסוך המים' להורות על עבודת בני ישראל להשפיע על החלל הפנוי. ומשום כך נבראו השיתין כבר בששת ימי בראשית להראות כי עבודת בני ישראל היא להשפיע על החלל הפנוי שנברא בבריאת העולם ולהאיר בו את האור האלוקי, ובמתן תורה כל הבריאה קיבלה צורה חדשה כיון שעל ידי התורה יש את הכוח להאיר את האור האלוקי בבריאה ביתר שאת, ולעומת זאת התחדש כוחו של היצר גם כן באופן שיש עבודה וניסיונות על כל דבר וענין בעבודת ה'.

והדרך להתמודד מול כוח היצר הרע המתבטא במי התהום המתפרצים ועולים במטרה להציף את כל העולם – היא על ידי חרס המונח שם על המים, המורה על כוח השפלות וההתבטלות לרבש"ע שבאמצעות זה ניתן להינצל מכוחו של היצר הרע, כי המהות של חרס היא שהוא רק גוש עפר ואדמה ללא כל חשיבות.

ומטעם זה מבאר החידושי הרי"ם (שפת אמת שלח תרל