בא לו כהן גדול

בא לו כהן גדול

קריאת התורה במקדש ביום הכיפורים

לאחר שהגי השעיר לעזאזל למדבר, היה הכה"ג קורא ג' פרשם, והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה". ולהלן יבואר סדר ודיני פר ושעיר הנשרפים.

הבאת הספר תורה-

בא לו כה"ג לקרות, חזן הכנסת (-שמש הכנסת, ובית הכנסת היה סמוך לעזרה בהר הבית) נוטל ס"ת ונותנו לראש הכנסת (-מי שעל פיו נחתכים צורכי הכנסת, מי מפטיר מי פורס על שמע ומי עובר לפני התיבה), וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכה"ג, (ואף אם אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, הכא הכל הוא כבודו של כה"ג להראות שיש הרבה שררות למטה ממנו).

קריאת התורה-

הכה"ג קורא פרשות "אחרי מות", ו"אך בעשור" שבפרשת אמור, (דבאותו ענין מותר לדלג אף בתורה, וכדלהלן ס"ט:), ואומר יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן (כדי שלא להוציא לעז על ספר תורה שיחשבו שהוא חסר. ע.), ו"ובעשור לחודש" שבחומש הפקודים (-חומש במדבר שמתחיל במנין ישראל) קורא בעל פה (ואין גוללים מפני כבוד הציבור שיהיו מצפים ודוממים, ואין מביאים ס"ת אחר מפני פגמו של ראשון שיחשבו שהראשון חסר, וי"א משום ברכה שאינה צריכה שיצטרכו לחזור ולברך, ודווקא כאן שאדם אחד קורא חוששים לזה, אבל כשכמה קוראים יכולים להוציא אף ג' ס"ת כמו בר"ח טבת שחל להיות בשבת. וכן).

הברכות על התורה-

הכה"ג מברך על התורה שמונה ברכות, על התורה (-ברכה שלאחריה, אשר נתן לנו כדרך שמברכים בבית הכנסת), ועל העבודה (-רצה בעמך ישראל ותרצה העבודה בדביר ביתך וכו' שאותך לבדך ביראה נעבוד), ועל ההודאה (-מודים אנחנו לך, עד הטוב לך להודות), ועל מחילת העוון (מחול לעוונותינו ביום הכיפורים הזה וכו', עד מלך מוחל וסולח לעוונותינו וכו'), ומתפלל על בית המקדש וחותם ברוך שבחר במקדש, ועל ישראל, ומתפלל על הכהנים וחותם ברוך שבחר בזרעו של אהרן, וכן על ישראל, ועל שאר התפילה (-רינה תחינה ובקשה מלפניך על עמך ישראל שצריכים להושע, וחותם ברוך שומע תפילה).

ואח"כ מביא כל אחד ספר תורה מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים -להראות נויו של ספר תורה, ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה, דכתיב "זה קלי ואנוה" התנאה לפניו במצוות, לולב נאה, ספר תורה נאה בקלף נאה בדיו נאה בלבלר אומן. והביאום לשם בערב יום הכיפורים.

הרואה כה"ג כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים וכן להיפך, ולא מפני שאינו רשאי, דאין בזה משום אין מעבירים על מצות "ברב עם הדרת מלך" כיון שהוא עצמו אינו עסוק בה, אלא מפני שהיתה דרך רחוקה ביניהם, ומלאכת שניהם שוה כאחת.

באלו בגדים קורא-

אם רצה לקרות בבגדי בוץ שעבד בהם קורא, ואף אי נימא דבגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהם, וקריאה הא לאו עבודה היא שהרי יכול לקרותה באיצטלית משלו, מ"מ י"ל שכיון שצורך עבודה היא מותר לקרותה בבגדי כהונה, ואם אינו קורא בבגדים שעבד בהם קורא באיצטלית (-כמין חלוק) לבנה משלו.

ס"ט. הנאה מבגדי כהונה-

הגמ' מסתפקת אם מותר ליהנות מבגד כהונה שלא בשעת עבודה, ולמסקנה מותר ליהנות מהם, ומותר לאכול כשהוא לבוש בהם, אבל לישון אסור שמא יפיח, אלא פושטים ומקפלים ומניחים אותם תחת ראשיהם (עיין להלן) ולא איכפת לן אם יפיח כיון שפשטם, ומותר ללכת עמהם במקדש שלא בשעת עבודה, אבל אסור לצאת עמהם מחוץ למקדש מפני שזה דרך חול, (דעת התוס' (ד"ה בגדי) שגם במקדש אסור ללובשם שלא לצורך עבודה, וההתר הוא שא"צ להסירם מיד בגמר העבודה. ולגבי ציץ דנים התוס' אם מותר ללובשו אפילו חוץ למקדש, דכתיב "והיה על מצחו תמיד", או שאסור). ומה שמצינו ששמעון הצדיק יצא עמהם מחוץ לבית המקדש, לא היו בגדי כהונה אלא היו ראויים להיות בגדי כהונה, ואב"א עת לעשות לד' הפרו תורתך.

הנאה ממצעות כלאים ובגדי כהונה-

איתא בתמיד שהכהנים היו פושטים בגדי כהונה ומניחים אותם תחת ראשיהם. לרב פפא היינו כנגד ראשיהם ולא תחת הראש ממש, ואע"פ שמותר ליהנות מבגדי כהונה, מ"מ למ"ד אבנטו של כה"ג שהוא של בוץ ואינו זהב כלאים, אינו האבנט של כהן הדיוט אלא הוא כלאים, אסור משום הנאה מכלאים, שהרי אסור מדרבנן להציע תחתיו כלאים שמא תיכרך נימא על בשרו, ואפי' עשר מצעות זו על גב זו אסור, (אבל מדאורייתא אין האיסור אלא בלבישה והעלאה בדרך לבישה שיש בה הנאת חימום, דכתיב "לא יעלה עליך" אבל אתה מותר להציעו תחתיך), אבל לרב אשי מניחם תחת ראשו שבתורת כהונה קשים הם ואינם מחממים לפיכך אין בהם משום כלאים. וכתבו התוס' (ד"ה קשין) שלפי זה הא דאמר בערכין שיש איסור כלאים לכהנים, וקמ"ל שאף שהותר להם כלאים בזמן העבודה לא הותר להם שלא בזמן עבודה, הכונה ללבישה והעלאה, שכיון שזה אסור מדאורייתא אסור אף בקשים, אבל הצעה שהיא איסור דרבנן מותרת בקשים, ודלא כרש"י שמתירם גם בלבישה והעלאה. והא דאסור למכור לעכו"ם או מפני שחוששים שיקרע בגדו ויתפור מהכלאים בבגדו, אבל אם הכלאים ניכרים מותר. והחילוק בין מרדעת החמור שמותר, וכן איתא בכלאים שמותר לעשות כרים וכסתות מכלאים, לבין מצעות שאסור, דבמצעות שייך שתיכרך עליו נימא, אבל במרדעת ובכרים וכסתות לא גזרו כיון שאינו שכיח שתיכרך נימא, אמנם אם בשרו נוגע בהם אסור, ובמרדעת ובלבישה והעלאה אסור אע"פ שאין בשרו נוגע בהם.

הגמרא מדייקת מדברי רב פפא שמותר להניח תפילין מן הצד בזמן השינה, ואין חוששים שמא יפיח. רש"י. והתוס' (ד"ה בא) כתבו שבתמיד מבואר שהחידוש הוא שלא חוששים שיתגלגל עליהם ויש בזה בזיון לתפילין.

הגמ' מביאה את המעשה שהיה בכ"ה טבת הוא יום הר גריזים ואסור להספיד בו, מפני שבאותו היום רצו הכותים להחריב את בית המקדש, ולבסוף החריבו ישראל את הר גריזים (שהלך שמעון הצדיק עם בגדי כהונה לאלכסנדרוס מוקדון, וכשראהו המלך השתחוה לו ואמר שדמות דיוקנו מנצחת לפניו במלחמות, ומסר בידי ישראל את הכותיים) ועשאוהו יו"ט.

ס"ט:

אין ישיבה בעזרה דכתיב "לעמוד לשרת" וכתיב שם לפני ד', ולמלכי בית דוד מותר דכתיב "ויבוא המלך דוד וישב לפני ד' ".

מקום קרה"ת ביוה"כ ובהקהל היה בעזרת נשים, וי"א שבהקהל היה בהר הבית.

"ויברך עזרא את ד' האלוקים הגדול"- לרב גדלו בשם המפורש, והוראת שעה היתה. ולרב גידל אמר "ברוך ד' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם". ולרב מתנא שהחזירו אנשי כנסת הגדולה אמירת הגבור והנורא שתיקן משה, וביטלו ירמיה משום שאינו אמת שאין רואים את גבורותיו, (ועקרו תקנת משה מפני שיודעים בקב"ה שהוא אמיתי), ואמרו אנשי כנה"ג אדרבה זו היא גבורתו שכובש את יצרו וכו', והן נוראותיו שאלמלא מוראו היאך יכולה אומה אחת להתקיים בין האומות שהרי ביום החורבן נתאספו כל האומות להשמידם, ונשארו מהם.

הגמ' מביאה את מה שעשו אנשי כנסת הגדולה עם יצרא דע"ז שביטלוהו, דכיון שלא ניתן אלא כדי לקבל שכר כשמתגברים עליו, אין חפצים לא בו ולא בשכרו. ורצו לבטל יצר הרע דעריות ולא מצאו ביצה בת יומה בכל ארץ ישראל מפני שפסק החימום מן המעיים, ואפילואותן שעיברה התרנגולת כבר לא מתבשלים במעיה, ולא ביקשו לבטלו למחצה שיהא שולט באדם ליזקק לאשתו ולא לאחרת, מפני שאין נותנים משמים חצי דבר, וביטלו כוחו של יצר הרע רק לקרובים.

דילוג בקריאת התורה או הנביאים-

אין מדלגים בתורה מענין לענין אף בכדי שלא יפסוק המתורגמן דאין זה כבוד ציבור לשבת ולחכות, ובענין אחד מדלגים אף בתורה, ובנביא אף בשני עניינים, ואין מדלגים מנביא לנביא, פסוק מיוחד שגם בקרבנות חובה צריך להביא ובנביא של תרי עשר מדלגים מנביא לנביא, ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו והיינו שאין לדלג כדי לאחור.