בכיית הינוקא בקעה רקיעים
לפני זמן לא רב, התפרסם סיפור מעניין שאירע במדינת פנמה שבאמריקה הדרומית. פקיד גוי, שעובד בסוכנות הדואר, מצא מכתב, שכתוב עליו: "לכבוד בורא עולם"...
לפי חוקי המדינה, אסור לאדם לפתוח מכתב שאינו ממוען אליו. מי שעובר על החוק, ופותח מכתב לא לו צפוי לשנת מאסר.
הפקיד פנה לכומר העליון: "אולי כבודו יודע מה הכתובת של בורא עולם? כיצד מביאים לו מכתב הממוען אליו?"
השיב לו הכומר: "אמנם יש לי קשרים הדוקים עם בורא עולם, אולם את כתובתו המדויקת אינני זוכר"...
השלטונות פנו לערכאות, והוציאו אישור מיוחד לפתוח את המכתב.
כשפתחו את המכתב מצאו שכתוב בו כהאי לישנא: "אלוקים! אנא! תמצא לי את הוריי שאבדו לי. על החתום: צ'יקו!"
כל המדינה רעשה וגעשה. כל התקשורת התגייסה למען המטרה: לאתר את צ'יקו ולמצוא את ההורים שלו... ולאו מילתא זוטרתא היא: בפנמה יש מעל לשלושים ושישה מיליון איש! יש מאות אלפי "צ'יקואים"... אך בסופו של דבר צ'יקו נמצא. התברר כי הוא בסך הכל ילד בן שבע.
כל גורמי הביטחון והרווחה, הצבא, המשטרה, השרים וחברי הפרלמנט, הפכו את העולם עד שגם הוריו של צ'יקו אותרו.
שאלו אותו: "צ'יקו! למה פנית לבורא עולם? למה לא פנית לצבא או למשטרה?".
וצ'יקו ענה בתמימות: "אני חושב שהכתובת המדויקת לפניות היא דווקא בורא עולם"...
עד כאן הסיפור.
דומה כי לסיפור הזה יש זווית יהודית מתוקה: אם ילד גוי כותב בתמימות ילדותית – מכתב, וממען אותו "לכבוד בורא עולם", כי הוא מבין שזוהי "הכתובת הטובה ביותר" לפניות בעת צרה ומצוקה, ומכוח המכתב הזה בורא עולם הופך את כל פנמה עד שהוא מוצא את הוריו – על אחת כמה וכמה, אם ילד יהודי היה שולח מכתב שכזה לאלוקים ומבקש בו ישועה, אין ספק כי מכתב כזה היה גורם למהפכה גדולה ומקרב את הישועה.
הזוהר הקדוש (פרשת בלק דף רד ע"ב) מביא סיפור מרגש מאוד:
רבי אלעזר פנה לחבורה הקדושה ואמר להם: "בואו ונגמול חסד עם הרימון שהוא מלא גרעינים", כוונתו הייתה ללוות את רבי יוסי דפקיעין שנפטר. כשהגיעו לבית, עמדה בפתח הבית ילדה קטנה, שמנעה מהם את הכניסה לבית, לחדרו של המת.
הם נאלצו לעמוד בפתח הבית, ומשם הם שמעו את בנו הקטן של רבי יוסי, שהיה לבדו בחדר עם אביו המת, בוכה בקול גדול, כשהוא שוכב על המת, פיו על פיו, והוא צווח ואומר:
"ריבונו של עולם! כתבת בתורתך (דברים כב, ו): 'כי יקרא קן ציפור לפניך וכו' והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים', והנה את האמא שלנו כבר לקחת. אבא שלנו היה עבורנו גם אבא וגם אמא, ואיך אתה לוקח אותו, ומשאיר אותנו, שני אפרוחים קטנים, לבד, יתומים מאב ומאם?".
למשמע הדברים, רבי אלעזר, ועמו כל החבורה הקדושה, פרצו בבכי, ורבי אלעזר אמר להם: "אחרי בכיים שכאלה, של הינוקא, אין ספק כי עומד לקרות כאן נס! הקב"ה ישנה את סדרי בראשית לנוכח בכיות שכאלו!"
הזוהר מספר כי עמוד של אש הפסיק בינם לבין המת, ורבי יוסי פתח את עיניו וקם לתחייה. הוא קרא לכל החבורה הקדושה ואמר להם: "דעו לכם כי כבר הייתי בעולם האמת. כבר הכינו שם את הכיסאות למשפט. אך הדמעות של הילד בקעו רקיעים, קרעו את גזר הדין, והחזירו אותי לתחייה, לעוד עשרים ושתיים שנים".
רבותיי! לא מדובר כאן על אליהו הנביא שהחיה מתים. גם לא מדובר על אלישע שהחיה מתים. מדובר כאן על דמעות של ילד! דמעות של ילד – בכוחן להחיות מתים!
אם לדמעות של צ'יקו היה כוח להפוך את כל פנמה, דמעות של ילד יהודי על אחת כמה וכמה שיש בכוחן להפוך גזר דין של מעלה ולבטל גזרות קשות ורעות.
כדאי לזכור את הדברים לקראת יום הושענא רבה, יום חיתום הדין.
כוחן של דמעות.
(הגאון רבי חזקיהו יוסף קרלינשטיין שליט"א- דורש טוב סוכות)
