ביאור כמה פסוקים ועניינים
מידת הקב"ה שאע"פ שקילל דואג למי שקללו, נחש שבכל מקום יש לו מזונות, כנען אוכל משל אדונו, אשה הכל רצים אחריה, אדמה הכל ניזונים ממנה.
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם- י"א דגים שאכלו חינם שהיה הקב"ה מזמין להם בכדיהם, אבל בעריות לא היו פרוצים, וי"א שדגה היינו עריות (לישנא מעליא) שהיו מותרות לבני נח. בוכה למשפחותיו- לכו"ע היינו על עריות שנאסרו להם.
בירידת ואכילת המן והשליו
את הקישואים וכו'- י"א שכל הטעמים טעמו במן חוץ מאלו ה' מינים, וי"א שבכל המינים טעמו טעמו וממשו, ובאלו רק טעמו ולא ממשו מפני שהם קשים למעוברות ומניקות.
כזרע גד- עגול כגד, וי"א דומה להגדה שמושכת לבו של אדם, וי"א שמגיד לישראל אי בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון, דכתיב "וימודו בעומר" שכולם מצאו עומר לגולגולת, וממילא היו בודקים מי מביניהם ליקט עוד עומר לגולגולת, ומגיד לישראל מה בחורים ובסדקים שאם היה ויכוח על עבד אם הוא גנוב או לא, או על אשה אם סרחה, היו רואים היכן ירד המן, אם בבית האדון הראשון או השני, ובאשה אם בבית בעלה או בית אביה.
לבן- כמרגלית, ולפי שמלבין עוונותיהם של ישראל שמתוך שהיו דואגים שמא לא ירד למחר היו משעבדים את ליבם למקום.
צדיקים ירד המן בפתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, ורשעים במרחק.
לצדיקים לחם, לבינוניים עוגות, והרשעים טחנו בריחיים.
המן ירד עם תכשיטי נשים -בשמים להתקשט בהם, ועם ציקי קדרה -תבלין לתבשיל ערב ומבושם, ועם אבנים טובות ומרגליות ומהם הביאו הנשיאים נדבה.
והנשיאים הביאו את אבני השוהם- נשיאים ממש -עננים.
והיה טעמו כטעם לשד השמן - שהיו מוצאים בו כמה טעמים כמו שתינוק מוצא בשד כמה טעמים שהאם אוכלת. וי"מ שכמו שהשד מתהפך לכמה גוונים כך המן היה מתהפך לכמה טעמים.
בשר ששאלו שלא כהוגן שהרי היה להם מקנה רב ירד להם שלא כהוגן בערב שא"א להכינו עד זמן הסעודה, משא"כ לחם ששאלו כהוגן דא"א לחיות בלא לחם ירד בבוקר, ולימדה תורה דרך ארץ שיאכל בשר בלילה, ומ"מ יאכלה כעין יממא -לאור האבוקה.
ע"ה: בתחילה היו ישראל דומים לתרנגולים שמנקרים באשפה עד שקבע להם משה זמן סעודה בבוקר ובערב.
בינוניים מתו מהשליו מיד, ורשעים היו מצטערים והולכים עד חודש ימים, ונתחייבו שונאיהם של ישראל שחיטה.
השלו היה טעון שחיטה, וירד שטוח על הארץ.
נצטווה משה על הושט והקנה, רוב אחד בעוף ורוב שניים בבהמה.
טעם המן לנערים לחם לזקנים שמן לתינוקות דבש.
צדיקים היו אוכלים את השליו בשלוה, ורשעים דומה להם לקוצים.
ד' מיני שליו היו.
המן היה עליו טל מלמעלה וטל מלמטה, כאילו הוא מונח בקופסה.
מחוספס- שנימוח על כף היד, וי"א שנבלע באברים, והא דכתיב "ויתד תהיה לך וכו' ", היינו מדברים שתגרי אומות העולם מכרו להם. וי"א שאף הם נבלעו באברים שהיה המן מפיגם, אלא שאחרי שסרחו והתלוננו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" הטריחם הקב"ה ללכת ג' פרסאות להיפנות, והיו נפנים לאחוריהם כי ידעו שאין הענן חוזר ולא לשאר הצדדים שמא ילכו לשם העננים, ואותם שלפנים צריכים ללכת לסוף המחנה מאחור, וחששו ישראל שהמן יתפח במעיהם.
ע"ו. יהושע ירד לו מן כנגד כל ישראל כשעלה עם משה לתחומי הר סיני והמתין לו שם ארבעים יום.
לא ירד המן פעם בשנה אלא כל יום, כדי שיכוונו ליבם לאביהם שבשמים, משל למלך וכו', וי"א מפני שהיה נאכל חם, וי"א מפני משאוי הדרך.
המן גבוה ס' אמה, (ר"א המודעי, ולמד מהמבול שהיה ט"ו אמה מעל ההרים, וכתיב בי' ארובות ובמן כתיב דלתות ויש ד' ארובות בדלת וכ"ש שלא פחות, ומידה טובה מרובה), והיה מתגבר ועולה עד שהיו רואים אותו כל מלכי מזרח ומערב, ולפי זה כוס של דוד לעת"ל יהיה של רכ"א לוג.
שתיה בכלל אכילה דכתיב "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכו' וביין ובשיכר וכו' ואכלת". הגמרא שואלת אולי הכונה שיאכל אותם ע"י אניגרון, ושיכר שהוא דבר המשכר היינו דבילה קליעית, כדמצינו שהאוכל דבילה קליעית או שותה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב משום "שיכר אל תשת", אלא לומדים שיכר שיכר מנזיר שהוא יין.
ע"ו: תירוש היינו יין, (ונקרא יין מפני שהוא מביא ניאוף, שזה גורם לפורענות, וזה מביא יללה לעולם ויין הוא לשון תאניה ויללה, ונקרא תירוש מפני שכל המתגרה בו נעשה רש. והא דכתיב "תירש" וקרינן תירוש לומר שאם זכה לשתות לפי מידה נעשה ראש שזה מפקח ליבו בחכמה, ואם לא זכה נעשה רש. זכה משמחו לא זכה מששמו), ומ"מ הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה -פירות חדשים תפוחים וענבים, ומותר ביין בן ארבעים, משום שבנדרים הולכים אחרי לשון בני אדם ואין דרך בני אדם לקרוא ליין תירוש.
מניעת סיכה ורחיצה נחשבים עינוי כדמצינו שאמר דניאל "לחם חמודות (-אפילו זה העשוי מחיטים נאות ונקיות) לא אכלתי, ובשר ויין לא בא אל פי, וסוך לא סכתי", וכתיב "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את ליבך להבין ולהתענות לפני אלוקיך נשמעו דבריך ואני באתי בדבריך". ואין ללמוד רחיצה מ"ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" ומים הם מבחוץ כמו שמן, דפסוק זה נדרש להיפך, לומר שסיכה כשתיה ביוה"כ ללמוד שמן ממים ולא מים משמן.
ע"ז. מעשה דדניאל וגבריאל- דניאל התענה ג' שבועים על ביטול בנין בית המקדש, והגיע אליו המלאך גבריאל ואמר לו שנכנס בזכותו לתוך הפרגוד, לאחר שבגלל שעבדו ע"ז יצא לאחורי הפרגוד, שיחזקאל נתנבא שרוח אלוקים לקחה אותו לירושלים לפתח העזרה הצפוני, וראה שם כ"ה איש משתחווים לשמש, והיו פורעים עצמם ומתריזים כלפי ההיכל, ורצה הקב"ה להעניש את כולם, ואמר לגבריאל שיזרוק גחלים על ירושלים, וגבריאל אמר לכרוב שיביא לו את הגחלים, ומחמת זה נצטננו הגחלים בינתים, ובזכות זה נשאר מישראל שריד ופליט, ואמר גבריאל שהוא עשה את הציווי, והוציאוהו מתוך הפרגוד והכוהו שישים מכות בפולסא דנורא, בגלל שאם עשה למה לא עשה את השליחות כמו שנצטווה שיהא הוא נוטל הגחלים והוא אמר לכרוב לתתם לו, וגם בגלל שאין משיבים על הקלקלה, ושימש שר פרס דוביאל במקום גבריאל כ"א יום, ונתנו לו בשכרו כ
