בזכות הצער לאתרוג
להרה"ק הרבי מלובלין זי"ע היה חסיד פרוש, עובד ה', בשם ר' אלעזר. עני מרוד היה ר' אלעזר ובקושי התפרנס לחם לפי הטף, אך הדבר לא הטרידו כלל, ועסוק היה יומם ולילה בתורה ובעבודה. והנה אף על פי שהיה עני ואביון ומתקיים מלחם צר ומים, מכל מקום במצווה אחת לא חסך מאומה, והיא האתרוג של סוכות. במשך כל השנה לקח מפתו הדלה וצבר פרוטה לפרוטה על מנת שיוכל לקנות אתרוג מהודר, וכחודש או יותר לפני סוכות כבר היה משוטט בשווקים ומחפש אחר אתרוג נאה שיהיה מהודר בתכלית ההידור.
שנה אחת לא מצא ר' אלעזר את אשר ביקש. במשך ימים ושבועות נדד מעיר לעיר וביקר בכל מיני סוחרים אך בכל זאת לא מצא אתרוג כלבבו. בהגיע יום אחד לפני סוכות הבין ר' אלעזר שלשוא הוא מחפש. בלית ברירה נטל את האתרוג שקנה לו אחיו, אתרוג נאה וכשר לכתחילה, אך לא מה שהוא מבקש, ויצא על עבר הדרך המוביל לעירו.
מחשבתו של ר' אלעזר היתה נתונה לאתרוג ועל כך שלראשונה הוא מוכרח ליטול אתרוג שלא הוא בחר. ומשום כך לא הבחין שהוא תועה מדרך המלך ומסתבך ביער עבות, עד שהתעורר משרעפיו כבר היה עמוק עמוק בין עצי היער, כאשר הערב עומד לרדת בכל רגע. פחד מוות נפל עליו אולם עד מהרה התעודד והתחזק, 'הלא ה' עמדי ומה לי לירא', הוא מיהר לחפש הדרך בטרם יחשיך לגמרי ולא יוכל לראות מאומה, ואכן לאור דמדומי החמה הבחין בשביל צר העובר בין העצים ואשר נראה כדרך כבושה, הוא הזדרז לצעוד בה על מנת להגיע למקום יישוב, אך הנה לאחר כמה פסיעות הבחין פתאום בצרור תפוח המונח בצידי הדרך, הוא הרימו ופתחו ונבהל לראות שהוא גדוש בתכשיטים ואבנים טובות ומטבעות זהב, וכן בשטרות וניירות הרבה. הוא צירף את הצרור לחבילתו ומיהר להמשיך בשביל שהלך והתרחב לדרך רחבה וכבושה, עד שראה מרחוק אורות מנצנצים, סימן שהגיע למקום יישוב.
הוא נכנס אל העיר ובירר היכן דר כאן איש יהודי, התושבים הראו אותו בית כלשהו ושם ראה יהודי אחד שעומד בחצר וסביבו עומדים הרבה איכרים, כולם נראים נסערים ונרגשים. מסתמא אירע כאן מאורע מיוחד. בטרם הספיק ר' אלעזר לחשב את צעדיו הבחין בו היהודי ורץ לעברו: 'שלום עליכם ר' יוד!, ברוכים הבאים בצל קורתי!', ר' אלעזר נענה בתודה להזמנתו אולם הוא היה מוכרח לברר: 'אמור נא לי, מדוע כולם נסערים כל כך?!', אמר לו היהודי: 'אם שאלת אספר לך, הפריץ של העיר שלנו הוא עשיר גדול, ומחזיק בבעלותו כמה וכמה אחוזות ועיירות, לאחרונה מת אביו הזקן שהיה פריץ בעיר רחוקה, והפריץ שלנו גמר אומר להביא את אמו הזקנה לגור בביתו, והנה אמו הזקנה קיבצה את כל תכשיטיה והזהב ומרגליות שהיו לה בביתה עם כל שטרי הבעלות של נכסיה בצרור אחד, אך בהגיעה לכאן נודע לה שהצרור אבד, הפריץ שלח שליחים בהולים לחפש בכל הדרך אך הללו חזרו בידיים ריקות, עכשיו בוכה הזקנה מצער ובנה הפריץ אובד עצות לכן כולנו נסערים כל כך'.
ר' אלעזר הבין את אשר לפניו, הוא מיהר ללכת לארמונו של הפריץ וביקש למסור לו שיהודי אחד מבקש לפגשו בעניין הצרור, הפריץ ואמו מיהרו להגיע במרוצה ור' אלעזר מסר להם את הצרור בשלמותו. ומיהרה לפתוח את הצרור ובדקה שהכל נמצא, היא פרצה בקריאות שמחה ודחקה בבנה הפריץ שיגמול ליהודי כגמולו הראוי, 'מה אתן לך?' שאל הפריץ את ר' אלעזר, 'איני צריך מאומה' השיב ר' אלעזר, 'רק אם יואיל הפריץ להרכיבנו לעירי יען כי מחר בערב חל החג אצלנו ואני צריך להיות בביתי'. אולם הפריץ לא שמע לו והעניק לו על אתר את אחת האחוזות היותר נכבדות מנכסיו, ולאחר מכן שלחו במרכבה מפוארת בליווי משרתים אל ביתו.
ומני אז היה ר' אלעזר לאחד העשירים הגדולים שבעיר וזכה להחזיק הרבה משפחות ולהרבות צדקה וחסד. והיה רגיל תדיר לומר שלכל זאת זכה בזכות הצער שהיה מצטער שלא היה לו אתרוג יפה בחג.
(גליון המאיר סוכות – תשפ"ה)
