א. בהנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לישיבה בסוכה, ראינו דבר והיפוכו:
באכילה ושתי' בסוכה הי' זהיר עד קצה האחרון, והחמיר אפילו שלא לשתות מים חוץ לסוכה (וזהירות זו היתה אפילו בשמיני עצרת);
משא"כ בנוגע לשינה בסוכה, אדרבה ראינו שלא הי' ישן בסוכה (אלא בבית).
ולכאורה איפכא מסתברא: חיוב שינה בסוכה יש בו חומרא יתירה על פני חיוב אכילה ושתי' בסוכה, שהרי אכילת עראי (ועאכו"כ שתיית מים) מותרת מחוץ לסוכה, בשעה ששינת עראי אסורה מחוץ לסוכה.
ואע"פ שמחמת הטירחות והקשיים שבשינה בסוכה מצד תנאי המקום והזמן כו', הרי ע"פ הלכה פטורים אנו משינה בסוכה (בהתאם לדין, אשר "במקומות הקרים שיש צער לישן בסוכה מחמת הקור .. אין צריך לישן בסוכה .. שכל המצטער בישיבת הסוכה פטור מישיבתה"),
עדיין אין הענין מחוור, שהרי טרחות גשמיות כגון אלה לא תפסו מקום אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, אפילו כשמדובר הי' רק בהידור מצוה; וכפי שראינו בהנהגתו בענין הסוכה גופא בנוגע לאכילה ושתי', שלא התחשב בשום קשיים, והחמיר בזה (אפילו בשמיני עצרת), ועד כדי כך, שאפילו בזמני ירידת גשמים, כאשר מותר ע"פ דין לאכול בבית, ראינו שנמנע מלאכול חוץ לסוכה.
ומזה מובן, שמה שלא הידר לישון בסוכה לא הי' מצד הטירחא והצער הגשמיים.
ב. והנה, ידוע פתגמו של כ"ק אדמו"ר האמצעי בנוגע שינה בסוכה – "איך אפשר לישון במקיפים דבינה". כלומר: בסוכה מאיר אור אלקי גדול ביותר, הנעלה מכדי לירד בהתלבשות באדם (בפנימיותו), ולכן האור מאיר עליו בבחי' מקיף (כמו סוכה כפשוטה, המקיפה" את האדם, ולא רק את האדם עצמו (עכ"פ ראשו ורובו), אלא גם את שולחנו – באופן שכל עניניו צריכים להיעשות בתוך המקיף של הסוכה – "תשבו כעין תדורו"). וכיון שמאיר שם אור אלקי נעלה כל כך, הרי – איך יתכן לישון במקום כזה! ע"ד לשון הכתוב – אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי (שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה)".
ופשיטא שענין זה הוא ע"פ הלכה, ובפשטות: השוכב לישון בסוכה ואינו יכול להרדם בשום אופן, הרי ע"פ שו"ע בפשטות הולך הוא לישון בביתו. ואם ברור לו בודאות שלא יוכל להרדם בסוכה – אין הוא צריך לנסות זאת מלכתחילה.
וזהו בפשטות גם הטעם לכך שכ"ק מו"ח אדמו"ר לא הי' ישן בסוכה: ביושבו בסוכה האיר אצלו בגלוי האור המקיף דסוכה, והדבר לא הניח לו להרדם בסוכה.
ויש להוסיף בזה ולהמתיק ע"פ
ובזה מובן ג"כ הטעם שענין זה נתגלה ע"י אדמו"ר האמצעי דוקא שענינו הי' להמשיך תורת החסידות באופן דבינה" – כי נוסף לזה שהמשכת המקיף בפנימיות שייכת לבינה", אור בכלי, הנה המקיף דסוכה הוא מקיף דבינה".
הלכה בנוגע לחילוק בין אכילה ושתי' בסוכה לשינה בסוכה:
בנוגע לגדר "תשבו כעין תדורו" מבאר רבינו הזקן, אשר "כל טירחא יתירה שאין האדם מצטער ומונע א"ע מטירחא זו כדי לישב בביתו בקביעות אין מחויב לטרוח כדי לישב בסוכתו בקביעות"; ועד"ז בנוגע לשינה, שאם השינה בסוכה היא באופן שאם הי' לו טרחא כזו לישן בביתו לא הי' ישן בביתו א"צ לישן בסוכה שכל המצטער בישיבת הסוכה פטור מישיבתה" [ומבאר שם, שהפטור דמצטער בסוכה מסתעף מהכלל ד"תשבו כעין תדורו", שאף בכל השנה אין אדם דר במקום שהוא מצטער"; ולפיכך, הרי כל ענין שאינו בכלל "תדורו" בבית, אין חל עליו החיוב ד"תשבו" (בסוכה)].
ועד"ז בעניננו: במצב שאודותיו דיבר כ"ק אדמו"ר האמצעי או (הנהגת) כ"ק מו"ח אדמו"ר, כאשר גודל הגילוי שבסוכה הוא מניעה ועיכוב לשינה, הרי דבר זה גופא פוטר את האדם משינה בסוכה, כיון שגם בבית לא הי' יכול לישון במצב כזה.
ג. אך עדיין הענין דורש ביאור:
כבר נתבאר כמה פעמים, שתורתנו הקדושה תורה אחת היא – דפנימיות התורה (ומנהגי') יחד עם חלק ההלכה שבתורה "כולא חד" (כדאיתא בזהר שנגלה דתורה ונסתר דתורה הם כגוף ונשמה) – דהיינו, שכל חלקי התורה מתאימים זה לזה ועולים בקנה אחד; ומזה מובן, שמנהגי גדולי ישראל (וההולכים בעקבותיהם) שתוכנם מיוסד מלכתחילה על פנימיות התורה, מוכרחים להיות בהתאם לענינם ע"פ הלכה.
וא"כ בנדון דידן אינו מובן: כיון שע"פ הלכה מצות סוכה מחייבת שיישן בה האדם – איך יתכן, שהתוכן הפנימי דסוכה (ה"אור מקיף" המאיר בסוכה) יהי' בסתירה לזה (וימנע את השינה בסוכה)?!
או – נוסף לזה: הביאור הנ"ל (סעיף ב) אינו אלא היתר שלא לישון בסוכה (משום "תשבו כעין תדורו", כנ"ל); אבל סוף־סוף עדיין יש חסרון לכאורה בקיום מצות סוכה; ואיך אפשר לומר, שהתוכן הפנימי דמצות סוכה יגרום לחסרון ח"ו בקיום מצות סוכה (בפשטות ע"פ הלכה) כדבעי ובשלימות? ולכאורה, אדרבה: אין לבוא אל תוכנה הפנימי של מצוה (ובעניננו – אל גילוי האור המקיף דסוכה) כי אם לאחרי וע"י קיום המצוה בפשטות ובגשמיות!
ד. לכאורה יש לומר ע"פ המבואר בצפנת פענח, שישנו חילוק עיקרי בין אכילה ושתי' בסוכה לשינה בסוכה: אכילה ושתי' הם קיום מצות סוכה, משא"כ שינה בסוכה "לא הוה קיום מצוה רק שאסור לישן חוץ לסוכה". ועפ"ז מבאר שם מה שבגמרא וברמב"ם (בתיאור מצות ישיבה בסוכה) לא נזכר הפרט דשינה, אלא "אכילה ושתי' בלבד – "אוכל ושותה ומטייל בסוכה" (ולא שינה).
[ובזה מיישב שם בפשטות את השאלה מדוע אין מברכים על שינה בסוכה? כי השינה בסוכה אין בה קיום מצות סוכה, אלא רק שלילת האיסור דשינה חוץ לסוכה].
ומזה מובן, שגם הישן בהיתר מחוץ לסוכה, הנה כיון שאוכל ושותה בסוכה, אין אצלו כל חסרון בקיום מצות ישיבה בסוכה.
ועפ"ז מובן, שאין כל סתירה מזה שלפי תוכנה הפנימי "מבלבלת" הסוכה את ענין השינה, בו בזמן שע"פ הלכה חייב האדם לישון בסוכה – כי השינה בסוכה אינה חלק מעצם מצות (ישיבה ב)סוכה, והחיוב דשינה בסוכה הוא רק (תוצאה מה)איסור לישן חוץ לסוכה, כנ"ל. ובנדון דידן, כיון שהדבר גורם צער וכו', ליתא להאיסור מלכתחילה.
[ואין להקשות: סוף־סוף עדיין אינו מחוור – איך יתכן שע"פ הלכה תגרום מצות סוכה לאיסור דשינה מחוץ לסוכה, כאשר מצד התוכן הפנימי של המצוה, אדרבה – השינה מחוץ לסוכה היא דבר המותר (ואפילו אופן הראוי)?
– כי התורה על הרוב תדבר, היינו שפרטי המצוות נקבעו לפי תוכן הענין כפי שהוא ברוב בני אדם, וכיון שרוב בני אדם אינם מרגישים את האור המקיף דסוכה, אזי אדרבה, חל עליהם חיוב של שינה בסוכה (משום "תשבו כעין תדורו"); ולכן אין סתירה לכך מזה שאצל מיעוט – אותם יחידי סגולה המרגישים את האור המקיף דסוכה – גורם התוכן הפנימי שיהיו פטורים (ע"פ הלכה, כנ"ל ס"ב) משינה בסוכה].
ה. אבל באמת אין לתרץ כן את מנהג רבותינו נשיאינו כי לפי פסק ההלכה של רבינו הזקן בשולחנו, אף השינה היא חלק ממצות ישיבה בסוכה, כדבריו המפורשים "כיצד מצות ישיבה בסוכה שיהי' אוכל ושותה וישן ויטייל ודר בסוכה".
[ומקורו – מדברי הרמ"א: על לשון המחבר (שהיא לשון הרמב"ם) "כיצד מצות ישיבה בסוכה שיהי' אוכל ושותה ודר בסוכה", הוסיף הרמ"א (אוכל ושותה) "וישן ומטייל", היינו שלדעת הרמ"א מצות ישיבה בסוכה כוללת גם שינה (וטיול) בסוכה.
ולכאורה כן היא גם דעת הטור, שהוסיף (על לשון הש"ס הנ"ל) "אוכל ושותה וישן". וזהו בהתאם לדעת רש"י (שהובאה בצפנת פענח שם) אשר "עיקר ישיבת הסוכה – אכילה שתי' ושינה"].
ועד"ז מצינו, שפסק רבינו הזקן שהברכה על מצות סוכה קאי גם על שינה בסוכה (אלא שאין ברכה מיוחדת על שינה בסוכה כי היא נפטרת בברכה על אכילה בסוכה).
והדרא קושיא לדוכתא: כיון שלשיטת רבינו הזקן כוללת "מצות ישיבה בסוכה" גם את השינה בסוכה – איך יתכן לומר, שהתוכן הפנימי של המצוה סותר לענין השינה?
ו. ויובן בהקדם סיפור חז"ל בנוגע לשמחת בית השואבה – "כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה .. לא טעמנו טעם שינה דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי".
מזה מובן, שבימי שמחת בית השואבה לא ישנו התנאים בסוכה (כי פירוש "מנמנמי אכתפא דהדדי" הוא, שהנמנום הי' (לא בסוכה, אלא) במקום שבו חגגו הכל יחדיו את שמחת בית השואבה (בעזרה)).
ולכאורה אין הענין מחוור: אע"פ שהנמנום מחוץ לסוכה הי' בוודאי ע"פ היתר התורה – הרי ברור שהתנאים השתדלו לקיים מצות ישיבה בסוכה כל שבעה (בסוכות "תשבו שבעת ימים") בהידור הגדול ביותר, ובלשון המשנה "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע";
וכיון ש"עיקר ישיבת הסוכה אכילה שתי' ושינה" (כנ"ל) – איך יתכן, שסדר ואופן חגיגת חג הסוכות נקבע מלכתחילה באופן של (נמנום מחוץ לסוכה, וממילא) חסרון בשלימות הענין ד"סוכתו קבע" (כי ליתא ל"עיקר ישיבת הסוכה (הכוללת) (אכילה שתי' ושינה")?!
ומזה גופא מוכח, שאפילו הישן נמצא שבבית ראשון כו'** לא היו ישנים בסוכה כלל!
ח. אמנם, הסברה זו מיישבת רק את פתגם כ"ק אדמו"ר האמצעי ואת הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר ויחידי סגולה, המרגישים את האור המקיף שבסוכה.
אמנם, רואים אנו בהנהגת כמה וכמה, ובהם גם כאלו שעדיין אינם עומדים במדריגה של (יכולת) הרגשת ה"אור מקיף" שבסוכה, שאף הם אינם נוהגים להדר בשינה בסוכה (אף שבאכילה ושתי' מהדרים הם אפילו במקום שאין חיוב).
וההסברה בזה היא בפשטות:
חסידים, בהיותם מקושרים לרבותינו נשיאינו, לומדים תורתם (על מנת לעשות) והולכים בדרכיהם – הרי מנהג רבותיהם בידיהם
(וע"ד המסופר בגמרא "רב אחא מהדר אתרי וחד" (ליטול הדס שיש בו רק שני עלין בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה ועולה ורוכב על השנים") כדעת רב כהנא, אף שרב כהנא עצמו אמר רק "אפילו תרי וחד", אבל "תלתא בחד קינא כל שכן דכשר", אלא שהואיל ונפק מפומי' דרב כהנא", הי' זה אצל תלמידו ענין של הידור – לנהוג כוותי' דוקא)
ונוסף בעניננו: העדר ההנהגה [ומה שע"פ הלכה השינה בסוכה היא פרט ממצות ישיבה בסוכה – הרי זה משום שהתורה על הרוב תדבר, ורוב בני אדם אינם מרגישים את האור המקיף דסוכה, כנ"ל סוף סעיף ד].
ויתירה מזו בנדון דידן, שכ"ק אדמו"ר האמצעי תבע ענין זה מהחסידים (כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחתו) – הרי אדם זה (השייך לרבותינו נשיאינו) אינו יכול לישון במנוחה בסוכה. דאע"פ ש"אור" הסוכה אינו מבלבל את שנתו – הרי הוא מצטער מזה גופא, מדוע לא הגיע למדריגה זו, שאור הסוכה יאיר אצלו בגלוי כך כך עד שלא יוכל לישון בסוכה;
ואפילו זה שלא איכפת לו מדוע אינו מרגיש את האור שבסוכה – הרי הוא מצטער, מדוע פתגם רבינו האמצעי אינו "תופס" אותו וחודר בו;
ומצד זה, הרי השינה בסוכה גורמת לו צער – היתכן שביכלתו לישון בלי צער בסוכה – והמצטער פטור מן הסוכה.
[ואע"פ שצער זה אינו בא מהסוכה עצמה, אלא מענין צדדי (מפחיתות מצבו הוא, שאין נוגע לו פתגם של אדמו"ר האמצעי) – הרי הדין דמצטער פטור מן הסוכה אינו אמור רק במקום שהצער בא מן הסוכה עצמה, אלא גם כשסיבת הצער (בישיבה בסוכה) היא מחמת דבר שמבחוץ, כגון קור או גשמים וכיו"ב.
וכן בעניננו, דכיון שבפועל שנתו בסוכה כרוכה בצער (מצד "קור", מצד זה שאינו בהתאם לרצונו של אדמו"ר האמצעי), הרי הוא פטור מן הסוכה].
ויהי רצון, שנזכה בקרוב ממש לסוכת עורו של לויתן, ובכללות, לקיום "פרוס עלינו סוכת שלומך" הגילוי דלעתיד (שמעין זה מאיר במקיף דסוכה) – בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובמהרה בימינו ממש.
(משיחות יום ב' דחה"ס, יום שמח"ת ושבת בראשית תש"ל)
***