הנה דעת היא הכוח הבא לאחר חכמה ובינה, והיא הכוח המקשר המחבר והמאחד. חכמה היא נקודת השכל הראשון, כח מופשט של השכל, בבחי' "כח-מה" שאינו נתפס עדיין; בינה היא ההתפשטות וההבנה המפורטת שלה, מבין דבר מ"תוך" דבר – היינו שמשיג ה'תוך' וה'פנים' של הדבר, ומכוח זה מדמה מילתא למילתא. שני אלו הם הפכים גמורים – נקודה מול התפשטות, העלם מול גילוי, בחי' אבא [חכמה] ואמא [בינה]. ותפקידה של הדעת לחבר את שני הכוחות הללו ומזווג ביניהם, עד שמכוחו נמשך שפע אל שש המידות. וזהו מקור הלשון "וידע אדם את חוה אשתו" – כי דעת היא לשון התקשרות וזיווג, [כי מכוח הידיעה נמשך כוח ה'אהבה' ועל ידה באה החיבור והאיחוד].
אם אין דעת - הבדלה מנין
אך כאן עולה תמיהה. חז"ל תקנו לומר הבדלה דווקא בברכת "אתה חונן לאדם דעת" (ברכות לג.), וטעמם: "אם אין דעת – הבדלה מנין". נמצא שאותו כוח עצמו שתיארנו כמזווג, הוא בדיוק הכוח המבדיל ביניהם. וכי אין כאן סתירה – האם הדעת מחברת או מפרידה?
אלא כנראה אין כאן שתי פעולות נפרדות אלא פעולה אחת. הבדלה שטחית – הפרדה גרידא בין שני דברים – אינה זקוקה לדעת כלל; די בכך שלא יתערבבו. אך הבדלה אמיתית, המכירה את מהותו הפנימית והמדויקת של כל צד וצד, אפשרית רק למי שיודע – במובן העמוק של "דעת" – את שני הקצוות לעומקם. וממילא, אותו כוח בדיוק המאפשר להבדיל לאשורה, ולא לטשטש, הוא הוא הכוח שמאפשר אחר כך לחבר לאשורה, ולא לערבב. חיבור בלא הבדלה קודמת אינו זיווג אלא בלבול; והבדלה בלא כוונה לחיבור שלאחריה אינה אלא קרע. הדעת היא זו שיודעת לעשות את שתיהן כאחת – להכיר את השוני במלוא חדותו, ודווקא מתוכו לבנות את האחדות.
וזהו סוד ארבעת המינים שבסוכות. האגודה אינה נעשית על ידי טשטוש ההבדלים ביניהם – אתרוג נשאר אתרוג, יש בו טעם וריח; ערבה נשארת ערבה, אין בה לא זה ולא זה. ה"אגודה אחת" (עי' ויקרא רבה ל, יב) קמה דווקא מפני שכל מין שומר על זהותו המובחנת עד תום, ומתוך אותה הבדלה מדויקת נבנה החיבור. זו סוכת הדעת: לא כור היתוך שבו הכול נמס לגוש אחד, אלא אגד של נבדלים שדעת חיברה אותם.
שלום – אותו כוח עצמו, למטה
וכנגד הדעת שלמעלה, יש למטה, בסוף קו המידות, את ספירת היסוד, הנקראת "שלום" – "גדול השלום שנקרא הקב"ה שלום" (עי' פרקי דרבי אליעזר פי"א). היסוד עושה למטה, בעולם המידות, את מה שהדעת עושה למעלה בעולם השכל: מקבץ הפכים – חסד וגבורה, נצח והוד – לנקודה אחת שלמה. שלום אינו העדר מחלוקת או ויתור על הקצוות; שלום הוא דעת שהתלבשה במידות.
יעקב – איש תם, בעל התפארת המאחדת והכוללת
וזהו סוד היותו של יעקב אבינו מכוון כנגד מידת התפארת, קו האמצע המכריע בין חסד [אברהם] לגבורה [יצחק]. "ויעקב איש תם" (בראשית כה, כז) – תם מלשון שלימות, שהרי בו מתאחדים שני הקווים המנוגדים של אבותיו לכלל דמות אחת. ומכאן מובן מדוע דווקא יעקב הוא זה שהתורה מייחס אותו לסוכה: "ויעקב נסע סכתה... על כן קרא שם המקום סכות" (בראשית לג, יז). מי שכל מהותו כוח המחבר בין הפכים – הוא הראשון שמעמיד סוכה, כי הסוכה עצמה מבנה של דעת ושל שלום כפי שיתבאר. וכמדומני שבטור גם כן איתא שהיו"ט של סוכות הוא כנגד יעקב אבינו, עי"ש.
שמחה ושלמות
ומעתה מתבארת גם מהותה של השמחה. שמחה חלקית, הבאה על חלק אחד בלבד מן המציאות תוך התעלמות משאר חלקיה, אינה שמחה שלמה – היא לכל היותר הנאה פרטית וחלקית. השמחה הגדולה, זו הראויה לשם "זמן שמחתנו", נובעת דווקא מן השלמות: מרגע שבו כל החלקים הנבדלים – הפכים לכאורה – מתאחדים לכלל אחד שלם, ואינו חסר עוד דבר.
ואין זה מקרה שהשורש של "שלום" הוא ממש שורשה של "שלמות" (עי' אבן עזרא שמות יח, ז). היסוד הנקרא שלום אינו רק מפסיק מחלוקת בין המידות, אלא בונה מהן שלם אחד; וכשם שכל מין נותר במין שהוא, אך הצטרפותם לאגודה יוצרת שלם שלא היה קיים באף אחד מהם לחוד, כך גם שמחת האדם: היא נולדת לא מהתעלמות מן החסר או מן השונה, אלא מן הרגע שבו הוא מוצא את מקומו הנכון בתוך שלם גדול ממנו.
וזהו גם סוד היות סוכות "חג האסיף" (שמות לד, כב) – חג של כינוס וקיבוץ. כל יבול השדה, שגדל בפזור על פני חלקות שונות ובעונות שונות, נאסף עתה לכלל אחד. השמחה הבאה עם האסיף אינה שמחה על תבואה זו או אחרת, אלא על השלמות שנוצרה מקיבוצן יחד. וכך גם האדם: אחרי ימי הדין, שבהם עמד לבדו מול חשבון נפשו המפורט והמובדל, הוא יוצא אל הסוכה כדי לאסוף את כל חלקיו – הטובים והחסרים, הקרובים והרחוקים – לכלל שלם אחד. וזוהי שמחה שאין למעלה הימנה: שמחת הדעת שידעה להבדיל היטב בין כל חלק לחברו, ומתוך כך, ורק מתוך כך, זכתה לחברם לשלום ולשלמות אחת.
ועל פי האמור יבואר היטב עומק כוונת הכתוב "למען ידעו" דורותיכם", דעת דייקא כנ"ל.
עוד בפנימיות חג הסוכות
ובעומק פנימיות הענין נראה, שראש השנה הוא בבחי' "חכמה", שהרי בו נברא העולם והאדם – שהם נבראו בכוח החכמה של הרבש"ע, כדאיתא "בראשית – בחכמתא". והוא ה"ראש" – היינו בחי' החכמה, ולכן הוא באי תשרי ותחילת השנה כי הוא הכוח מה ראשית ותחילת החכמה. ויום הכיפורים הוא בבחי' ולבבו יבין – המורה על כוח הבינה והתשובה הבאה מכוחה, והיו"ד הוא הפנימיות והתוכיות של כל דבר, בבחי' הנקודה הפנימיות של היהודי, וזהו כוח הבינה והתשובה של יום הקדוש. וכאמור סוכות הוא כוח ה"דעת", כדכתיב "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". בראש השנה ממליכים את הרבש"ע על ידי כוח ובחינת ה"יראה", ויראה באה מכוח ה"חכמה" כענין שנאמר "ראשית חכמה יראת השם". ולכן הוא יום הדין ויום הנורא, ובו צריך האדם להתקרב אל אדונו בהתעוררות דלתתא, ומכוח העבודה שלו בבחי' "אני לדודי". וביום הכיפורים נמשך התעוררות דלמעלה של חסד ורחמים, חמלה וכפרה, על הכלל ישראל. ובאמת בפנימיות היום גם מי שלא שב זוכה להארת הכפרה שבעיצומו של יום, כי בעצם – עיצומו של יום מכפר, וזהו בחינת בינה, בחינת תשובה – שהיא כל כולה חסד ה'. ראש השנה הוא כנגד חג הפסח שהוא כוח ה"מלכות", וכדי להמליך את הרבש"ע צריך "חכמה", ויום הכיפורים מכוון כנגד חג השבועות, כי בשבועות זכינו לקבלת התורה – תורת חסד, בחי' ה"בינה" שמתוך התורה מבינים את הפנימיות של הבריאה, והשמות וההנהגות של נותן התורה. ועד"ז ביום כיפור שזכינו לקבל את הלוחות שניות בכוח הבינה – כוח התשובה וכפרת חטא העגל. ולעומתם חג הסוכות מאיר לנו כוח הדעת, חג האסיף, אגודה אחת, המאחד והמחבר הדק היטב את הראש השנה והיום כיפור יחדיו, כוח החכמה והבינה ביחד, ומידת היראה והאהבה, ועל ידיהם – ועל ידי הדעת שמאחד אותם בצוותא ובכנישתא חדא – זוכים לישב בצילא דמהימנותא ז' ימים כנגד הז' מידות, כי על ידי הדעת מתפשטים החכמה והבינה בכלי המעשה והמידות. ולכן מצות ישיבת סוכה מתקיימת בגוף, באכילה ושינה וכדו' שהם עניינים גשמיים וגופניים דייקא, כי זהו ממידת ה"שלום" המסוגל לאחד בין הגוף לנפש, בין הגשמיות להרוחניות כחדא, כענין "שבת שלום" עינוגא דגופא ונפשא כחדא. וזהו כוח של יעקב איש "תם" המושל על השלימות והתמימות. ולכן "ראשו ורובו" צריך להיות בתוך הסוכה, כי צריך להעלות כל עצמיותו אל בחינת הקדושה. וזהו מידת "יסוד צדיק" המקדש כל העניינים הגשמיים והארציים, ומעלה אותם ומרומם אותם לקדושה ולצדקות. והנה כי כן נקרא חג הסוכות "זמן שמחתינו" כי שמחה תיפול על ה"שלימות" כדאיתא במהר"ל, כי הרגשת השמחה נובעת מכוח השגת השלימות. ושמחה אמיתית באה מכוח היראה והאהבה, כמו דאיתא בתנדב"א "שמחתי מתוך יראתי", וה"אהבה" היא המוליד את ה"שמחה" ועל ידה מתפשטת השמחה במעשה ובפועל ממש. וזהו הכוח של "ושמחת בחגיך", הבא אחרי ראש השנה ויום הכיפורים דייקא, וככל המבואר. וזהו סוד "סוכת שלומיך" – כי הסוכה מוקפת בכוח השלום – כוח האיחוד, והשלימות הנובעת ממנו. [וע"פ האמור יובן למה דייקא כשנעשה האדם י"ג שנים – נעשה בר מצוה ו"בר דעת", כי המספר י"ג מורה על כוח הדעת וכוח האחדות והאהבה, כפי שאחד בגימטריא י"ג, וכן אהבה בגי' י"ג, כי זהו כוח הדעת שממשיך אהבה ומכוחה בא לאיחוד וחיבור, ודייקא אז זוכה להיות מצווה ועושה. והבן.]