Halachic discussion on Bava Kamma 91b
דף צ"א ע"ב
(ה) בגמרא, האי תנא הוא דתניא אמר רבי אלעזר הקפר ברבי מה ת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין והלא דברים ק"ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה.
כתב הטור (סי' תכ), כתב הרמ"ה שאינה הלכה אלא האדם רשאי לחבול בעצמו.
אבל הרמב"ם נקט להלכה כרבי אלעזר הקפר וכתב (פ"ה מהל' חובל ומזיק ה"א), אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו.
וכן פסק המחבר (סי' תכ סעי' ל"א):
החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי, פטור, אחרים שחבלו בו, חייבים.
מבואר שאסור לאדם לחבול בעצמו, וי"א שאיסור זה הוא מדאורייתא, וראה מה שכתב בשולחן ערוך הרב (דיני נזקי גוף ונפש ס"ד), אסור להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער, אפילו במניעת איזה מאכל או משתה, אלא אם כן עושה בדרך תשובה שצער זה טובה היא לו להציל נפשו משחת, ולכן מותר להתענות לתשובה אפילו מי שאינו יכול להתענות, ומי שיכול להתענות מותר אפילו שלא בדרך תשובה אלא כדי למרק נפשו לה' שאין טוב למעלה מטובה זו.
היוצא לנו להלכה:
- לדעת רוב הפוסקים אסור לחבול בעצמו.
- וכן אסור לאדם לצער או לסגף את עצמו, מלבד אם הוא עושה כן בדרך תשובה או להתקרב אל ה'.
(ו) בגמרא, הקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים חייבין. תני רבה בר בר חנה קמיה דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור, אמר ליה, אם כן לא שבקת חיי לברייתא, כל כמיניה, אמר ליה איסמייה, אמר ליה לא, תתרגם מתניתך בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה, אי הכי מאי קא טעין ליה, דאמר ליה אנא בעינא למיעבד הא מצוה, דתניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה, ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים.
כתבו התוס' (ד"ה וחייבו) על מה שאמרו שחייבו רבן גמליאל ליתן י' זהובים, דבפרק כסוי הדם מוכח שזהו שכר ברכה, והקשו התוס', דאם כן שכר דמצוה עצמה היכא אזיל, מאחר ששילם לו על הברכה בלבד עשרה זהובים, ותירצו דמצוה וברכה הכל אחד, ואף על גב דשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה יש שכר מצוה אף על פי שאין ברכה, מכל מקום התם שכר מצות כיסוי וברכה לא היה כי אם י' זהובים, וכתבו עוד דשכר ברכת המזון ארבע ברכות, מ' זהובים.
עוד כתבו התוס', מעשה באחד שקראו ש"צ לקרות בס"ת, ובא אחר וקדם וקרא, ושאל לר"ת ואמר לו שיתן לו תרנגולת לשחוט תחת אותם שתי ברכות, אבל כתבו דאין נראה לר"י טעם זה, דאם כן למה חייבו רבן גמליאל עשרה זהובים, ועוד פטרו ר"ת משום שיענה אמן, וגדול העונה אמן יותר מן המברך, ועוד אמר רבינו תם דבבבל אין דנין מילתא דלית ביה חסרון כיס.
מבואר שרבן גמליאל שכר מצוה או שכר ברכה למאי נפ"מ לכוס של ברכה.
כתב הרמב"ם (פרק ז' מהל' חובל ומזיק הל' י"ג-י"ד):
שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות, ואילן שהוא עומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים, וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת בעליו, חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים, שהרי הפקיען מלעשות מצוה, ואם טען ואמר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו הואיל והוא עומד לכך הרי זה פטור.
וכן מי ששחט חיה או עוף ובא אחר וכסה הדם שלא מדעת השוחט, חייב ליתן כמו שיראו הדיינים, ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא עשרה זהובים, וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהן ראוין לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים עשרה זהובים.
וכתב המגיד משנה, שדיעות אלו שכתב הרמב"ם אם הוא דבר קצוב או למראית העין, סברות הם כתובות בהלכות, והרי"ף הכריע כדעת האחרון שהוא דבר קצוב, וכתב עוד בשם הרשב"א, דמ"מ לא מגבינן ליה בבבל, דהא אמר לעיל דלא עבדינן שליחותייהו בכל מידי דלא חסריה ממונא, אבל אי תפס לא מפקינן מיניה.
פסק המחבר (סי' שפב):
במה שכתב המחבר לגבי שור שעומד להריגה, בפתחי חושן הביא בשם הריב"ש (סי' תקו) דמביא בשם שני חכמים, ונראה שהסכים עמהם, שאפילו מי שעלול להנזק מהאילן או הכותל, אינו רשאי לעשות זאת בעצמו, ואם עשה חייב לשלם שכר ביטול מצוה, אא"כ הוא שוגג, או באופן שהבעלים מתרשלים בדבר. וכתב הרמ"א: אבל שאר מזיק אינו נאמן לומר שהוא נתן לו רשות, אפילו יש לו מיגו לומר לא הזקתי, כגון דליכא עדים שהזיקו, דהוי כמיגו במקום חזקה דלא הוי מיגו.
וכן מי ששחט חיה ועוף, ובא אחר וכיסה הדם שלא מדעת השוחט, חייב ליתן כמו שיראו הדיינים. וכתב הרמ"א: ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב, והוא עשרה זהובים. וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהם ראויים לעשותה, וקדם אחר ועשאה, משלם לבעלים י' זהובים. היה לו בן למול, ובא אחר ומלו, חייב ליתן לו י' זהובים. אבל נתנו לאחר למול, ובא אחר ומלו, פטור, ובזמן הזה אין מגבין אותו, אבל אם תפס לא מפקינן מיניה.
בביאור מח' הראשונים אם נותן עשרה זהובים בדוקא או לא מבאר הסמ"ע, שהנה המעשה בגמרא היה שבא אחד לפני רבן גמליאל וקנסוהו י' זהובים, רק שדעה קמייתא ס"ל שראות עיניו דרבן גמליאל באותו איש כך היה, אבל כל דיין יקנוס כפי ראות עיניו.
וכיצד דנים הדיינים כמה צריך לשלם עבור ביטול מצוה, כתב הסמ"ע, נראה דראיית עיני דיינים בזה ובביטל ממנו שאר מצות עשה דבסמוך הוא דיראו אם איש זה שביטל ממנו המצוה הוא איש שמדקדק בקיום שאר מצוות, אזי יקנסו המבטל ממנו הרבה, ולפי מיעוטו בדקדוק מצוות ימעט הקנס מהמבטל, גם ישערו בטירחת קיום המצוה, דפעמים מונע אדם עצמו מהמצוה מכח טירחא, וניחא ליה שאחרים יעשוה, וכתב בספר הרי הלכות, שגם מי שאינו מדקדק בדרך כלל במצוות, אם יודעים שבמצוה זו הוא מהדר ומדקדק, חייב לתת לו.
וכתב בערוך השולחן דמדברי הטור משמע דמצוה שעל האדם לעשות בחיוב, כמילה וכיסוי הדם, הקנס קצוב עשרה זהובים, ומצוה שעל האדם לעשות להציל מנזק כמו הריגת מזיק וקציצת אילן וכיוצא בזה אין הקנס קצוב, אלא כפי ראות עיני הדיינים, והטעם נראה דאין זה חשובה כל כך, דאם היה צדיק לא היה מניח לבא לידי כך, וכן נראה שאין דומות זל"ז.
וכתב עוד הסמ"ע דהאופן שמבואר בשו"ע שבא אחר וכיסה, דוקא בכה"ג, דמצות כיסוי רמיא על השוחט, שנאמר (ויקרא יז, יג) ושחט וכסה, מי ששחט הוא יכסה, אבל אם נתנו לו בהמה לשחוט ובא אחר ושחטה פטור, דשאני מצוה דנצטוינו לעשותה, כגון כיסוי הדם, דלאחר ששחט אי אפשר להפטר מהכיסוי, דוקא קנסינן, משא"כ שחיטה דאי לא רצה לאכול בשר אינו מחוייב לשחוט, בכה"ג לא קנסינן.
ויש המדקדקים מדברי הסמ"ע שמה שפטר בנתנו לו בהמה לשחוט היינו דוקא בבהמה שאין שם מצות כיסוי הדם ולכן אין זה נחשב שלקחו ממנו מצוה, דאי לא רצה לאכול בשר אינו מחוייב לשחוט, אבל במסר לו עוף לשחוט, שלאחר השחיטה יש שם גם מצות כיסוי הדם, בכה"ג קנסינן, אבל בדברי הפרישה בהל' מילה משמע להדיא דאיירי גם בשחיטת תרנגול, אף שעל ידי זה הפסיד ממנו מצות הכיסוי, ויש לומר שהרי זה נחשב רק לגרמא.
מה שהביא הרמ"א לגבי ברית מילה נותנו לאחר למול פטור יש אומרים דאם מינה אותו האב לשליח, בכה"ג חייב לתת לו עשרה זהובים, דשליחו של אדם כמותו.
וכתב הסמ"ע, כתב הטור בחלק יו"ד (סוף סימן כ"ח) דלענין מילה, אפילו תפס מפקינן מיניה, כיון דענה אמן על הברכה, דהא אמרינן גדול העונה אמן יותר מן המברך, ואם שמע ולא ענה איהו דאפסיד אנפשיה, אבל אין לפוטרו מטעם שיתן לו תרנגול לשחוט, דזו מצוה אחרת היא ומצוה ראשונה הלכה לה, ומעוות אשר לא יוכל לתקן הוא. וכתב עוד דשם בפרישה כתב דנראה דלא פטרו מכח עניית אמן אלא במצות מילה דנתקנה ברכה בציבור ובקול רם, דכיון דצריך לברך בקול רם ודאי שמע הברכה, משא"כ בברכת השחיטה, ומשו"ה הטעם בחטף ממנו השחיטה הוא משום דלא מחשב מצוה דרמיא עליה דאינשי.
וכתב עוד דנראה דמהאי טעמא אם קדם אחד ומל בנו של חבירו, אף שהאב יכול לענות אמן אחר המברך, מ"מ כיון דהמצוה מיוחדת לאב בבנו יותר מלשאר כל אדם, לא פטרינן להמקדים מכח עניית אמן דהאב, ומחייבים אותו.
במה שכתב המחבר לגבי שור שעומד להריגה, בפתחי חושן הביא בשם הריב"ש (סי' תקו) דמביא בשם שני חכמים, ונראה שהסכים עמהם, שאפילו מי שעלול להנזק מהאילן או הכותל, אינו רשאי לעשות זאת בעצמו, ואם עשה חייב לשלם שכר ביטול מצוה, אא"כ הוא שוגג, או באופן שהבעלים מתרשלים בדבר. וכתב המהרש"ל מביא דעת הרא"ש דלעניין קריאת התורה, אם עמד אחד שלא קרא החזן וקרא בתורה פטור, דבקריאת התורה הכל חייבים, וקריאת החזן אינו אלא כי היכא דלא ליתא לאינצוי. ואפילו אם עמד ישראל במקום הכהן אין לחייבו, ואע"ג דדרשינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון, אסמכתא בעלמא היא.
אבל כתב דנראה דהיינו דוקא בימיהם, שלא היו קונים המצוות, אבל עכשיו, מי שקנה שלישי, או ששי, או שביעי, וקדם חבירו ועלה במקומו, חייב ליתן לו י' זהובים, וכתב בפתחי חושן דנראה פשוט דאיירי שקנה העליה בפחות, אבל הסכום שבו קנה המצוה, ודאי שחייב לשלם לו, ואפשר שאף מדינא חייב לשלם.
וכתב עוד המהרש"ל, דבמקום שקונין סגן, דהיינו שבעל סגן קורא למי שירצה, וקרא לראובן, ושמעון קדם ובירך, אפ"ה חייב, אף שראובן לא קנה המצוה, מ"מ מאחר שבעל סגן זכה במצוה, ונתנה לזה, וציוה לש"ץ לקרות אותו בפרהסיא, זוכה באותו מצוה. דכה"ג הלך אחרי המנהג.
באופן שלקח ממנו מצוה דרבנן נח' הראשונים אם חייב לשלם לו, ובחטף ממנו ברכה, גם בדרבנן, וכגון שחטף ממנו ברכה של סידור קידושין ושבע ברכות חייב לשלם לו, אבל אם שמע הברכה ויכול לענות אמן י"א שפטור.
חטף ממנו ברכה של ברכת הנהנין אין צריך לשלם.
היוצא לנו להלכה:
- הקוצץ נטיעות של השני חייב, אף שהבעה"ב קוצץ בעצמו נטיעותיו, וגם אם אמר לבעה"ב אתה אמרת לי לקצצו חייב, וגם במקום שיש לו מיגו.
- שור המזיק שהוא עומד להריגה וכן הכותל והאילן שעומדים לסתור ולקצצם ויש בזה מצוה להסירם לסלק המזיק ובא אחר והקדים ותפס את המצוה משלם לו קנס, כפי מה שיראו הדיינים, והיינו שמשערים עד כמה הוא מדקדק במצוות, ואם טעון המזיק אתה אמרתי לי להרגו או לקצצו והבעה"ב מכחישו נאמן המזיק.
- השוחט חיה ועוף והקדים אחר וכיסה הדם חייב לשלם לו, וכן בהיה לו בן למול ועמד אחד והקדימו, או קבע מזוזה על פתחו או קשר ציצות על בגדו ובכל אופן שחטף ממנו קיום מצוה המוטלת עליו חייב החוטף לשלם לו.
- שלח שליח למול וכדו' ובא אחר וחטף ממנו, י"א דפטור מלשלם, וי"א דמאחר ששלוחו של אדם כמותו הרי זה נחשב כחטף המצוה מיד הבעלים וכ"ש אם עשה שליח בשכר, וי"א שהחוטף יכול לעשות עצמו לשליח.
- ובכללות במילה נחלקו הפוסקים אם אב שיכול למול בעצמו אם נכון שימנה לכתחילה שליח.
- י"א שבכל מצוה צריכים לשער כמה הזיקו, והשיעור הוא עד כמה חשוב הוא המצוה אצלו, וכן כפי הטירחה של המצוה, וי"א שיש בזה סכום קצוב של עשרה זהובים, וכן אין יכול לשלם לו במצווה אחרת.
- עמד א' לשחוט בהמתו ועמד א' והקדימו פטור לפי שאין חיוב לשחוט הבהמה.
- מי שקראו לו לעלות לתורה ועמד א' והקדימו פטור לפי שעדיין לא זכה בו, והמצוה מטול על כ"א מישראל אבל אם מכרו את העליה חייב לשלם לו, והסכום שקנה העליה חייב לשלם מדינא.
- באופן שיש סגן ממונה לחלק העליות י"א הרי הוא נחשב כבעה"ב ע"כ אם קרא לאחד לעלות זכה בו הנקרא ומי שחטף עליה חייב לשלם לו.
ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם.
המשנה למלך בהל' איסורי מזבח כתב דאיסור השחתת אילן שייך רק בקצץ האילן ולא בקוצץ ענפים, ויש חולקים עליו.
פסק הטורי זהב (יו"ד סי' קטז ס"ק ו):
עוד אחר מצינו שאסרו חז"ל מפני הסכנה, שלא לקוץ אילן העושה פירות, דאיתא בפרק החובל אמר רב האי דיקלא דטעון קבא אסור למקצציה, ואמר רב חנינא לא שכיב שכבת ברי אלא דקץ תאנה בלא זימנא, ואמרינן התם דרב חסדא חזי לדקל דקאי ביני גופני, אמר ליה לשמעיה זיל עקרינהו, פירוש שעושין היזיקא ביניקת הארץ לגפנים והם חשובים יותר, וכתב הרא"ש שם וכן אם היה צריך למקומו מותר, עכ"ל, ומזה התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות לקוץ האילנות אף על פי שיש בהם פירות כדי לבנות בית דירה עליה, ותמהתי שבטור לא הביא דין זה בשום מקום מן קציצת האילן הנ"ל.
החתם סופר מדייק מלשונו של רב חסדא אייתי לי מקורייהו דמה שהתירו באופן שהאילן מזיק לשאר פירות וכד', אם יש לו יכולת לעקרו עם השורשים שיוכל לטעת את האילן במקום אחר שיעשה כן, לפי שאז אין זה דרך השחתה.
החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' כג) מביא מה שהזהיר בצוואת רבי יהודה החסיד (אות נ"ג) דאילן העושה פירות אין לקצוץ אותו, וכתב החיד"א דיש לצדד בזה דכוונתו דהגם דמותר מן הדין לא יקוץ, כמו שרוב הצוואות הם דברים המותרים לפום דינא, אבל כתב שעל קצתם אין העולם חוששין כלל, ועל כן נראה דלרווחא דמילתא יקוץ אותו על ידי גוי.
ובשו"ת חיים ביד למוהר"ח פלאג'י הביא דאנן בדידן ראינו להחמיר ככל צוואות רבי יהודה החסיד, כי העובר עליהם לא ימנע מעונש מיתה או עוני ח"ו, ולכן אין היתר אפילו על ידי גוי, וראוי להחמיר בזה.
היוצא לנו להלכה:
- אסור לקוץ עץ מאכל, וכל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה.
- אבל אם אין האילן נותן שיעור פירות חשובים, כל אילן כפי מה שהוא, באופן שאין ראוי לטרוח עליו, מותר לקצצו, וכמן כן אם האילן שוה יותר מפירותיו, או שהוא צריך למקומו, או שמזיק לשאר אילנות, בכה"ג מותר לקצוץ האילנות.
- ולדעת החת"ס בכה"ג שמזיק לשאר אילנות יקצצו עם שרשיו ויטע אותו במקום אחר.
- ויש בזה צוואת רבי יהודה החסיד שלא לקצץ האילן גם באופן המותר, וי"א שיכול לעשות כן ע"י גוי, וי"א להחמיר גם ע"י גוי, ולפי שיש בזה משום סכנה, לא יקצץ אילן מאכל ללא שישאל את המורה, ולא יקל בזה.
