דף צ ע"א

פסק המחבר (סי' תכ סעי' מ"א):

והבית יוסף כתב, שבנוסח הרי"ף שלפנינו הסכים לדעת הרמב"ם שבדמים אלו כולל הכל יש הכאות רבות שיש בהם ביזוי וצער מעט, ואין בהם נזק, וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים, וכל המכה את חבירו הכאה מהן משלם אותו הממון הקצוב, וכולם קנסות הן, ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת, בין צריך לרפואה בין לא צריך, זהו משלם. וכמה הוא משלם וכו', תקע את חבירו בכפו, משלם סלע וכו'.

והרמ"א כתב (סעי' מ"ג): יש אומרים שאלו הדברים אינן רק משום בושת וצער, אבל ריפוי ושבת הכל לפי הענין. והכי נקטינן, וכתב עוד בדעת הרמב"ם, מיהו הני מילי כשלא היה באותה מכה כדי לעשות (א) מתני', התוקע לחבירו נותן לו סלע, רבי יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה. נזק גדול, אבל אם הכהו בחוזק באותן מיני הכאות עד שהיה בהן כדי לעשות נזק גדול בגמרא, איבעיא להו מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן, תא שמע דההוא גברא ביותר, משמע לי דמודה הרמב"ם שישלם ריפוי ושבת, וכן נראה מתוך לשונו דלא איירי דתקע ליה לחבריה אתא לקמיה דר' יהודה נשיאה אמר ליה הא אנא הא ר' יוסי בהכהו בחוזק ביותר. הגלילי הב ליה מנה צורי שמע מינה מנה צורי תנן.

רש"י מבאר, מנה מדינה שמינית שבמנה צורי, סלע של מדינה חצי זוז.

והנה לעיל (דף לו:) מבואר דמה ששנינו התוקע לחבירו נותן לו סלע הכוונה לסלע מדינה, דאמרו שם ההוא גברא דתקע לחבריה שלחיה רב טוביה בר מתנה לקמיה דרב יוסף סלע צורי תנן או סלע מדינה תנן וכו' מאי הוי עלה פשטוה מהא דאמר רב יהודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה, והקשו התוס' (ד"ה נותן) דנמצא שמה שאמר תנא קמא נותן לו סלע, בסלע מדינה איירי, שהוא חצי זוז, ומנה דרבי יוסי הגלילי הוא מנה צורי, ותימה לומר שחלוקים כל כך זה מזה, דסלע מדינה אחד ממאתים במנה צורי, וכתבו התוס' דנראה לר"ת דלא פליגי, אלא האי בעני והאי בעשיר, אבל הקשו ממה שאמרו הא אנא הא רבי יוסי הגלילי משמע קצת דפליגי, אבל כתבו דמ"מ אף על גב דפליגי מצינו למימר דזה דיבר בעשיר וזה דיבר בעני כר"ת, דא"א שאם בושתו של עני סלע שלא יעלה בושתו של עשיר או פחות או יותר ממנה.

וראה בנימוקי התוס' שהביאו מהריא"ף שכתב דרבי יוסי הגלילי דס"ל דהבושת של ומבאר הסמ"ע, שכאשר יבוא לשלם לו בסלעים דמדינה יראה שלא יהא בהן פחות מי"ב העשיר הוא מנה צורי, לא יתכן שהבושת של עני יהיה רק סלע מדינה, וכמו כן לת"ק דס"ל סלעים ומחצה כסף והמותר יהיה נחושת, ומשום דהמקומות והזמנים משתנים שפוחתין שהבושת של עני הוא סלע מדינה, לא יתכן דהבושת של העשיר הוא מנה צורי, ונמצא בסלע מדינה הכסף ומוסיפין במקומו נחושת, משו"ה כתב שיעור הכסף שלא יפחות מזה, שיש מח' ביניהם, אלא שרבי יוסי הגלילי הזכיר את דמי בושתו של העשיר, והתנא קמא ובהרי הלכות הביא שסלע מדינה הוא בערך 2.4 גרם כסף. הזכיר דמי בשתו של העני.

המהרש"ל (בפ' החובל) הקשה כמה קו' על מהלך הר"ת ומשום כן כתב דמתניתין איירי (ב) מתני', סטרו נותן לו מאתים זוז, לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז, צרם באזנו בסתם אדם, שאינו עני ואינו עשיר מופלג גדול שבישראל, ונקרא אדם מכובד, ולכן תלש בשערו רקק והגיע בו רוקו העביר טליתו ממנו פרע ראש האשה בשוק נותן נכתבו כל המעשים בתלמוד סתם, כי בסתם אדם מיירי, ומה שהקשו תוס' דתימה לומר לו ארבע מאות זוז. שחלוקים כל כך זה מזה, כתב שאין זה תימה, דהת"ק לא חשיב תקיעת קול לביוש רב, אלא לצחוק בעלמא, ולכן די בסלע מדינה דמי בושת. ורבי יוסי חשבו לביוש רב.

הרא"ש פסק כתנא קמא דהתוקע לחבירו נותן סלע מדינה דהוא פלגא דזוזא. וכן פסק הרמב"ם.

ומהו התוקע, רש"י פירש ב' ביאורים, פירוש ראשון שהכהו על אזנו, לישנא אחרינא תוקע ממש. והרמב"ם (פ"ג מהל' חובל ומזיק ה"ט) כתב, תקע את חבירו בכפו משלם סלע.

הטור (סי' תכ) כתב כדברי הרמב"ם, וכתב הבית יוסף דיתר מפרשים פירשו שתקע בקול באזנו שתקע בו קול גדול, ופירוש אחר המכה כנגד אזנו.

רש"י לעיל (דף לו:) כתב שהשיעור בתוקע לחבירו שנותן לו סלע, היינו דמי בושתו, לבד צער ונזק ורפוי אם ישנם שם. אבל הרא"ש כתב דהוא כולל דמי בשתו וצערו, וכתב שכן כתב הרי"ף, והטור כתב, כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' חובל ומזיק ה"ח) יש הכאות רבות שיש בהן צער וביזוי מעט ואין להן נזק, וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים שיתן אותו דבר הקצוב, ובכללן הוא דמי הצער והריפוי והשבת והבושת, בין אם צריך לרפואה בין אין צריך כזה הוא משלם. וכתב עוד שהרי"ף כתב שאלו דמים הקצובים אינן אלא בשביל הבושת והצער, ששני דברים אלו ישנן ברוב היזק שאדם עושה לחבירו, ואם יש ריפוי ושבת הכל לפי הענין, ובזה לא יכלו חכמים ליתן קצבה, וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל.

כתב עוד המחבר (סעי' מ"ב)

כל אלו הסלעים, הם מכסף מדינה שאין בו כסף אלא שמינית, שהם שלש מעין, שכל מעה משקל ט"ז שעורות כסף צרוף, שהוא עוטמני א'.

מהלשון ששנינו העביר טליתו ממנו משמע שגם אם לא נעשה ערום עי"ז הוא מתחייב, וכן משמע מלשון הפתחי חושן שכתב, המפשיט בגדי חבירו, כולם או מקצתם, באופן שמתבייש חייב.

ונמצא לפי זה שמי שלקח מחבירו את הכובע עליון שלו או בגד עליון במקום שכל הנמצאים לובשים בגד עליון ובזה ביישהו, הרי הוא מתחייב בבושת.

פסק המחבר (סי' תכ סעי' מ"א):

סטרו על פניו, משלם חמשים סלעים. סטרו באחורי ידו, משלם ק' סלעים, וכן אם צרם באזנו או תלש בשערו או רקק והגיע בו הרוק, משלם מאה סלעים, וכזה הוא משלם על כל מעשה ומעשה. כיצד, כגון שבעט בחבירו ארבע בעיטות, אפילו זו אחר זו, משלם עשרים סלעים. סטרו על פניו שתי סטירות, משלם מאה סלע, וכן בשאר.

השיעור שכתב המחבר הוא בסלעים, והמשנה בזוזים ולכן הוא סכום רבע ממה ששנינו במשנה, כי הסלע הוא ארבע זוזים.

(ג) מתני', זה הכלל הכל לפי כבודו, אמר רבי עקיבא אפי' עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב.

ומסיק בגמרא דתנא קמא לקולא, דאיכא עני דלא בעי למשקל כולי האי.

פסק המחבר (סי' תכ סעי' מ"ג):

במה דברים אמורים במכובד, אבל אדם שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלו הדברים וכיוצא בהם, אינו אלא כפי מה שיראו הדיינים שראוי ליטול.

למעשה להלכה בכל מה שנתפרש אין דנים בזמננו דיני קנסות, וכמו שכתב המחבר (סי' א'), כל הקנסות שקנסו חכמים, כתוקע לחבירו, וכסוטר את חבירו, וכן כל המשלם יותר ממה שהזיק, או שמשלם חצי נזק, אין דנין אותו אלא מומחים הסמוכים בארץ ישראל. ובסעיף ה' כתב, אעפ"י שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל אינן מגבין קנסות, אם תפס הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול, אין מוציאין מידו, וכתב הרמ"א, ואם יאמר הניזק שומו לי נזקי, שאדע עד כמה אתפוס, אין שומעין לו, אלא אם כבר תפס שמין לו ואומרים לו כך וכך תחזיק וכך וכך תחזיר.

עוד כתב הרמ"א, וכל זה דוקא בקנסות הכתובים, אבל קנסות שבאים חכמים לקנוס מעצמן על תקנתן, גובין בכל מקום.

היוצא לנו להלכה:

שאם סטר אחד לחבירו על הלחי אין הב"ד דנין ע"ז, אבל יכול לתפוס מעות או חפיצים ששווה חמישים סלעים שהוא בערך 120 גרם כסף שהוא עולה כהיום בערך $250 ואם סטרו לו שתים משלם שתי פעמים ויכול לתפוס שוה $500 ואם הסוטר טוען שתפס יותר או שהוא אינה מכובד אז ידוני הבי"ד ע"ז, וכן אם רקק עליו והגיעו בו הרוק יכול לתפוס מאה סלעים שהוא עולה כהיום בערך $500 וכן בכל שאר דברים הנזכר לעיל.

אבל יש לדון בכל עניני הקנסות שקנסו חז"ל, הנה כשאחד מזיק את חבירו הרי הוא מתחייב לשלם על ההיזק גם ללא בית דין, אלא שהבי"ד דנים כמה הוא נתחייב, ששמים כמה הוא נתחייב, והבי"ד כופים אותו לשלם, אבל בכל הקנסות שמנו במשנה לגבי המבייש את השני, אפשר שהקנס הוא שהבי"ד יש להם הכח לחייבו, סכום זה אע"פ שאינו שווה הבושת כ"כ אבל כל זמן שלא חייבוהו בי"ד אין כאן חיוב, ואם כן בזמננו שאין בי"ד דנים בקנסות אין לו שום חיוב לשלם, ולא מהני תפיסה, וכן לענין לצאת ידי שמים שאינו צריך לשלם.

אבל הסכום ששווה באמת הבושה והצער בוודאי יכול לתפוס והמבייש צריך לשלם לצאת ידי שמים וכן צריך לפייסו כי עון גדול הוא המבייש את חבירו.

וכן פסק המחבר (סי' תכ סעי' ל"א):

החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי, פטור, אחרים שחבלו בו, חייבים.

מבואר שאסור לאדם לחבול בעצמו, וי"א שאיסור זה הוא מדאורייתא, וראה מה שכתב בשולחן ערוך הרב (דיני נזקי גוף ונפש ס"ד), אסור להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער, אפילו במניעת איזה מאכל או משתה, אלא אם כן עושה בדרך תשובה שצער זה טובה היא לו להציל נפשו משחת, ולכן מותר להתענות לתשובה אפילו מי שאינו יכול להתענות, ומי שיכול להתענות מותר אפילו שלא בדרך תשובה אלא כדי למרק נפשו לה' שאין טוב למעלה מטובה זו.

היוצא לנו להלכה:

• לדעת רוב הפוסקים אסור לחבול בעצמו.
• וכן אסור לאדם לצער או לסגף את עצמו, מלבד אם הוא עושה כן בדרך תשובה או להתקרב אל ה'.

(ו) בגמרא, הקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים חייבין. תני רבה בר בר חנה קמיה דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור, אמר ליה, אם כן לא שבקת חיי לברייתא, כל כמיניה, אמר ליה איסמייה, אמר ליה לא, תתרגם מתניתך בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה, אי הכי מאי קא טעין ליה, דאמר ליה אנא בעינא למיעבד הא מצוה, דתניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה, ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים.

כתבו התוס' (ד"ה וחייבו) על מה שאמרו שחייבו רבן גמליאל ליתן י' זהובים, דבפרק כסוי הדם מוכח שזהו שכר ברכה, והקשו התוס', דאם כן שכר דמצוה עצמה היכא אזיל, מאחר ששילם לו על הברכה בלבד עשרה זהובים, ותירצו דמצוה וברכה הכל אחד, ואף על גב דשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה יש שכר מצוה אף על פי שאין ברכה, מכל מקום התם שכר מצות כיסוי וברכה לא היה כי אם י' זהובים, וכתבו עוד דשכר ברכת המזון ארבע ברכות, מ' זהובים.

עוד כתבו התוס', מעשה באחד שקראו ש"צ לקרות בס"ת, ובא אחר וקדם וקרא, ושאל לר"ת ואמר לו שיתן לו תרנגולת לשחוט תחת אותם שתי ברכות, אבל כתבו דאין נראה לר"י טעם זה, דאם כן למה חייבו רבן גמליאל עשרה זהובים, ועוד פטרו ר"ת משום שיענה אמן, וגדול העונה אמן יותר מן המברך, ועוד אמר רבינו תם דבבבל אין דנין מילתא דלית ביה חסרון כיס.

מבואר שגם מי שאינו מקפיד על עצמו, אחר שעשה לו מעשה בושת הרי הוא חייב בתשלומי בושת.

פסק המחבר (סי' תכ סעי' ל"א):

החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי, פטור, אחרים שחבלו בו, חייבים.

היוצא לנו להלכה

מי שאינו נזהר בבגדיו שלא יקרעו או שאינו נזהר בכובע עליון שלו שלא יבא עליו לכלוך וכדומה, אם אחד קרע את בגדו או טינפו הרי הוא חייב.

וכמו כן מי שנוסע עם הקאר שלו באופן שאינו נזהר שלא יפגע הקאר, אם אחד הזיק את הקאר הרי הוא חייב בתשלומין.