דבר בעתו מה טוב
דבר בעתו מה טוב
תנו רבנן בברייתא (מובא בגמ' סוף מגילה) "משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום", ע"כ.
הנה ידוע מה שנחלקו הראשונים בהאי דינא היאך לקיים תקנת משה רבינו, יש שכתבו דהיינו כמשמעו לדרוש ברבים בהלכות הנוגעים לכל חג וחג בעצם יום החג (כן מבואר ברשב"א מגילה ד. וכ"ה משמעות התוס' שם, וכן משמע מהרמב"ם פי"ג מתפלה ה"ח ופ"א ממגילה הי"ג), ויש שפירשו (משמע מדרש"י ור"ן שם) ענינו של יום היינו בעניני הנסים שעשה הקב"ה לישראל באותו יום טוב, וכן נקט למעשה בשו"ע הרב (סימן תכט) וז"ל, "משה רבנו עליו השלום תיקן להם לישראל שיהיה כל חכם העיר דורש לבני עירו בכל רגל בענינו של יום, נס הנעשה בו ביום. כגון בפסח ביציאת מצרים, ובעצרת במתן תורה, ובחג בהיקף ענני כבוד. וגם כן ירוש לעם בכל רגל הלכות הצריכות לבו ביום שיודיע להם האסור והמותר בו ביום הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג אף על פי שדרש להם הלכות הרגל שלשים יום לפניו", ע"כ.
ולהבהרת הענין, יש לדעת שאין המדובר כאן בדין "שלושים יום קודם החג" שהיא תקנה אחרת (ויש אומרים שהוא מדאורייתא, ואכמ"ל בזה) שבזה אין שום חולק שהוא לעסוק בהלכות החגים, ובביאור הלכה סימן תכט כבר האריך בביאור דין זה באר היטיב, ואין זה ענינינו.
והנה יש במשמע מתוך דברי הראשונים שהולכים בשיטה זו שיש לדרוש ברבים ההלכות הנהוגות באותו החג, דהיינו אף באופנים שכבר אינם נוגעים למעשה וכגון לעמוד ולדרוש ביום יו"ט שני של פסח בהלכות ליל הסדר, וביו"ט שני של סוכות במצות אכילה בסוכה בליל טו' וכדו', (כן יוצא להדיא מתוך דהרמב"ם הלכות מגילה הנ"ל, יעו"ש היטיב, ודו"ק), וכאן נשאלת השאלה, מה טעם דרישת הלכות אלו כאשר כבר עבר זמנם ומה תועלת יש בה.
ובפשטות נראה מתוך דהריטב"א שמבאר סוגית הגמ' במגילה (ד.), שענין העסק בהלכות החג הוא כעין שאר ההזכרות שיש ביו"ט, וז"ל, "ימים טובים דאית ביה כמה זכירות בבטול מלאכ' ולנהוג אותו קדש וכמה הזכרות אפ"ה חייבין לדרוש בהלכותיו וכו'", ולפי"ז מובן שאין הכוונה לדעת את המעשה אשר נעשה רק כשארי "הזכרות" שאנו עושים לחגיגת המועד. וכן משמע ממה שפסק הרמב"ם דין שו"ד בענינו של יחד עם דין קריאת התורה שבחג, יעו"ש (פי"ג מתפלה ה"ח) ודו"ק.
