דידן נצח
ג הסוכות הוא חג ניצחון.
כך הם מתארים אותו חז"ל במשלם:
משל לשניים שיצאו למלחמה, ובחזרתם מן הקרב אין לדעת מי ניצח. אך כאשר רואים שאחד מהם מניף את הנשק בידו, זו ההוכחה שהוא המנצח.
יסודות היהדות שהנחיל רבינו, והפכו כיום לנחלת הכלל, עדיין לא התפרסמו בשעתו.
נושאים כמו קשר אישי עם השם יתברך; תורת ההתחזקות ונקודות טובות; אמונה פשוטה ותמימות ועוד כהנה וכהנה.
כשרבינו הסתלק מהעולם, היה נראה כאילו הכל הלך לאיבוד.
הנמשל - בראש השנה ויום כיפור ישראל נידונים לפני הקב"ה, וכנגדם עומדים המקטרגים ואומות העולם. אי אפשר לדעת מי מהם ניצח.
התלמידים ציפו שרבינו יגמור את הסיפור, שישלים אותו. רבי נתן מתאר כמה פעמים שהם לא רצו להאמין שהוא יסתלק מן העולם.
ובהגיע חג הסוכות, יוצאים בני ישראל עם הלולב והמינים בידיהם ומכריזים: דידן נצח אנחנו נצחנו בקרב.
וכשהוא נפטר השתררה מבוכה גדולה מאוד, ואולי אפילו תחושת הפסד.
כיצד נראה ניצחון?
אם ננסה לדמיין את האווירה ששררה ברחובות אומן, אי-אז בסוכות תקע"א, בשנת פטירת רבינו - קשה להאמין שהיתה זו אווירת ניצחון.
בעיניים של מי שחי אז, היה נראה שרבינו מסתלק מהעולם ולא משאיר כאן זכר.
בשיחה האחרונה של רבינו, יש ויכוח אם היו שם עשרות או מאות איש, אך בוודאי לא יותר. לא ציבור שניתן לנהל איתו מערכות חובקות עולם.
בזמנו לא היה את כל מה שיש לנו היום - ספרים, תלמידים, רבבות הכמהים לאורו.
איך זה יכול להיגמר כך? מה יישאר מכל מה שגילה והמשיך לעולם?
רבינו התבטא ואמר: 'נצחתי ואנצח גמרתי ואגמור'. האם ככה נראה ניצחון?
רבינו עצמו סגר גם את הפינה הזו.
רבי נתן מתאר, שלפני הפטירה ראה רבינו בזווית העין את תלמידיו, רבי שמעון ורבי נפתלי, מתלחשים ביניהם בדאגה על הסתלקותו:
"עָנָה וְאָמַר, מָה אַתֶּם מִתְלַחֲשִׁים? אַתֶּם רַשָׁאִים לְדַבֵּר מֵהִסְתַּלְקוּתִי בְּפָנַי, כִּי אֵין אֲנִי מִתְפַּחֵד מִזֶּה כְּלָל.
וְאַחַר כָּךְ אָמַר לָהֶם, אֶפְשָׁר אַתֶּם מְדַבְּרִים עַל אוֹדוֹתֵיכֶם? מַה יֵשׁ לָכֶם לִדְאג כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם?
וּמָה אֵלּוּ הַנְשָׁמוֹת שֶׁלָּא הִכִּירוּ אוֹתִי כְּלָל הֵם מְצַפִּים עַל תִּקּוּנִים שֶׁלִי, מִכָּל-שֶׁכֵּן אַתֶּם וְכוּ'.
אֲבָל אַתֶּם מַה יֵשׁ לָכֶם לִדְאג מֵאַחַר שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם אֵין לָכֶם לְהִתְיָרֵא כְּלָל".
בדיבור המפורסם הזה של רבינו 'מה לכם לדאוג', מונחת גם הוראה פרטית לכל אחד בעבודת השם האישית שלו.
ואולי היא תוכל לשפוך לנו קצת אור על המושג ניצחון.
'ואגמור' כל כך מפורסם, עד שמרוב הפעמים ששומעים אותו מתנגן ברקע, לא שמים לב לפרדוקס מעניין שטמון בו.
מה הכוונה 'נצחתי ואנצח'?
אם כבר ניצחת מה יש לך עוד לנצח? אם כבר גמרת מה אתה עוד צריך לגמור?
והפלא הוא, שאותה שאלה נמצאת גם בחג הסוכות, בחג בו נפטר רבינו.
ברשותכם, הבה נחזור למשל של חז"ל על ארבעת המינים.
חז"ל מתארים, שכאשר לא יודעים מי משני הצדדים ניצח בקרב, בודקים מי חוזר עם כלי הנשק בידו. זהו הסימן שהוא המנצח.
זה לא קצת תמוה?
לכאורה זה שמנצח אין לו כבר צורך להחזיק את כלי הנשק. הוא כבר ניצח. הוא יושב בבית מבסוט, ומסתובב בלי שום הגנה.
הרי על העתיד לבוא נאמר 'וכיתותו חרבותם לאיתים'. כלומר, יהפכו את החרבות לכלי עבודה בשדה, כי כבר לא יהיה צורך להילחם עם אף אחד. המלחמה תוכרע.
מי שנאחז בכלי הנשק שלו, זה בדרך כלל דווקא הצד שהפסיד. הוא רועד על נפשו ומחזיק את האקדח טעון, משוחרר נצרה, שמא יתקפוהו פתאום.
נצחתי ואנצח
הביטוי של רבינו: 'נצחתי ואנצח גמרתי
מלחמה תמידית
התשובה היא, שהניצחון שבו אנו עוסקים, הניצחון הרוחני, אינו השמדת האויב. ממש לא.
האויב שלנו לא מושמד במכה אחת.
עד אחרית הימים הוא ילווה אותנו, ותמיד ימשיך לארוב לנו ולנסות להכריע אותנו.
במלחמת היצר גם מי שכבר ניצח, עדיין ממשיך להחזיק את כלי הנשק. כי העבודה הרוחנית בנויה מניצחון ועוד ניצחון ועוד ניצחון.
אין שלב בו אפשר לשחרר את הידיים ולהתמתח באנחת רווחה: זהו זה, ניצחתי.
תמיד יש מלחמה נוספת.
הוא יצא למערכה על תיקון העולם, והשיג בה ניצחון אחרי ניצחון. אך מעולם לא הרשה לעצמו להתרווח על הכסא וליהנות ממעשה ידיו.
עד יומו האחרון הוא אחז בחרב וקשת. רוממות א-ל בגרונו וחרב פיפיות בידו. נכון לקראת המלחמה הבאה, לקראת הניצחון הבא.
'ניצחתי ואנצח' זה משפט מופלא. הוא מלמד אותנו את אומנות הלחימה האינסופית.
מצד אחד להחשיב כל ניצחון. לא לזלזל בכיבוש של סנטימטר, ולשמוח בו - דידן נצח.
מצד שני, להמשיך לשאוף לעוד ניצחונות. לא להרפות. לא להתפעל מניצחונות קודמים וגם לא מכישלונות חוזרים ונשנים.
בעולם הרוחני, המנצח הוא זה שעדיין אוחז בכלי הנשק. הוא לא הסתחרר מניצחונותיו ומרגיש על הסוס. אבל גם לא התייאש מחמת כל המכות והמפלות שספג.
תמונת ניצחון
ויש כאן עוד נקודה חשובה.
הוא עומד דרוך תמיד. מחזיק בכלי הנשק ומוכן להשיב מלחמה.
זהו ניצחון אמיתי.
על כך אמר רבינו 'נצחתי ואנצח'.
רבינו לא נלחם רק מלחמה פרטית, הוא נלחם מלחמת עולם.
הסיבה שאיננו מתפעלים מניצחונות קטנים, ומצד שני כל מעידה קטנה מפילה אותנו לקרשים, היא בגלל שאנחנו מנסים לנצח את המערכה הכוללת.
אנו לא מסתפקים בניצחון כמו שהוא, אלא משתוקקים להשיג 'תמונת ניצחון'.
תמונת ניצחון זה משהו שאפשר לתלות על הקיר. משהו שייתן לנו חותמת של מנצחים.
ולכן צעד קטן של התגברות על כעס, או הבלגה על עלבון, לא נתפסים אצלנו כניצחון.
הרצון שלנו הוא הרבה מעבר לפעולות הספציפיות שאנחנו נדרשים לעשות.
אנחנו רוצים להיות צדיקים! עובדי השם! קדושים! עם מלא מלא סימני קריאה.
פעולות קטנות של צדיקות וקדושה? זה קטן עלינו...
זו הסיבה שאנחנו די מיואשים מעבודת השם.
כי בחשבון פשוט אין לנו הרבה סיכוי.
אם כבר עברנו איזה שלושים-ארבעים שנה, ועדיין מדשדשים במקומנו, איזה סיכוי יש לנו להשיג ניצחון מפואר ולזכות במדליית צדיק?
ורבינו מחנך אותנו כל הזמן בדיוק ההפך.
תתמקדו במה שאתם צריכים לעשות עכשיו. אל תנסו לכבוש ולנצח את כל המערכה.
התפקיד שלכם הוא לעשות את המוטל עליכם בכל רגע נתון, בלי לחשבן מה יישאר לכם מהניצחון הזה, והאם הינו מספיק מרשים.
זו אותה שאלה שמעסיקה כל אחד מאתנו במלחמה הפרטית שלו. מה יהיה עם כל האורות שקיבלתי בראש השנה ויום כיפור וכבר הסתלקו? מה נשאר לי מהאור שקיבלתי?
זה מתסכל אותנו כל פעם מחדש.
בשעת מעשה זה מרגיש כל כך אמיתי. אנחנו מרגישים צדיקים. קרובים. מחוברים. אבל תמיד בסוף זה נעלם.
אז מה נשאר מכל זה? מתי סוף סוף נהיה צדיקים באופן קבוע?
התשובה שאומר לנו רבינו היא: 'מה לכם לדאוג'.
זה לא שקיבלנו אישור לעשות מה שבא לנו. חלילה. רבינו הוא הרבי התובעני ביותר בעולם. לא מוותר על שום פסיק אפשרי.
אך יחד עם התובענות שלו, הוא מסתכל על דאגותינו ואומר: תגידו לי, מה לכם לדאוג?
חבל לבזבז את האנרגיה שלכם על דאגה. תעשו את כל מה שצוויתי לעשות. בכל העצות בכל השיחות. פשוט תעשו. אין זמן לדאגות.
כשהתלמידים נבוכים מכך שהרבי מסתלק מהעולם, ומי יודע מה יישאר מהאור שלו והפעולות שהוא פעל בעולם, רבינו אומר להם: 'מה לכם לדאוג'.
מה נשאר?
שאלה הביכה את תלמידי רבינו לפני פטירתו: מה יהיה עם כל מה שרבינו לא גמר? מה יישאר מהאור שלו?
כלומר, העניין שלכם הוא לעשות. לפעול. לזכור. אבל לדאוג - זה לא הענין שלכם. לדאוג - אני כבר דאגתי.
וזו אמירה לכל אחד מאתנו: מה לך לדאוג? תיגש ישר לעניין. לעצות, לשיחות, לתורות, לשכלים שרבינו השאיר.
את הדאגות של 'מה יהיה'? תשאיר לו. אתה תעשה. תחטוף עוד טוב ועוד טוב.
אור חוזר
ועוד מילה לסיום:
אנו יושבים יחד בסוכה ושמחים בהילולת רבינו, כי רבינו לא הסתלק. הוא נשאר איתנו.
כפי שכותב רבי נתן על רגעי פטירתו ממש:
"וְאַחַר כָּךְ נִדְמָה שֶׁנִּגְוַע, וְהִתְחַלְתִּי לִבְכּוֹת וְלִצְעק מְאד, רַבִּי רַבִּי עַל מִי עֲזַבְתֶּם אוֹתָנוּ.
וְשָׁמַע קוֹלֵנוּ וְנִתְעוֹרֵר, וְהֶחֱזִיר ראשׁוֹ וּפָנָיו הַנּוֹרָאִים אֵלֵינוּ כְּאוֹמֵר: אֵינִי עוֹזֵב אֶתְכֶם חַס וְשָׁלוֹם".
רבינו האמין בהשארה. האמין בפעולה של רשימו.
הוא מלמד אותנו בכמה תורות, שגם כאשר אור גדול מסתלק, תמיד נשאר רשימו. כל קדושה משאירה רושם.
רושם איננו פרס תנחומים. רושם הוא הדבר שמלכתחילה בשבילו הופיע האור הגדול.
האור מצד עצמו כלל לא מתאים לעולם הזה. העולם לא מסוגל להכילו. האור הגיע לכאן כדי להשאיר רושם אחרי שיסתלק.
ולכן, כשמאיר לך תשמח ותרקוד, וודאי. אבל אל תבנה על האור. הוא לא שלך. אל תהיה מוטרד בשאלה האם הוא יישאר או יעלם.
מה לך לדאוג? הוא נועד להיעלם.
תרקוד איתו כל זמן שהוא נמצא, ואל תתאכזב כשהוא הולך.
אחרי שהוא יעלם יישאר לך הרשימו שלו. ומהו הרשימו? זה החלק המעשי שנותר לך ביד.
רבינו רצה לפתור את כל בעיות העולם, ומה הוא השאיר אחריו? קומץ חסידים.
אבל רבינו לא בנה על זה. הוא בנה על הופעות חוזרות ונשנות שלו.
והוא עדיין מכריז ואומר לנו: אם אתם תמשיכו בדרך שלימדתי, לא תזלזלו בצעדים קטנים, במעשים פשוטים - אני אהיה פה.
מעולם לא בניתי על אור, בניתי על רשימו. על רושם.
ורושם נשאר תמיד לדורי דורות - גם אחרי הסתלקות האור.
ניצחתי ואנצח גמרתי ואגמור - ואתם, מה לכם לדאוג?
