דיני בגדי כהונה והפרוכת והארון
ע"א: בגדי כהן הדיוט כתונת מכנסים מצנפת ואבנט מוסיף עליו כה"ג חושן אפוד מעיל וציץ.
דיני בגדי כהונה והפרוכת והארון
הגמרא מבארת מכמה חוטים היו עשויים בגדי הכהונה והפרוכת, ועוד מדיני בגדי כהונה והארון ובדיו.
מספר החוטים בבגדי כהונה ובפרוכת -
דברים שנאמר בהם שש חוטם היה כפול שש והיינו שכל מין שבהם היו החוט שלו כפול שש, דכתיב ה' פסוקים ד' פעמים שש ובד הוא שש הרי חמשה, אחד לגופי' לומר שהם עשויים מפשתן (דכתיב "ואת מכנסי הבד שש משזר" דבר העולה בד בבד, ואילו צמר מתפצל אבל פשתן רק אם דופקים עליו הוא מתפצל. וי"א מדכתיב ביחזקאל "פארי פשתים יהיו על ראשם" ובתורה כתוב "ואת פארי המגבעות שש, ולפני שבא יחזקאל זה היה הלכה למשה מסיני, כהא דכתיב ביחזקאל "כל בן נכר (-שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים והוא-) ערל לב, וערל בשר (-שמתו אחיו מחמת מילה), לא יבוא אל מקדשי"), אחד לומר שהחוט יהיה כפול שש, אחד לומר שהחוטים יהיו שזורים, אחד לומר שגם שאר בגדים שלא נאמר בהם שש יהיה חוטם כפול שש, ואחד לומר שזה לעיכובא. דעת רבינו אפרים (תוד"ה ואימא) שמה שאנו קוראים קנבוס זה פשתן, (דאל"כ למה הגמרא לא שואלת שאולי קנבוס הוא הדבר העולה בד בבד) ואסור לתפור ממנו בגדי צמר. ורבינו חיים כהן חולק.
מקום שנאמר בו משזר היה כפול שמונה והיינו הרימונים דילפינן משזר משזר מהפרוכת, (ולא לומדים מחושן ואפוד העשויים מכ"ח חוטים, דבחושן כתיב "תעשנו" לזה ולא לאחר, או משום דכתיב ברמונים "ועשית" שיהיו כל העשיות שוות, וכ"ח חוטים א"א לחלקם לשלשה חלקים שוים). וי"א שלומדים משזר משזר מהאבנט, כיון שהוא בגד ולא נאמר בו זהב.
ע"ב. המעיל היה מי"ב חוטים, דכתיב "כליל (-גדיל) תכלת" ואין גדיל פחות משנים, וילפינן תכלת תכלת מהפרוכת היינו ששה ששה, ולא ילפינן ושוליו ורמוניו כדילפינן לעיל ששאר בגדים שלא נאמר בהם שש חוטיהם היו שזורים מששה חוטים.
הפרוכת היתה מכ"ד חוטים, מפני שהיתה מד' מינים תכלת ארגמן ותולעת שני ושש, וכל אחד היה כפול שש, הרי כאן כ"ד.
החושן והאפוד היו מכ"ח חוטים כ"ד חוטים כנ"ל, ובכל אחד נוסף עוד חוט של זהב הרי כאן כ"ח.
המקרע בגדי כהונה לוקה, דכתיב "לא יקרע", והמזיח חושן מעל האפוד לוקה, דכתיב "ולא יזח", והמסיר בדי ארון לוקה, דכתיב "לא יסורו". ואין לומר שהכונה שיעשם באופן שהדבר לא יקרה מעצמו, מדלא כתיב "שלא יקרע" "שלא יזח" "שלא יסורו". (בדי הארון היו זזים לכאן ולכאן, דכתיב "והובא את בדיו בטבעות", ואין נשמטים לצאת, דכתיב "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו", והיה ראשם עבה ומכניס ראשם בדוחק). וכתבו התוס' (ד"ה כתיב) דהא דכתיב "ושמו בדיו" דמשמע שבנסיעת המסעות היו מכניסים את הבדים, רבינו יעקב מאורליינ"ש מפרש שהכונה ששמו את הבדים על כתפי הנושאים את הארון. והתוס' כתבו שיותר נראה לפרש שהכונה שהיו מושכים את הבדים לצד חוץ כדי שיהיו נראים בפרוכת כשני דדי אשה. וכתבו דלולי דמיסתפינא י"ל שהיו בארון ח' טבעות, בד' מהם היו קבועים הבדים תמיד, ובד' מהם היו שמים בדים בשעת המסעות כדי לשאת את הארון.
עצי שיטים עומדים - שעומדים העליון למעלה והתחתון למטה כדרך גדילתם. דבר אחר שמעמידים את ציפויים ע"י מסמרות, (ומ"מ עיקר הארון היה העץ, והציפוי בטל לעץ, ויש עליו תורת כלי, אף דבכל דוכתא העץ בטל למתכת לענין טבילה ולא דבר משום שהולכים אחר המעמיד. תוד"ה שמעמידין), לשון אחר שלא התליעו וממילא לא נפל ציפויים. דבר אחר שיעמדו לעד ולעולמי עולמים אף שנגנזו.
ע"ב: ואת בגדי השרד לשרת בקודש - שאלמלא בגדי כהונה שעל ידם מקריבים קרבנות המכפרים על ישראל לא נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. וי"א שגורדים אותם כברייתם (-חלולים כדרך לבישתם) מכליהם, ולא כשאר יריעה שצריך שוב לחותכה למידת הלבוש ולתפור במחט, ומשרדים (-משיירים) מהם מקצת שאינו ארוג אלא הוא נארג בפני עצמו, ומחברם ע"י מעשה מחט, והיינו שבית יד שלהם נארגת בפני עצמה ונדבקת עם במחט ומגעת עד פיסת היד, אבל את הבגדי כהונה עצמם אין עושים אותם מעשה מחט אלא מעשה אורג.
הארון - ג' ארונות עשה בצלאל, אמצעי של עץ שגובהו ט' טפחים שחיפו אותו בזהב מלמעלה, פנימי של זהב גובהו ח', וחיצוני של זהב גובהו י' ומשהו. ולמ"ד שעביו של שולי הזהב טפח כמו בשולי העץ היה גובהו י"א ומשהו, והמשהו היה בשביל הזר.
ג' זרים היו בכלי הקודש, של מזבח של ארון ושל שלחן, של מזבח סימן לכתר כהונה זכה אהרן ונטלו, של שלחן סימן לכתר מלכות (שהשלחן הוא סימן עושר, שלחן מלכים) זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין הוא מונח וכל הרוצה יבוא ויקח, ואינו פחות מהאחרים, דכתיב "בי מלכים ימלכו". כתיב "זר" וקרינן זיר, לומר שאם זכה ללמוד לשמה ולקיימה נעשית לו זיר, ואם לא זכה הרי היא זרה (-משתכחת) הימנו.
תלמיד חכם בני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו.
הכרח היראה ללימוד התורה - כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם, ונקרא נתעב. אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה, ואין בהן יראת שמים, ואמר רבי ינאי שהרי הם עושים שער לחצר למרות שאין להם חצר, שהתורה אינה אלא שער להכנס בה ליראת שמים, לכן צריך שהיראת שמים תיקדם לתורה. ורבא ביקש מתלמידיו שלא יירשו פעמיים גיהנום להיות יגעים ועמלים בתורה בעוה"ז ולא יקיימוה וירשו גיהנום במותם ואף בחייהם לא נהנו מעולמם. הלומד תורה, זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה, זכה משמחתו, לא זכה צורפתו ביסורים ובגיהנום, זכה צורפתו לחיים לא זכה צורפתו למיתה. "יראת ד' טהורה עומדת לעד", זה הלומד תורה בטהרה, והיינו הנושא אשה וניצל מהרהור עבירה ואחר כך לומד תורה. "עדות ד' נאמנה" נאמנה היא להעיד בלומדיה מי קיים ומי לא קיים.
מעשה רוקם ומעשה חושב - שרוקמים במקום שחושבים שמתקן הצורה ע"י צבע ואח"כ רוקם במחט. וי"א רוקם מעשה מחט לפיכך פרצוף אחד, חושב מעשה אורג שהיו ליריעה ב' קירות ועל כן היו בה ב' פרצופות שאינם דומות זו לזו, פעמים שמצד אחד דמות ארי ומהצד השני דמות נשר.
