דיני ברכת לישב בסוכה
פלוגתת הראשונים אימתי מברכים
נחלקו הראשונים בדין ברכת לישב בסוכה, אימתי חייב לברכה, וישנה ג' שיטות בדבר:
א) שיטת הרמב"ם (פרק ו' הלכ' סוכה הלי"ב) היא שמברך בכל פעם ופעם שנכנס לסוכה, והיינו לפי שעצם השהיה בסוכה היא מצוה, ושפיר מברך בכל פעם ששוהה בסוכה ומקיים מצוה. [וכן דעת הרי"ף והמרדכי בשם ראבי"ה, ובמ"מ שכן היא גם דעת הגאונים. וכבר ציינו בזה לתרגום יונתן בפר' אמור (כ"ג מ"ב) על הפסוק "בסוכות תשבו שבעת ימים", שכתב: "ומברכין לברייהון כל אימת דעיילין תמן"].
ב) שיטת הר"י (בתוס' ריה"ח סוכה יא:) שאינו מברך אלא על דברים שאסור לעשותם חוץ לסוכה, כגון אכילה, שתיה ושינה, ולא על טיול ושינון וכדו', אמנם למעשה נוטה יותר שלא לברך על שינה, כי שמא לא ירדם.
ג) שיטת ר"ת שאין לברך אלא על אכילה בלבד, ולפי שהיא עיקר קביעות ישיבת סוכה, ופוטר בזה גם את שאר הדברים שעושה בסוכה.
פלוגתת האחרונים בהנ"ל
בשו"ע סי' תרל"ט ס"ח איתא, דנהגו העולם כר"ת שאין מברכין על הסוכה אלא בשעת אכילה. וכתב שם הרמ"א: והכי נהוג.
אמנם בביאור הגר"א שם פליג, וס"ל שהעיקר כדעת הרמב"ם, שמברך בכל פעם שנכנס. וכן הוא ב'מעשה רב', שיברך בכל פעם שנכנס, ואפילו מאה פעמים ביום. ובספר 'אורחות רבינו' כתב שאף דעת החזו"א כדעת הגר"א, ושכן הורה נמי לשואלים.
המנהג למעשה
ולענין האיך לנהוג למעשה: מנהג רוב העולם כהשו"ע וכשיטת ר"ת, שאין לברך אלא בשעת אכילה. ואפילו אם יושבים קודם אכילה שעה אחת ויותר, אין מברכים.
ומכל מקום כתבו הפוסקים שנכון לצאת בזה גם ידי שיטת הרמב"ם, ולא לישב בסוכה סתם בלא ברכה. ועל כן, תיכף משנכנס לסוכה יקח איזה מאכל מחמשת המינים, ויאכל ממנו מעט יותר מכביצה, ויברך עליו לישב בסוכה, ושוב לא יברך אחר כך בשעת אכילה (מ"ב סקמ"ו).
נזכר אחר אכילתו שלא בירך
מי שאכל בסוכה, ואחר גמר אכילתו נזכר שלא בירך ברכת לישב בסוכה, יכול לברך לכולי עלמא כל זמן שישיבתו הקודמת נמשכת.
ולפי שאף לר"ת אין עצם ה"אכילה" מחייבת ברכה, רק ה"ישיבה", וכנוסח הברכה "לישב בסוכה". אלא דס"ל שלא תיקנו ברכה על כל ישיבה כי אם על "ישיבת קבע" הנקבעת על ידי אכילה.
ועל כן, כל שממשיך לישב אחר אכילתו, הלא הוי המשך של אותה קביעות, ושפיר מברך.
וכתב המ"ב בסוף סי' תרל"ט, דמכל מקום כל שעדיין לא בירך ברכת המזון, יברך לישב בסוכה ויאכל אחר כך מעט.
מי שאינו אוכל סעודה כל היום
הט"ז בסקי"ז כתב לחדש, דאף לשיטת ר"ת שאין מברכים אלא על האכילה, היינו דווקא באופן שדעתו לאכול באותו היום. אבל אם אין דעתו לאכול באותו היום, אזי לכולי עלמא כל אימת שנכנס לסוכה חייב לברך.
וביאור הדברים, שבאמת אף לר"ת עצם השהיה בסוכה מחייבת ברכה, וכשיטת הרמב"ם. אלא דס"ל שהיא נפטרת בברכה שיברך על האכילה, וכעין עיקר פוטר את הטפל. ואולם אם אינו מברך על האכילה, הרי אין לו מה שיפטור את השהיה, ושוב חזר הדין לברך אף על השהיה.
והמאמר מרדכי פליג על הט"ז, ולפי שסוף סוף לא תיקנו ברכה אלא על אכילה, ואין תקנת ברכה שלא בזמן אכילה.
ולהט"ז צריך לומר דבאמת איכא חיוב ותקנת ברכה אף על כל כניסה, אלא שהם נפטרים בברכה על האכילה. ודומיא דלולב, שלא תיקנו ברכה אלא על הלולב, ומכל מקום אם נטל להד' מינים בזה אחר זה וסח ביניהם, מבואר ברמ"א סי' תרנ"א סי"ב שצריך לברך על כל אחד בפני עצמו.
ולענין הלכה, בכף החיים כתב שיש לחוש להמאמר מרדכי, ועל כן עדיף שלא יברך בעצמו, רק ישמע ברכה מאחר. ברם המ"ב ושאר פוסקים העתיקו את דברי הט"ז בלא שום פקפוק.
היושב בסוכה ואין בכוונתו לאכול
בחיי אדם כתב להוסיף ולחדש עוד על דרך הט"ז הנ"ל, דעד כאן לא מיירי ר"ת אלא כשבאותה כניסה גופא עתיד גם לאכול. דאז נפטרת שהייתו ששוהה קודם האכילה בברכה שיברך על האכילה.
אבל הנכנס לסוכה ועתיד לצאת ממנה בלא שיאכל, שוב צריך לברך על עצם השהיה, ולפי שאין הברכה שעל הכניסה הבאה פוטרת את השהיה הזאת למפרע. והוא הדין נמי שאין הברכה שעל השהיה הקודמת פוטרת את הכניסה הזאת.
ואולם בשו"ע הרב (סעיף י"ב) פליג בזה על החיי אדם בתרתי, וס"ל דהברכה שמברך שחרית פוטרת אף את השינה והטיול של כל אותו היום. וכן היא פוטרת את השינה והטיול שקודם האכילה, "לפי שהן טפלים להאכילה שלאחריהם".
והנה הכרעת המ"ב בזה בסקמ"ח היא כהחיי אדם. ואולם מנהג העולם בזה הוא כהשו"ע הרב, ועל כן כשנכנסים לסוכה בלילה לישון, אין מברכים על אותה שהייה, ואף שעתידים לצאת למחר לתפילה בלא שיברכו לישב בסוכה.
ויש לעורר בזה, דמן הנכון לכל ירא שמים שיאכל בכניסתו לסוכה בלילה מיני מזונות בשיעור של מעט יותר מכביצה, ויברך לישב בסוכה, כדי לצאת דעת החיי אדם והמ"ב.
[ונראה לבאר שיטת השועה"ר, דיסוד מצות ישיבת סוכה היינו שכל שבעה ימים יקבע מקום דירתו בסוכה. ורצה לומר, דחזינן ליה כאילו עבר דירה מביתו של כל ימות השנה לדור ולהתגורר כעת בסוכה, וכל מה דבעינן שיעשה לכל צרכיו, היינו אכילה, שתיה, שינון, טיול וכיוצא בזה, בסוכה, הוא פועל יוצא מכך שכעת זהו מקום דירתו.
ומה שאין מברכין אלא על האכילה, היינו משום שהאכילה היא היא הדבר הקובע ומראה שבאמת זהו מקום דירתו. לפי שלעולם אין אדם אוכל אלא בתוך ביתו, ובכך שאוכל בסוכה הרי הוא מראה וקובע שאכן זהו ביתו ומקום דירתו, ולזה סגי לברך אף על מה שאוכל בכניסה אחרת, ולא בעינן שיאכל דווקא בכניסה זו. ומשום דכל שקובע באותו היום שכאן הוא מקום דירתו, כבר סגי בכך להוכיח אף על שאר הדברים הנעשים בסוכה דהוא משום שכאן הוא מקום דירתו. ודו"ק כי קיצרתי].
הנכנס לסוכת חבירו
בענין הנכנס לסוכת חבירו ושוהה שם בלי אכילה - לכאורה באנו בזה לפלוגתת הט"ז והמאמר מרדכי הנ"ל אות ה'. וכיון שקיימא לן כהט"ז, הוא הדין בסוכת חבירו שחייב לברך אף על עצם השהיה בלי אכילה.
וכן הוא להדיא בשו"ע הרב סט"ו, שהנכנס לסוכת חבירו לישן ולטייל צריך לברך לישב בסוכה, "שאין שינה וטיול שבסוכה זו נפטרין בברכה שבירך בסוכה אחרת".
ואולי יש לומר שאף המאמר מרדכי יודה בזה שצריך לברך. ולפי שבכהאי גוונא יש לומר שלא תיקנו שיפטר באכילה, דמהיכא תיתי שכל הנכנס לסוכת חבירו גם יאכל שם. וכעין שכתב בשער הציון סקצ"ג בדעת החיי אדם.
ועיין בשער הציון סקצ"ג, שהנכנס לסוכת חבירו ושוהה שם בלא אכילה תליא בפלוגתת השו"ע הרב והחיי אדם. והיינו דלהשו"ע הרב אינו מברך, ולהחיי אדם שפיר מברך.
וצריך עיון גדול, שהרי דברי השו"ע הרב ברור מללו שחייב לברך אף בכהאי גוונא, וכנ"ל.
ואף בדעת החיי אדם, עיין שם בשער הציון שכתב לבאר טעמו, דהוא משום דס"ל שהמנהג שנהגו לברך רק על אכילה הוא דווקא בביתו, שדרך לקבוע שם סעודה, ולא בסוכת חבירו שאין דרך לקבוע שם סעודה.
ותמיה רבתי, אמאי הוצרך לזה שהרי החיי אדם לשיטתו, שאף הנכנס לסוכתו ואין בכוונתו לאכול חייב לברך, וכל שכן בסוכת חבירו דלא גרע. ומצוה ליישב.
ולענין מעשה, אחר שמעיקר הדין הנכנס לסוכת חבירו חייב לברך אף אם אינו אוכל שם, וכמבואר, דעל כן נראה ודאי שעל כל פנים יאכל מיני מזונות בשיעור של מעט יותר מכביצה ויברך לישב בסוכה.
גדר טיול בסוכה המחייב ברכה
בשו"ע הרב סי' תרל"ט סט"ו כתב, וז"ל: "ואפילו אם אינו רוצה לאכול בסוכה זו [פירוש: של חבירו], אלא שנכנס לתוכה לישן ולטייל, צריך לברך לישב בסוכה, שאין שינה וטיול שבסוכה זו נפטרין בברכה שבירך בסוכה אחרת. אבל אם נכנס לתוכה לאכול בתוכה מיני מאכלים שמותר לאכלן חוץ לסוכה, אין צריך לברך". עכ"ל.
וצריך עיון, דאמאי באוכל מיני מאכלים שמותר לאכלן חוץ לסוכה אין צריך לברך, והא תיפוק ליה שחייב לברך מצד עצם השהיה בסוכה. דאטו גרע זה ממי שנכנס לטייל בסוכה ואינו אוכל כלום, שחייב לברך.
וכמו כן יש לעיין בשערי תשובה סק"ה ובמשנה ברורה סקט"ז, שכתבו לענין אכילת פת כיסנין יותר מכביצה, דיש בזה פלוגתת הפוסקים אם חייב בסוכה ומברכין עליו לישב בסוכה או לא.
וכיון שמנהג העולם שמברכים על זה אם אוכל יותר מכביצה, על כן כדי לצאת מחשש ברכה לבטלה יראה שלא לצאת מיד אחר אכילתו, רק יתעכב בסוכה לשבת שם זמן מה, ויכוון בברכת לישב בסוכה שמברך על הפת כיסנין לפטור גם את הישיבה שאחר זה.
וצריך עיון גדול, אמאי צריך להמשיך לישב אחר אכילתו? והלא בשעת האכילה עצמה הוא כבר יושב בסוכה. ואם כן, אף אם אין האכילה מחייבת, מיהו תיפוק ליה מצד עצם הישיבה בסוכה בשעת האכילה. ומה יתן ומה יוסיף לך מה ששוהה עוד זמן מה לישב בסוכה אף אחר האכילה?
והנראה מוכרח בזה, דגדר טיול בסוכה היינו כשאין לו שום סיבה מסוימת להיות כעת בסוכה, ורק שהוא נכנס אליה, או שנשאר לישב בה, בכוונה תחילה על מנת לשהות בה - "פארברענגען" בלע"ז.
מה שאין כן כששהייתו בסוכה היא מצד איזה צורך אחר שיש לו כאן, דאין זה נחשב כטיול בסוכה, ואין לנו לדון לחייבו בכהאי גוונא מצד עצם השהיה.
והיינו גופא טעמא דכל שנכנס על מנת לאכול דברים שאינו חייב לאכלם בסוכה, דלא שייך לדון לחייבו בברכה מצד עצם השהיה והטיול, משום שאין זה נחשב כטיול.
וכבר מצינו כעין סברא זו גם בשער הציון סי' תרל"ט סקצ"ג, וז"ל:
"ומכל מקום נראה דאפילו לדידיה [פירוש: להחיי אדם, שהנכנס לסוכת חבירו ואינו אוכל שם חייב לברך], הוא רק כשנכנס לשם ורוצה לישב שם. אבל כשנכנס לשם לגבות חובו וכדומה שאר עסק, ואין נפקא מינה אצלו בין אם הוא סוכה או בית או חוץ, בזה לכולי עלמא אין צריך לברך, דלא עדיף ממתעסק בעלמא. ורק בחלבים ועריות אמרינן דמתעסק חייב שכן נהנה. כן שמעתי בשם גדול אחד, ונכון". עכ"ל.
[ובאמת שיש בזה חילוק בין סברת שער הציון לדברי השו"ע הרב והשערי תשובה הנ"ל, דאילו שער הציון מיירי באופן שאינו מתכוון כלל להיות בסוכה, וכל הימצאותו ושהייתו שם היא רק כמתעסק בעלמא, וזהו שפטר אותו מדין מתעסק.
מה שאין כן השו"ע הרב והשערי תשובה, דאינהו מיירו באופן שנכנס דווקא לסוכה על מנת לאכול שם, ובזה אין לנו לחושבו כמתעסק, ומכל מקום שורש הסברא אחד הוא, והיינו דטיול אינו אלא כששוהה בסוכה בכוונה לשהות בה, ולא מחמת דבר אחר].
אכילת פת הבאה בכיסנין בסוכה
בשערי תשובה סק"ה הביא פלוגתת הפוסקים גבי האוכל פת הבאה בכיסנין יותר מכביצה, האם חייב בסוכה או לא.
דעת המחזיק ברכה, דכשם שלענין ברכה אינו מברך "המוציא" בפחות משלוש או ארבע ביצים, משום שנחשב בזה לאכילת עראי, הוא הדין לגבי סוכה, דחשיב נמי כאכילת עראי ופטור מן הסוכה.
ואולם דעת הגינת ורדים, דחלוק דין קבע הנצרך לענין סוכה מקבע הנצרך לענין ברכות.
דאילו לגבי ברכת "המוציא" בעינן שיהא הפת נאכל בתורת "שביעה" ולא בתורת "קינוח". ועל זה הוא דאמרינן שכל שאכילתו בשיעור פחות משלוש או ארבע ביצים, הרי הוא נאכל לקינוח ולא לשביעה.
מה שאין כן לענין סוכה, דבעינן רק להפקיעו משם "טעימה" הפטורה מן הסוכה ולהכניסו בכלל "אכילה". ולזה כבר במעט יותר מכביצה סגי להפקיעו משם "טעימה".
ולענין מעשה, פוק חזי מאי עמא דבר, שמברכין על זה לישב בסוכה, וכדעת הגינת ורדים, אמנם השערי תשובה והמשנה ברורה חשו להחמיר, וכתבו שישהה קצת אחר האכילה, ויכוון בשעת ברכתו על הפת כיסנין לפטור גם אותה שהייה שישהה אחר האכילה.
הקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין
ובמשנה ברורה סקט"ז הביא מהמאמר מרדכי, דכשכוונת האדם לקבוע סעודתו על הפת כיסנין, והוא מצוי באכילת שחרית, אף בפחות משלוש או ארבע ביצים לא אזלינן בתר דעת רוב בני אדם, כי אם בתר דעתו, וחייב בסוכה.
ולפי שדווקא גבי ברכות אמרינן שחז"ל קבעו הברכה לפי דעת רוב בני אדם ובטלה דעתו אצל כל אדם. אבל בסוכות "תשבו כעין תדורו" בעינן, ובדידיה תליא מילתא.
וכן הוא בשערי תשובה לענין האוכל פת הבאה בכיסנין אחר קידוש, דלכולי עלמא יכול לברך על זה לישב בסוכה. דכיון שאוכל אותה בתורת סעודה הצריכה לקידוש, שפיר אזלינן בתר דעתו לאוכלה בתורת קבע, ומברך "בורא מיני מזונות" ו"לישב בסוכה".
