דיני כהנים גדולים ושאלה באורים ותומים
ע"ג. נשאלים באורים ותומים כשהכה"ג לבוש בשמונה בגדים. ואינו משמש לא בח' בגדים משום איבה דכה"ג אבל מדאורייתא הוא ראוי לכך, ולא בד' בגדים דמעלין בקודש, וי"א שמשמש בח' בגדים ונשאל בהם ע"י המלך אם לצאת למלחמה.
דברים שבין כה"ג לכהן הדיוט- כה"ג מביא פר הבא על כל המצוות אם חטא בהעלם דבר ועשה דבר על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת (ואילו הדיוט מביא כשבה או שעירה כשאר יחיד שבישראל), ופר יוה"כ, ועשירית האיפה שבכל יום, לא פורע ראשו לגדל שיער מחמת אבילות, ולא פורם אלא מלמטה בשיפולי בגדיו וההדיוט למעלה, ואינו מטמא לקרוביו (אבל הדיוט נטמא לקרובים האמורים בפרשה), ומוזהר על הבתולה במעשה, ומוזהר על האלמנה בלאו, ומחזיר את הרוצח במיתתו, ומקריב אונן ומ"מ אינו אוכל ואינו חולק כשהוא אונן, נוטל חלק בראש ומקריב חלק בראש, ומשמש בח' בגדים, ופטור על טומאת מקדש וקדשיו, וכל עבודות יוה"כ אינם כשרות אלא בו. וכל דינים אלו נוהגים אף במרובה בגדים (-כהנים גדולים ששימשו מיום שנגנז שמן המשחה), חוץ מפר הבא על כל המצוות. וכולם נוהגים במשוח שעבר (כגון אם אירע פסול בכה"ג ומינו אחר תחתיו, ולאחר זמן חזר הראשון לעבודתו ועבר זה ממשיחותו), חוץ מפר יוה"כ ועשירית האיפה שאין להקריב שתים אלא אחת, וכולם אין נוהגות במשוח מלחמה, אלא שלא פורע ולא פורם ואינו מיטמא לקרוביו ומצווה על הבתולה ומוזהר על האלמנה, ומחלוקת רבי יהודה אם מחזיר את הרוצח.
כיצד שואלים באורים ותומים- השואל פניו כלפי הנשאל -הכהן, והנשאל פניו כלפי שכינה -האורים ותומים והשם המפורש שבתוך החושן. השואל אומר ארדוף אחרי הגדוד הזה, והנשאל אומר כה אמר ד' עלה והצלח, ולרבי יהודה א"צ לומר כה אמר ד' אלא רק עלה והצלח. ע"ג: אין שואלים בקול רם, ולא מהרהר בליבו, אלא כמ"ש לגבי חנה "וחנה היא מדברת על ליבה". אין שואלים שני דברים כאחד אלא לאחר שהשיבו לו על הראשון שואל על השני, ואם שאל על שנים אין מורה. מחזירים תשובה אלא על הראשון, (ולדוד ענו על השני מפני ששאל שלא כסדר), ואם הוצרך הדבר לשנים -שאין שהות להמתין, עונים לו על שניהם, ואע"פ שגזירת נביא חוזרת כגון של יונה בן אמיתי, גזירת אורים ותומים אינה חוזרת, ונקרא שמם אורים לפי שמאירים את דבריהם, ותומים לפי שמשלימים את דבריהם כדאמרינן אין גזירתן חוזרת, (ובפילגש בגבעה לא נענו בשני הפעמים הראשונים שינצחו, אלא רק בפעם השלישית). לרבי יוחנן היו האותיות בולטות אבל לא זזות ממקומם, והכה"ג היה מצרפם, ולריש לקיש היו מצטרפות, והא דתניא שאין שואלים באו"ת אלא לכהן המדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו, היינו מפני שזכותו היה מסייע שהאותיות היו בולטות או מצטרפות רק אם הוא היה כשר וראויה שכינה לשרות עליו. ואות צ' היתה כתובה שם כיון שהיה כתוב בהם אברהם יצחק ויעקב, וט' היתה כתובה כיון שהיה כתוב בהם שבטי ישורון. אין שואלים אלא למלך, למשוח מלחמה, לאב"ד ולמי שהציבור צריך בו.
שבועה כיון שכבר מושבע ועומד מהר סיני, ור"ש פוטר לטעמי' שס"ל ששיעור כזית לא נאמר אלא לחיוב קרבן, אבל מלקות חייבים בכל שהוא. ולר"ל איירי שמפרש שאוסר גם חצי שיעור ואליבא דרבנן, או כר"ע שסתם שבועה היא על כל שהוא ואכל חצי שיעור, (דאיתא בשבועות שהנשבע שלא יאכל ואכל כל שהוא, ר"ע מחייב וחכמים פוטרים, וא"כ לרבנן במפרש ולר"ע אפילו בסתם), ואע"פ שאסור מדרבנן חלה השבועה, ומה שמצינו שאין נוהגת שבועה באינם ראוים לעדות כמלך דתנן לא מעיד ולא מעידין אותו, או כמשחק בקוביא -ערבון, דהוי גזלן מדרבנן ופסול לעדות, דלא הוי גזלן דאורייתא אלא שגזל מידו, כמו "ויגזול את החנית מיד המצרי", ואע"פ שפסולים מדרבנן, התם אחרי שנפסלו לעדות לא קרי ביה "אם לא יגיד" כיון שאינו בר הגדה, ובעינן מי שעדותו יכולה להועיל לבעל דין.
חלב כוי וחצי שיעור אסור ואין בו כרת, דאיתרבי מ"כל חלב", לר"ל קרא אסמכתא ואף כוי אינו מקרא דאין הפסוק מרבה ספק, דכלפי שמיא גליא. ולריו"ח י"ל דכוי בריה בפני עצמה ואינו ספק חיה ספק בהמה (תוד"ה כוי בריה), וע"כ אסמכתא ושניהם מדאורייתא אסורים.
