דברי חיזוק ושמחה לשבעת ימי החג
שבעה ימים אלו, שנקראו "זמן שמחתנו", אינם ימי מנוחה סתם לאחר עמל הדין, אלא בנין בהדרגה, יום אחר יום, של שמחה שלמה. חז"ל ייסדו שבכל יום ויום נכנס לסוכתנו אושפיזא אחר – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד – וכל אחד מהם מכוון כנגד מדה אחרת בעבודת הבורא. וכן דרך הרוצה להתחזק, ילך שבעה ימים, יום אחר יום, ויקח לו נקודת חיזוק הראוי ליום ההוא, עד שבסוף השבעה יעמוד שלם בכל המדות יחד.
יום ראשון – אברהם אבינו, מדת החסד: לפתוח את הלב
אברהם אבינו ישב פתח אהלו "כחם היום" (בראשית יח, א) לחפש אורחים, אף שהיה חולה וכואב מן המילה. ולימדונו חז"ל, שהקב"ה בעצמו בא לבקרו, ואף על פי כן "ראה אותם – רץ לקראתם" (שם ב-ב) והניח את השכינה, כדי לרוץ אחר עוברי דרכים.
ליל ראשון של סוכות, כשאנו מכניסים לסוכתנו אורח עליון שכזה, אין ראוי שנסתגר בתוך עצמנו. יש כח לפתוח את הלב – לחוש שכל אחד, ראוי להכנסה. אדם שנוהג בצמצום כל השנה, ירגיש היום כמה טוב לתת בלי חשבון, ולפתוח את פתח האהל לרווחה. וזוהי ראשית השמחה: לא שמחה סגורה בתוך העצמיות, אלא שמחה שיוצאת החוצה לקראת הזולת. וזהו מדתו של אברהם אבינו מידת "החסד", הכנסת אורחים וכדו'.
יום שני - יצחק אבינו, מדת הגבורה: כח העמידה
יצחק לא ברח, לא נסתתר; הוא נעקד באמונה שלמה. ולא זו בלבד, אלא שאחר כל הנסיונות, כשחפרו פלשתים את בארותיו וסתמו אותם, "וישב יצחק ויחפר... ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו" (בראשית כו, יח) הוא לא ויתר ולא נלחם; הוא חזר ובנה, בשקט, בעקביות.
זהו יום של גבורה פנימית: לא הפגנת כח כלפי חוץ, אלא הכח לעמוד במקום, לחזור ולבנות אחרי כל מכשול, בלי לאבד את הרוח. מי שחש שנפל, שנסתתמה בארו ילמד מיצחק: לחפור מחדש, בשקט, בלי יאוש, ולקרוא שוב לדברים בשמם. זוהי מידתו של יצחק מידת "הגבורה" הכוח לעמוד בנסיון, ומי שזוכה לעמוד איתן בנסיון זוכה לשמחה אמיתית.
יום שלישי - יעקב אבינו, מדת התפארת: לחבר את הכל
כפי שנתבאר, יעקב הוא איש התם המחבר את חסד אברהם עם גבורת יצחק, ודוקא הוא "נסע סכתה ויבן לו בית... ולמקנהו עשה סכת" (בראשית לג, יז) – הראשון שבנה סוכה.
זהו יום לחבר את כל החלקים שבתוכנו שנראים כסותרים: הרצון לתת והצורך לשמור על גבול, החום והקור, החוזק והרוך. אדם שמרגיש קרוע בין שתי נטיות שבתוכו, ילמד היום שאין צורך לבחור באחת ולבטל את השניה; יש כח לקחת את שתיהן ולבנות מהן סוכה אחת שלמה – בית שיש בו גם חום וגם מבנה, גם רגש וגם סדר. זוהי מידת ה"תפארת" של יעקב פאר ויופי הוא תוצרת ופרי השלימות, וממילא זוכים לשמחה תמימה ושלימה.
יום רביעי - משה רבינו, מדת הנצח: לא לוותר
משה רבינו נלחם על עמו בלי הרף, גם כשהעם עצמו התלונן וכפר. הוא עמד ארבעים יום בלי אכול ובלי שתות (דברים ט, ט) כדי להשיג כפרה עבורם. זו מדת הנצח כח ההתמדה שאינו נשבר גם כשהמאמץ ארוך ואינו רואה תוצאה תיכף ומיד.
מי שעמל זה זמן רב בדבר מה במעשה, בעבודת המדות, בגידול ילדים, בכל דבר שדורש סבלנות ממושכת – ומרגיש שכוחו תש: היום כחו של משה נותן חיזוק. הנצחון האמיתי אינו מכה חד פעמית, אלא היכולת שלא לעזוב את העמדה גם כשהדרך ארוכה. זהו מדת ה"נצח" של משה רבינו, ובזכות זה הנהיג את העם כולו בתקיפות ובנצחון, והוא משה רבינו הנצחי המנהיג אותנו בכל דור. [בכל דור יש התפשטות הנשמה של משה רבינו כידוע, ותורת משה לא תהא מוחלפת וכו', כל זה מכוח מדת הנצח שלו].
יום חמישי – אהרן הכהן, מדת ההוד: אוהב שלום ורודף שלום
אהרן הכהן היה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות פ"א מי"ב). מדת ההוד קשורה בהודאה ובהכנעה היכולת להניח בצד את הצדק האישי למען השלום.
זהו יום המיוחד לעבודת הבין־אדם לחברו. אדם המחזיק במריבה ישנה, בטינא כלפי מישהו, ולו קטנה ימצא היום כח מיוחד לוותר, לגשת, לפייס. לא מתוך חולשה, אלא מתוך הכרה שכבודו של השלום גדול מכבודו האישי. וכח ההכנעה מביא לשמחה, כי שמחה היא פרי הענווה וההודאה.
יום שישי - יוסף הצדיק, מדת היסוד: לשמור על הטהרה
יוסף עמד בנסיון הקשה מכל ולא נכשל (בראשית לט), ולכן נקרא "צדיק" שם המורה על מדת היסוד, המקבצת את כל המדות הקודמות ומעבירה אותן הלאה בטהרה.
זהו יום לבחון: כל החסד, הגבורה, האחדות, ההתמדה והשלום שקנינו בימים הקודמים – האם הם מועברים הלאה בצורה טהורה, בלי פניות זרות? יום זה קורא לזהירות ולכנות פנימית: לא רק לעשות דברים טובים, אלא שיהיו טובים גם בשורשם. כמו כן על ידי מידת יסוד צדיק זוכים להכניס אלוקותו יתברך בתוך העניינים הגשמיים דייקא [וזהו סוד הפיכת היגון והאנחה לששון ולשמחה, ע"י שמהפכין העניינים השליליים ומכניסם אל תוך הקדושה והשמחה. ומכוח זה זוכים להפוך את העבירות לזכיות, ודו"ק].
יום שביעי – הושענא רבה, דוד המלך, מדת המלכות: להמליך
היום השביעי, הושענא רבה, נקרא גם "חותם" יום שבו נחתם הדין הבא מראש השנה. ביום זה חוזרים לההמלכה של ראש השנה. דוד המלך, המכוון כנגד מדת המלכות, הוא זה שאינו מוסיף מדה חדשה משלו, בבחינת מלכות דלית לה מדגרמיה כלום, אלא מקבל את כל שש המדות שקדמו לו ומגלה אותן בפועל, במלכות שבעולם. "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תהלים נא, יט) דוד הוא איש התפילה, המקבל בענוה כל מה שניתן לו מלמעלה.
זהו יום סיכום: לא להוסיף עוד מדה, אלא להמליך את הקב"ה על כל מה שקנינו במשך השבוע על החסד, הגבורה, האחדות, ההתמדה, השלום והטהרה – ולבקש שיתקבעו בנו לימות החול. וכשם שהערבה, הנלקטת ביום זה בהקפות מיוחדות, אין בה לא טעם ולא ריח כך גם עבודת המלכות: לא זקוקה למעלה ניכרת משלה, אלא ליכולת לקבל ולשמור את מה שקיבלה.
קצירת האומ"ר:
שבעת ימי החג הללו הם, אם כן, מסלול שלם: מפתיחת הלב באהבת חסד, דרך כח העמידה, איחוד ההפכים, ההתמדה, השלום, הטהרה, ועד להמלכת הכל בפני הבורא. מי שהולך בדרך זו יום אחר יום, זוכה לא רק לשמחת החג אלא לבנין קבוע בנפשו "חזק ואמץ", שכל מדה שקנה תישאר עמו גם כשיפרוק את הסוכה וישוב אל ביתו הקבוע.