דברי תורה בשוה"ט אושפיזא דמשה
תשע"ג
יבואר קדושת נוי סוכה ועניניה
הנה מצינו בדין מצות נוי סוכה דהוקצו למצוותן ואסור להסתפק מהם, וכתב הפני יהושע (סוכה י: ד"ה דילמא) דהיינו דווקא כשהסוכה היתה כבר מסוככת כהלכתה ואח"כ עיטרו הדפנות בקרמים המצוירים וה"ה בנוי סוכה שתחת הסכך כדאיתא בברייתא (שם) או שתלה בה אגוזין אפרסקין וכו', משא"כ אם עיטרו הדפנות קודם שסיכך הסכך אין בו קדושה.
ומדייק זאת מלשון הברייתא (שם) סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמים וכו' ותלה בה אגוזין וכו' אסור להסתפק מהם. והיינו דרק אם סיככה כהלכתה ואח"כ עיטרה אסור להסתפק מהם וחל קדושה על הנוי סוכה, אבל אם הניחו הנוי סוכה ואח"כ סיככו לא חל קדושה על הנוי סוכה ומותר ליהנות מהם. וקשה מה טעם דבר זה, ומאי שנא מהדפנות עצמן דאדרבה צריכים להיות דוקא קודם הסכך, ומדוע נוי סוכה אינו כן.
עוד ענין במצות סוכה צריך ביאור, הא דאיתא בשם האריז"ל ליקח הד' מינים דוקא בסוכה. ויש להבין מהו הקשר בין מצות ד' מינים למצות סוכה ומהו הענין לקיימם יחד ליטול הד' מינים בתוך הסוכה דייקא.
ונראה לבאר אלו הדינים בדרך אגדה, ובהקדם נבאר מה שכ"ק מרן אדמו"ר זי"ע חזר כסדר על האימרה ממרן בעל הדברי חיים זי"ע, מה שרואים אצל הילולא דרשב"י שיש בו שמחה גדולה, ומשא"כ יום ההילולא דמשה רבינו ע"ה אינו יום שמחה אלא יום תענית צדיקים. דהוא משום שמשה רבינו לא הגיע לתכלית הנרצה שרצה להגיע, והיינו ליכנס לארץ ישראל, ואף לאחר שהתפלל הרבה תפילות כדאיתא (ריש פרשת ואתחנן) שהתפלל על כך תקט"ו תפילות. ויש להבין מהו הענין שמשה רבינו קיבל עונש זה דלא לקיים מצות יישוב ארץ ישראל והמצוות התלויות בה.
ונראה הביאור בזה
דלא היה שייך שום עונש אחר אצל משה רבינו מלבד מניעת מצוה זו לבל יכנס לאר"י, וכמו שיבואר בהמשך, דהנה עצם הכניסה לארץ ישראל אינו מצוה, ורק אחר שנכנס בה מקיים מצות ישוב ארץ ישראל. וכמו דכתבו התוס' בשבת (כז, ב, ד"ה מסתברא; ותו"י דף לב, ב, ד"ה בעון ציצית), דציצית הוי חובת טלית דטלית שיש בה ד' כנפות חייבת בציצית, ולא חובת האדם דאם אין לו טלית בת ד' כנפות פטור מן הציצית, ורק דטוב לקנות טלית ולברך עליו בכל יום, ומדמין זאת להא דאיתא בסוטה (יד, א) דמשה רבינו רצה ליכנס לארץ כדי לקיים מצוותיה. והיינו דמצות ישוב אר"י הוא מצוה רק כשנכנסים בה ולא עצם הכניסה. ולכן רק ענין זה למנוע ממשה רבינו שלא יתחייב בקיום מצוה מסוימת, כדוגמת מניעת כניסתו לא"י, היה שייך עונש אצל משה רבינו שהוא עונש קל יותר, ולא נענש בביטול מצוה חיובית.
ויבואר עוד
הא דהביא הקב"ה עונש זו דייקא. דמצינו אצל חטא משה רבינו דהכה על הסלע ולא דיבר אל הסלע כמו שציווה אליו הקב"ה, דבא לכלל כעס בא לכלל טעות. ופירשו הישמח משה והשפת אמת (וכן הוא בחנוכת התורה פרשת חוקת) מה באמת הביא למשה רבינו לטעות בדבר זה, ופירשו עפ"י דאיתא בחז"ל דכל מה שאברהם עשה בעצמו להביא לפני המלאכים ולא על ידי שליח, שילם לו הקב"ה לבניו שהביא לישראל ג"כ על ידי עצמו ולא ע"י שליח, ונתינת מים לישראל הביא הקב"ה ע"י שליח כיון שאברהם אבינו הביא ג"כ ע"י שליח, כדכתיב יקח נא מעט מים ופירוש רש"י, ע"י שליח.
וא"כ אם היה משה רבינו מדבר אל הסלע היה זה כמו שהקב"ה עצמו דיבר, כדאיתא בכמה מקומות שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה, והרי זה כמעשהו של הקב"ה בעצמו ולא ע"י שליח והרי זה היה צריך להיות ע"י שליח מדה כנגד מדה על יקח נא מעט מים. ולכן חשב משה שכאן צריך לשנות ולהכות את הסלע ולא בדיבור בעלמא כדי שיהיה נתינת מים ע"י שליח. אמנם כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, כלומר, דהרי איתא בחז"ל דכל הכועס כאילו עובד ע"ז והשכינה מסתלקת ממנו. וא"כ שוב היה יכול לדבר אל הסלע דלא היתה שכינה מדברת מגרונו, ולא היה צריך עוד להכות הסלע ולשנות מציוו השי"ת, ועל זה נענש.
ומפורסמת העובדא
מהמגיד הק' מזלוטשוב זי"ע, מהימים שהיה חי בדחקות גדולה, ויום אחד הגיע אליו עשיר גדול שרצה לקנות ממנו את התפילין של אביו הרה"ק ר"י מדרהוביטש זי"ע שהיה ברשותו תמורת סכום כסף גדול, אך המגיד הק' לא הסכים למכרן בעבור שום הון, ובאחד השנים בערב חג הסוכות לא השיגה ידו לקנות אתרוג שהיה אז ביוקר גדול, ומגודל חביבות מצות ד' מינים הלך ומכר את התפילין היקרים שברשותו וקנה אתרוג מהודר, וכשהביא האתרוג לביתו בשמחה רבה נודע לזוגתו הרבנית איך השיגה ידו לקנות אתרוג הזה, ונתרעמה מאוד על שיכול היה להרויח בהם הון רב אצל אותו עשיר ולא הסכים, וכאן עבור האתרוג מכרן, ובמרירות נפשה תפסה את האתרוג ובלי משים שברה את הפיטום. כשראה זאת הרה"ק ר' מיכל'ע נענה בשלוה והגיב על כך ברוב קדושתו ואמר, תפילין אין לי ואתרוג ג"כ אין לי, ה'בעל דבר' רוצה שמיכל'י יכעס אבל מיכל'י לא יכעס, ופנה להרבנית ואמר לה, בבקשה ממך תני לי כתונת ואלך לטבול לכבוד יו"ט.
באותה שנה בליל החג דסוכות אחר הקידוש, הבחין רבי מיכל"י זי"ע בהרבנית שהיא עציבה, ושאל אותה על כך, וענתה דאינה רואה את האושפיזין כפי שרגילה לראות בכל שנה. והשיב לה רבי מיכל"י זי"ע דהסיבה לכך היא כיון שהסוכה עמד תחת איזה צל של תיפלות עבודה זרה, וזה גרם לאושפיזין להתרחק ממנה.
וכשסיפר פעם
הרה"ק מהוסיאטין זצ"ל את עובדא זו, הקשה עליה, א' האיך יתכן שהרה"ק הרבי ר' מיכל"י זי"ע יבנה הסוכה במקום קרוב לתיפלה ולא ירגיש בזה, ועוד, האיך לא הרגיש בדבר הרבי ר' מיכלי זי"ע עצמו שאין האישפוזין מגיעים. וביאר הרה"ק מהוסיאטין כוונת הרבי ר' מיכליי זי"ע, ע"פ מה שאמרו חז"ל דכל הכועס הוא כאילו עובד ע"ז, וכיון שבאה הרבנית לכלל כעס ממילא היה שם צל של ע"ז בהסוכה וממילא נסתלקה הקדושה מהסוכה, ולזה לא ראתה האישפוזין.
ומצינו דסוכה יש לה קדושה כארץ ישראל ומקום המקדש, כדאיתא בקרא (תהילים עו, ג) ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון. ומתרגמינן והוה 'בירושלים בית מקדשיה' ומדור ביה שכינת קודשיה בציון, דארץ ישראל נקרא סוכה. ולפי זה יש לומר ג"כ דמשה רבינו שהיה צריך ליכנס לאר"י, אך כיון שבא לכלל כעס שוב לא היה שורה קדושת ארץ ישראל, ולכן היה שייך אצלו דוקא זה העונש שבא אליו ממילא מחמת הכעס.
אמנם עדיין צריך להבין
איך היה שייך כלל ענין הכעס במשה רבינו שהיה עניו מכל האדם. וביותר קשה ע"פ מה שביאר הדברי חיים דלאדם העניו בתכלית לא שייך לצוות עליו מצות יראת ה', דמי שהוא כאין ואפס אצל עצמו מה שייך לומר לו שיפחד מהקב"ה הרי אין לו שום ערך לחייו וממילא מפחד בכל עת ורגע מהדר גאונו, ופירוש בזה הקרא ועתה מה ה' אלקיך שואל מעמך, דהיינו שיהיה האדם אצל עצמו בחינת 'מה', ואז כי אם ליראה את ה"א, היינו שעי"ז לפחד מהקב"ה יהיה דבר קטן אצלו. ואל אדם זה ציווה הקב"ה מצוות היראה. וא"כ הרי משה רבינו לא החזיק עצמו לכלום דהיה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, וא"כ גם לא היה שייך כעס אצלו.
וכן צריך להבין מדוע קיבל עונש כזה שלא ליכנס תחת קדושת ארץ ישראל, שרואים שגם אצל יהודי פשוט אי כניסתו לסוכה הוא עונש גדול אצלו ולא יכול לעמוד בזה. וכמו שידוע העובדא דהוה אצל הקדושת לוי זי"ע שבשנה אחת לא היה אצלו אתרוג לסוכות, ובערב סוכות עבר בעירו אחד שהיה ברשותו אתרוג וביקש ממנו הקדושת לוי שיואיל לישאר בעיר ולחוג שם את החג כך שיהיו לכל אנשי העיר אתרוג כשר לברך עליו, אבל הלה לא הסכים רק בתנאי שהרה"ק מבארדיטשוב יבטיח לו שיהיה לו חלק העולם הבא לידו, והבארדיטשבער אכן הבטיח לו כל זה ובלבד שיזכה לקיים מצות ד' מינים.
אחר שהבטיח לו, ציווה הקדושת לוי לכל אנשי העיר שלא יכניסו אותו לסוכתם בליל החג, והלך הלה מסוכה לסוכה אך איש לא רצה להכניסו לסוכתו ולא היה יכול לקיים מצות סוכה, וכשנודע לאותו אורח שבא ההוראה מהרה"ק מבארדיטשוב זי"ע לבל יכניסו אותו, הלך אליו מיד בטענה שהרי בשבילו נשאר בעיר ונתן לו האתרוג וכעת מחזיר לו כפיית טובה כזו, אז נענה אליו הרה"ק מבארדיטשוב שאם יאות לוותר על חלקו בעולם הבא שהבטיח לו אז יורה להכניסו לסוכה, וכשהלה ראה שלא נשאר לו שתי ברירות וחשקה נפשו לקיים מצוות סוכה, הסכים ומחל על חלקו לעולם הבא.
ואז, תיכף חזר הקדושת לוי ואמר לו דאם אתה מוותר על החלק העולם הבא בשביל לקיים מצות ישיבת סוכה הרי ראוי אתה באמת ובדין לקבל החלק שהבטחתי לך בגן עדן. וזהו דוגמא מיהודי פשוט שוויתר על הכל רק כדי ליכנס תחת צל קדושת הסוכה שהיא מעין קדושת ארץ ישראל, וכ"ש אצל משה רבינו שהיה אצלו צער גדול ביותר שלא יכול יכנס תחת קדושת ארץ ישראל, ואכן התפלל על כך תקט"ו תפילות, וא"כ יש להבין מדוע קיבל עונש חמור זה.
אלא הענין הוא
דמשה רבינו היה בו ב' הדברים, דהנה אף שהיה בתכלית מדת הענוה אבל כשרצה לעשות ולפעול למען כלל ישראל השתמש במידת הגאווה, וכדמצינו בקרא דמשה דיבר קשות בטענה כלפי הקב"ה ואמר למה הריעותה להם הזה וגו', ולכאורה האיך יכול העניו מכל אדם כזה לדבר דיבורים כאלו להקב"ה, אלא דלפעמים צריך גם להשתמש במידה זו של ויגבה לבו בדרכי ה', שזהו ג"כ ממידותיו דהקב"ה, וכמו שאומרים הגאוה והגדולה לחי העולמים, אלא דלאדם בשביל עצמו אסור להשתמש אף בכל שהוא ממידת הגאווה, אבל לטובת כלל ישראל הוכרח למשה רבינו להשתמש בזה ולטעון להקב"ה למה הריעותה לעם הזה.
והאמת היא
דגם במידת ענוה לפעמים אסור להשתמש בה, והיינו אם עושה על ידו דבר נגד רצון הקב"ה. וכדמפרשים העולם הפסוק כי הלל רשע על תאות נפשו וגו' (תהלים י, ג), דאדם עושה עצמו כהלל שהיה עניו גדול, ומחזיק עצמו לאין ואפס, אבל עושה כך לתאוות נפשו כדי להשביע נפשו עי"ז מתאוות העוה"ז ח"ו.
ולפי זה יש לומר
דזהו ג"כ ענין מצוות ד' מינים, דמצותו ליקח אתרוג שיש בו טעם וריח יחד עם הערבה שחובטים אותם על הקרקע, לרמז הענין דצריך לעבודת ה' גם שניהם, דהיינו עם שתי המידות, מדת הענוה והשפלות כערבה, ולפעמים צריך גם מדת החשיבות וההתפארות כאתרוג.
וגם במצות הסוכה מרומז ענין זה, וכדאיתא דעל שם הסכך קרוי סוכה. ומסככים בפסולת גורן ויקב שהוא מרמז על ענוה ושפלות, אבל מעטרים אותה בנויי סוכה מפוארים שמרמז על מדת ההתפארות והגאוה שצריך להתנהג בה לפעמים, ומרמז על ענין זה דאדם צריך להחזיק עצמו ולהתנהג עם שתי המידות הגאוה והענוה.
ומובן לפי זה
מה שמצדד הפני יהושע דנוי סוכה שתלויה קודם הסכך לא חל עליה קדושה, משום דרק אחרי שסככו את הסוכה בפסולת גורן ויקב, דהיינו שהוא מסוכך תחת פסולת גורן ויקב המרמז על מדת הענוה ושפלות ומתנהג עצמו במדת הענוה כדוגמתם, או אז יכול לקיים מצוות עיטור הסוכה שמרמז על התפארות, דאז חל קדושה על הנוי סוכה, אבל כשעדיין אינו יושב תחת הפסולת גורן ויקב דהיינו תחת מדת הענוה והשיפלות, אי אפשר לקיים האי דינא דלעטרה בנוי סוכה, דהיינו להתנהג במדת הגאווה הנצרכת לפעמים.
ובזה יש לפרש ג"כ
סדר הכתובים במצות סוכות (ויקרא כג, לד-מב), דתחילה כתבה התורה בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה'. ובהמשך הפסוקים, אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים וגו', ולקחתם לכם פרי עץ הדר וגו', ושמחתם לפני ה"א וגו' וחגותם אותו חג לה', ואח"כ בסוכות תשבו שבעת ימים וגו'. דתחילה כתבה מצות לקיחת ד' מינים בסוכות, ולקחתם לכם ביום הראשון וגו', ורק אח"כ כתבה התורה קיום המצוה דישיבת סוכה בסוכות תשבו שבעת ימים. ולכאורה היתה התורה צריכה לכתוב תחילה מצות ישיבת סוכה כיון שזה ראשון הנוהג בהתקדש ליל החג, ואח"כ הא דלקחתם לכם וגו' ושמחתם לפני ה"א וחגותם אותו חג לה' הנוהג רק ביום שאח"כ.
אלא דהתורה רמזה
ע"י סדר הדברים ג"כ ענין הנ"ל. דתחילה כתבה ולקחתם לכם פרי עץ הדר וגו', דהיינו שיהיה באדם ב' המידות מדת הענוה והשיפלות ומדת הגאוה בשעת עשיית המצוות, ואח"כ כתיב ושמחתם לפני ה"א וגו' דבאופן זה שיש באדם ב' המידות, מקיים מצות שמחת החג בשלמות, וזהו ג"כ הענין ליטול הד' מינים בסוכה לרמז דקיום מצות סוכה צריך לקיימה עם ב' המידות אלו מצד אחד ענוה ושיפלות ומצד שני גבהות הלב. והתורה ממשיכה לומר בסוכות תשבו שבעת ימים וגו', וסוכות הוא על שם הסכך, לפרש דהעיקר הוא להתנהג במדת השיפלות כדוגמת הסכך שהוא פסולת גורן ויקב, ורק אחר שמתנהגים בשפלות מצוה לעטרה בנוי סוכה. לרמז דעשיית המצות צריך לעשות בגבהות הלב ולא בשיפלות כזה בלי שום ערך עצמי כעניו ושפל.
והנה גבי ענין מדת הענוה
מובא בשם המגיד הק' מזלוטשוב זי"ע (בספר יושר דברי אמת ובהקדמה לס' מים רבים. מלוקט במלכי בקודש - בהעלותך) דאין מצוה בתורה להיות עניו, ומה שכתבה התורה והאיש משה עניו מאוד, התורה מספרת בזה רק שבחו דמשה רבינו. והיינו משום דלא שייך לצוות על מדת הענוה, דאדם שמחליט להנהיג עצמו במדת העניוות הרי נמצא שחושב עצמו לשוה ערך ובכל זאת מחליט בעצמו לקיים מצות ענוה ולהשפיל עצמו, אך ענוה אמיתית צריכה להיות שיהיה שפל בלבו באמת כאין וכאפס במציאות ממש ולא שמשפיל עצמו.
והנה מזה
שהגיע משה רבינו לכלל כעס בהכרח שהיה איזה נקודה של התנשאות וכנ"ל מהדברי חיים שהשפל באמת א"א לבוא לידי כעס, והיינו שבבחינה זו של השתמשות בב' המידות גם יחד שפלות והתנשאות בזה היה איזה פגם מצד משה רבינו, וכיון שכן יש לומר דכעונש על דבר שלא מבואר בתורה, קיבל דבר שאינו מצוה ממש, והיינו שלא יוכל ליכנס לארץ ישראל ולהתחייב שם במצוות התלויות בה, ולזה בא לו למשה רבינו דייקא עונש זה, אבל לא נענש במניעת קיום מצוה אשר כבר מחויב בה.
