להפטרת שבת חול המועד מפטירין בעניין גוג ומגוג אשר ביחזקאל
מפרש רש"י במקום: פרק ט' פס' י"ח: ויקח שם ויפת. אין כתיב ויקחו אלא ויקח, לימד (ב"ר לו, ו.) על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר אתן לגוג וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וגו' וְקָבְרוּ שָׁם אֶת גּוֹג וְאֶת כָּל הֲמוֹנָה וְקָרָאוּ גֵיא הֲמוֹן גּוֹג: וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל לְמַעַן טַהֵר אֶת הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֲדָשִׁים. (יחזקאל, לט,יב) וחם שבזה את אביו, נאמר בזרעו כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת וגו' (ישעיה כ, ד.).
ויש להבין על מה ולמה נצטוו בני ישראל לקבור את גוג שבעה חדשים. ואם תאמר כדי לטהר את הארץ, מדוע יהיה מוטל דוקא על ישראל. והרי בימי גוג ומגוג יהיו הכל לעבדים לישראל.
יוצא איפוא ששם ויפת זכו במידה כנגד מידה לכיסוי של כבוד. הם כיסוהו בכיסוי של כבוד שלא יתבזה, לכן יזכו לכיסוי של כבוד. שם, יזכו בניו לטלית של ציצית, ויפת יזכה שיכסו את גוג ומגוג בניו בעפר, לאחר מלחמת גוג ומגוג, ולא יהיה למאכל עוף השמים.
ויש לומר שמזמן נח כבר נצטוו על הדבר, כפי שמביא רש"י בפירושו עה"ת. והיא תכנית של קורא הדורות מראש. אשר בעת הִשְׁתַּכֵּר נח ונתגלה קלונו, באו שם ויפת להציל כבודו של אביהם, שנתבזה על ידי חם אחיהם. ושם נאמר: וַיִּקַּח שֵׁם וְיֶפֶת אֶת- הַשִׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַבִּית וַיְכַסּוּ אֶת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַבִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאָוּ.
ורש"י נתן טעם מדוע שפר חלקו של שם, יותר מיפת. שהרי שניהם נתאמצו במצוה. אלא ששם נתאמץ יותר. שנאמר וַיִּקַּח שֵׁם וְיֶפֶת אֶת- הַשָּׂשִׂמְלָה, פרסם הכתוב את שם לפני יפת. ועוד שכתוב ויקח ולא ויקחו. כלומר שהאחד נתאמץ יותר ואיזה הוא זה שם שכתוב ראשונה. וַיִּקַּח שֵׁם.
היוצא איפוא, שמצות טלית ניתנה לבני שם. ועדין איני יודע כביכול מי יקבלנה. וכאשר בא אברהם ואמר אם אקח מחוט וגו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם, נבחר אברהם אבינו מכל צאצאי שם להיות זוכים בטלית עם ציצית.
נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת צִיצִית, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר טו, לח): וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, וּמְתַרְגְּמִינַן חוּטָא הִתְכֶלְתָּא.
לכן מבני בניו של שם יזכו לכיסוי של כבוד בתפילה היא הטלית של ציצית, וגוג ומגוג מצאצאיו של יפת יזכו לקבורה.
ועל כך יש לשאול, והרי יש לפניו יתברך דרכים רבות לזכות את ברואיו. ומדוע יבחר ליפת דוקא לזכותו במותו, ולא בחייו. ויש לומר, על דרך מה שהכתיב בתורה וחי בהם. שהמצוות נתנו לחיות בהם. ושם נתאמץ במצות כיבוד אב, שניתנה גם לגויים. ולכן זכה בחייו לטלית נאה לבני בניו, הם עם בני אברהם. ויפת שנתאמץ פחות במצוה יזכה במותו בלבד לכיסוי של כבוד והוא להיקבר, שתכסהו האדמה ולא יהיה למאכל עוף השמים.
ודייקא נמי ברש"י כדלעיל, על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית. והיינו, שעל ידי שם זכו לטלית בלבד. והיא של ציצית, אבל עדין ללא ציצית. ובציצית עצמה זכו רק בבא אברהם, ובזכות שאמר אם אקח מחוט וגו', זכו בזכותו לפתיל תכלת הוא הציצית להיות על הטלית שניתנה להם על ידי שם.
ועדַיִן יש לשאול, והרי בנים רבים היו לשם, וממנו עממים רבים, ומנין שיזכו לטלית דוקא בני אברהם, אלא יש לומר על פי המדרש רבה, (בראשית, פרשיה מג, ט') שכאשר אמר אברהם למלך סדום (בראשית יד, כג') אִם-מִחוּט וְעַד שְׁרְוֹךְ-נַעַל וְאִם-אֶקַח מִכָּל-אֲשֶׁר-לֶךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֶשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָּל אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ אֲמַרְתָּ אִם מִחוּט, חַיָּיךְ שֶׁאֲנִי
ולעומקו של מקרא יש לומר שבזכות הכיסוי כבוד של הציצית, וציצית דומה לרקיע, זכו אחרי כן כל עם ישראל על ידי אהרון גם לכיסוי כבוד של ענני כבוד. כי אהרון הכהן נתכהן בבגדי כבוד, של כהונה, ולכן ראוי שיהיו ענני כבוד על ידו. וכל היקר הזה על ידי התאמצות במצות כיבוד אב, שהיא דוגמא לכיבוד אבינו שבשמים. ויפת שלא נתאמץ במצוה זכה לכיסוי של כבוד אף הוא, אמנם, אך לכיסוי של האדמה והיינו הקבר. ויש לומר שלכן קוראים את קבורת גוג בסוכות. שעל ידי כך מתבררת מתנת קורא הדורות מראש לבני בניהם של שם ואברהם, בעודנו יושבים תחת צילא דמהימנותא היא כיסוי כבוד זכר לענני הכבוד. ולכן נקראת סוכה כך, מלשון כיסוי.
שלום. שאם בן יכבד אב ועבד אדוניו, אזי שלום יהיה לו. ודוד המלך ראה לתקן את הדבר הזה משרשו לכן אמר בני אבשלום בני בני וגו' שמונה פעמים, להעלותו ולהחזירו לשרשו. ואמרו בגמ' (סוטה י' עמ'ב') שבע פעמים להוציאו מגיהנום, ופעם שמינית להביאו לעולם הבא. כלומר להחזירו לשרשו. ויש לומר שעל ידי תפילת דוד המלך, החזירו לשרשו של אברהם אבינו שאמר ליצחק הנני בני, ונאמר שם בני, שבע פעמים.
ובחזרה לעניין ההפטרה, יש לומר, לעומקו של מקרא, שלכן נצטוו ישראל לקבור את גוג שבעה חדשים. שעל ידי התאמצות בקבורתם, שבעה חדשים, מעלים גם הם שבע פעמים את מצות כיבוד אב לשרשה, שהיא כיבוד אבינו שבשמים. ואשר על כן ראוי לקרותה בחג הסוכות הוא חג כיבוד אבינו מלכנו שבשמים ובארץ, תחת צילא דמהימנותא, עם ארבעת המינים מודים ומשבחים לבוראנו על כל הטוב אשר גמלנו, והוציאנו זכאים במשפט. כן יזכנו במהרה לבנין בית מקדשנו בבוא משיח צדקנו בב"א.
וחז"ל רמזו לזה במסכת ברכות, (דף י' עמ'א) למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו [והכוונה לגוג ומגוג שבא למרוד בהקב"ה] אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוה [שכך היה עם אבשלום שמרד באביו] הכא נמי הוה [בגוג שמרד ברבו].
כאן גילה הכתוב, על ידי אבשלום, שכל מה שגוג מורד ברבו כבר נמצא בשרשים של זלזול בכיבוד אב על ידי יפת מאבותיו. ושמו מוכיח עליו, אב-
