משיבת נפש
השפעת "צלא דמהימנותא" על השבת הנפש
"בסוכות תשבו שבעת ימים". אחר כל העבודה הגדולה של חודש אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, שבה התורה ומכניסה את האדם אל הסוכה. ויש להתבונן, מה עניינה של סמיכות זו? הלא בראש השנה וביום הכיפורים האדם עומד לפני הקב"ה ביראה ובשברון לב, עושה חשבון הנפש ומבקש סליחה וכפרה, והנה מיד לאחר מכן מצווה הוא "ושמחת בחגך" ולהיכנס לדירת עראי. אלא שבזה גופא טמון סדר העבודה: לאחר שהאדם שב בתשובה על העבר, אין עבודתו להישאר שקוע בעבר או לדאוג מן העתיד, אלא להיכנס תחת צלו של הקב"ה וללמוד מחדש מהו ביטחון.
השפת אמת זי"ע מבאר שמצות סוכה היא בבחינת מידת הביטחון בהשי"ת, ועל כן נאמר "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי", שלא לבטוח בעושר ובנכסים אלא בה'. ומוסיף השפת אמת יסוד נפלא, שזהו גם הטעם שסוכות הוא "זמן שמחתנו", כי "אין שמחה בשמחת הבוטח בה' באמת". הרי שהשמחה של סוכות אינה תוצאה מכך שהאדם סידר את כל ענייניו והגיע למצב שאין לו עוד מה לדאוג; אדרבה, השמחה נובעת מכך שהוא יוצא מן התלות במה שנראה לו קבוע ובטוח, ומעביר את משענתו אל הקב"ה.
והנה לכאורה יש כאן פליאה: מדוע נקראת הסוכה "דירת עראי", והרי כל עניינה הוא השראת השכינה והביטחון בה'? אלא שאפשר לומר שזהו עומק הדברים: האדם צריך להפוך את הסדר. מה שבעולם הזה נראה לו "קבע" — מעמדו, ממונו, ביתו, תכניותיו, הצלחותיו וכל מה שהוא סבור שמחזיק את חייו — צריך אצלו להיות בבחינת עראי; ומה שנראה לעיני בשר ב"עראי" — דבקותו בה', אמונתו, תפילתו והישענותו על אביו שבשמים — צריך להיות אצלו הקבע. וכך מבואר בשפת אמת במקומות רבים בענין הסוכה, שהיציאה מדירת הקבע אינה רק יציאה מביתו, אלא יציאה מן השקיעה בטבע ובענייני העולם הזה, כדי להכיר שעיקר דירתו של איש ישראל היא תחת צלו של הקב"ה.
וזהו גם ענין "בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". ביציאת מצרים לא רק יצאו ישראל משעבוד מצרים, אלא ניתנה להם האפשרות לצאת מהרגשת ה"קבע" של הטבע. במצרים היה נדמה שהמציאות היא קבועה: פרעה מושל, ישראל עבדים, ואין אפשרות לשנות. ובאה יציאת מצרים וגילתה שהטבע אינו בעל הבית. הקב"ה יכול להפוך את כל סדרי המציאות ברגע אחד. אלא שלאחר יציאת מצרים צריך האדם ללמוד לחיות עם הידיעה הזאת גם כאשר אינו רואה ניסים גלויים. לכך ניתנה לנו הסוכה: לזכור שגם כאשר נדמה שהעולם מתנהל בדרך הטבע, אין הטבע אלא לבוש להנהגתו יתברך.
וזהו עומק מה שנקראת הסוכה בזוה"ק "צלא דמהימנותא" — צל האמונה. האמונה הגדולה ביותר אינה דווקא כאשר הכול גלוי וברור. כאשר האדם רואה בחוש שהקב"ה מנהיג אותו, קל לו להאמין; אבל כאשר הוא נמצא בצל, כאשר אינו רואה את כל התמונה ואינו מבין מדוע הדברים מתנהלים כפי שהם מתנהלים, והוא בכל זאת נשען על הקב"ה — זו אמונה עמוקה יותר. בסוכה אין האדם יושב תחת תקרה אטומה וסגורה מן השמים; הוא יושב תחת סכך, תחת צל שיש בו גם הסתר. דווקא שם הוא לומד: גם כאשר אינני רואה הכול, אני יודע שיש מי שמקיף אותי.
ומעתה יובן גם ענין "זמן שמחתנו". שמחה אמיתית אינה שמחה של אדם שסבור שהכול בידו. אדם כזה הרי צריך לפחד תמיד שמא יאבד את מה שיש לו. אבל הבוטח בה' יודע שהדברים אינם עומדים מכוחו בלבד. הוא עושה את המוטל עליו, משתדל כפי יכולתו, מתפלל ומבקש, אבל אינו מוסר את נפשו לתוצאה. הוא יודע שיש דברים שבידו ויש דברים שאינם בידו, ובמה שאינו בידו הוא נשען על אביו שבשמים. לכן דווקא לאחר יום הכיפורים וראש השנה בא סוכות: ביום הכיפורים ובר"ה האדם מוסר את עצמו אל מידת הדין והרחמים; בסוכות הוא לומד לחיות מתוך הביטחון שנולד מן ההפקדה הזאת.
ביום הכיפורים האדם מתרחק מן הרע, ובסוכות הוא נכנס אל החיבוק של הקב"ה, בבחינת "וימינו תחבקני". לכן סוכות הוא "זמן שמחתנו": לאחר שהאדם טיהר את עצמו, הוא אינו נשאר עסוק במה שהיה, אלא מתנער מענייני העולם הזה ונכנס לסוכה, למקום שבו הוא יכול להיות עם קונו.
ובזה יש חיזוק גדול לנפש האדם. פעמים שאדם חושב שהמנוחה תגיע אליו רק כאשר דבר מסוים יסתדר: כאשר תהיה לו תשובה לשאלה שמטרידה אותו, כאשר מצב מסוים ישתנה, כאשר אדם אחר יעשה את מה שהוא מצפה ממנו, כאשר יידע בוודאות מה יהיה בעתיד. אבל התורה מלמדת אותו שאין זו הדרך. אם המנוחה תלויה בכך שכל התנאים החיצוניים יהיו מסודרים, הרי האדם מוסר את מנוחתו לידי המציאות, והמציאות אינה תמיד בידו. אבל אם המנוחה תלויה בביטחון בה', הרי שגם בתוך מצב שאינו ברור אפשר למצוא נקודת מנוחה.
אין פירוש הדבר שהאדם אינו צריך לפעול. אדרבה, הביטחון אינו פוטר את האדם מהשתדלות, מתפילה ומאחריות. אלא שאחר שעשה את אשר מוטל עליו, עליו לדעת לומר: מכאן ואילך — בידך. וזהו "שב בדירת עראי". לא נאמר רק "לך לדירת עראי", אלא "שב". ישיבה היא לשון מנוחה. האדם נכנס למקום שאינו קבוע מצד עצמו, ובכל זאת דווקא שם הוא מוצא מנוחה, מפני שהקביעות שלו אינה בקירות אלא בקב"ה.
וזהו גם ענין ארבעת המינים. כל אחד מהם שונה מחבירו, ובכל זאת אנו נוטלים אותם באגודה אחת. האדם אינו נדרש להיות דומה לחבירו כדי להיות שלם. לכל נשמה יש את עבודתה, את ניסיונותיה ואת חלקה. פעמים שהאדם מאבד את מנוחתו מפני שהוא מודד את עצמו ביחס לאחרים, ובכך הוא שוכח שהקב"ה אינו מבקש ממנו להיות אדם אחר אלא להיות הוא עצמו, ולעבוד אותו מתוך הכוחות והמציאות שבהם העמיד אותו. כשם שאין האתרוג צריך להיות לולב ואין הלולב צריך להיות הדס, כך אין יהודי צריך להפוך לאדם אחר כדי למצוא את מקומו בעבודת ה'.
והנה השפת אמת מוסיף עוד נקודה נפלאה: הסוכה היא הכנה לכל השנה. שבעת ימי הסוכה אינם רק זכר למה שהיה במדבר, אלא הם נותנים לאדם כוח כיצד לחיות גם לאחר שיוצא מן הסוכה. במשך השנה חוזר האדם לביתו הקבוע ולעסקיו ולטרדותיו, ושוב העולם נראה לו "קבוע". לכן התורה נותנת לו שבעה ימים שבהם הוא מתרגל לחיות תחת צלו של הקב"ה, כדי שגם כאשר יחזור לביתו ידע שהבית אינו מקור הביטחון האמיתי שלו.
וזהו אולי אחד הסודות הגדולים של "השבת הנפש": לפעמים אין צורך שהמציאות כולה תשתנה כדי שהנפש תשוב למנוחתה. לפעמים מה שצריך להשתנות הוא המקום שממנו האדם מבקש את הביטחון. אם הוא מבקש אותו מן העולם — לעולם לא יהיה לו די; אם הוא מבקש אותו מן הקב"ה — גם בתוך דירת עראי הוא יכול למצוא קביעות.
ולכן אומרת התורה: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות". כל יהודי, בכל מדרגה שבה הוא נמצא, יכול להיכנס תחת צלו של הקב"ה. אין צורך להיות בעל מדרגה מופלגת כדי להתחיל לבטוח. אפילו אדם שיודע בעצמו כמה הוא רחוק וכמה הוא עדיין צריך לתקן, לאחר יום הכיפורים הוא מוזמן להיכנס לסוכה. בזה מלמדת אותנו התורה שאין לומר: כאשר אהיה מתוקן יותר — אז אוכל לשמוח; כאשר הכול יסתדר — אז אוכל לבטוח; כאשר אהיה ראוי יותר — אז אוכל להתקרב. לא. עכשיו, במצב שבו אתה נמצא, היכנס לסוכה.
כי הסוכה אינה אומרת לאדם שהעולם בטוח. היא אומרת לו דבר עמוק יותר: גם כאשר העולם אינו בטוח — יש לך על מי להישען.
וזהו "ה' צלך על יד ימינך": הקב"ה אינו רק נותן לאדם מקום לשבת בו, אלא הוא עצמו נעשה צלו ומחסהו. וכאשר האדם יושב בסוכה, אוכל בה, שותה בה, לומד בה ושמח בה, עליו לזכור שכל עניינה הוא להכניס את האמונה לתוך החיים עצמם: לא רק להתפלל אל הקב"ה בבית הכנסת, אלא לאכול ולשתות ולחיות תחת צלו; לא רק להאמין שהקב"ה מנהיג את העולם באופן כללי, אלא להכניס את הידיעה הזאת אל תוך הלב הפרטי, אל תוך הדאגות, השאלות והדברים שעדיין אינם מובנים.
אולי משום כך סוכות מגיע דווקא לאחר יום הכיפורים. ביום הכיפורים האדם אומר: "אשמנו, בגדנו", ומכיר בכך שהוא זקוק לרחמי שמים. ובסוכות הוא אומר: "אני נכנס תחת צלך". זו המשכה של התשובה: לא רק למחוק את העבר, אלא ללמוד כיצד לחיות את העתיד. לא רק לבקש שהקב"ה יסלח לי, אלא להאמין שהקב"ה מוליך אותי. לא רק לעמוד לפניו בבכייה, אלא לשבת לפניו בשמחה.
וזוהי שמחת סוכות — שמחתו של מי שאינו מוכרח להחזיק את הכול בידיו. הוא יודע שהדרך לפניו אינה ברורה תמיד, אבל מי שהוליך את אבותינו במדבר ארבעים שנה יכול להוליך גם אותו. הוא יודע שלא כל מה שהוא רוצה יתקיים כפי שתכנן, אבל הוא מאמין שגם מה שאינו מובן לו אינו יוצא ח"ו מהשגחתו יתברך. והוא יודע שהבית הקבוע בעולם הזה הוא באמת עראי, אבל מי שזוכה לעשות את הקב"ה לדירת הקבע של לבו, זוכה למצוא מנוחה גם במקום שנראה עראי.
"בצלו חמדתי וישבתי, ופריו מתוק לחכי." יהי רצון שנזכה בימים הקדושים הללו לצאת מדירת הקבע של ההרגל, הפחד וההישענות על כוחנו, ולהיכנס לדירת האמונה; שנזכה להרגיש כי גם בתוך כל הסתר יש צל של רחמים, שגם כאשר הדרך אינה ברורה יש מנהיג המוליך אותנו, ושנזכה לשמחה האמיתית — שמחת הבוטח בה', היודע כי "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי".