המשך דיני חמשת הענויים ביוה"כ
רב פפא מסתפק אם משערים בה ובגרעינתה יחד, או בלא גרעינתה, ולרב אשי משערים בה ובגרעינתה, דגסה משמע כמה שיותר.
לרב יהודה שיעור כותבת הגסה הוא יותר מכביצה שאף שכל שיעורי אכילת איסור הם בכזית, דווקא היכא דכתיב אכילה, אבל ביוה"כ כתיב "אשר לא תעונה", דקים להו לרבנן דבהכי מייתבא דעתיה. פ. שיעורי אוכלין- כל שיעורי אוכלין בכזית חוץ מטומאת אוכלים ששיעורה בכביצה, דכתיב "מכל האוכל אשר יאכל" והיינו אוכל שאוכלים אותו בבת אחת, ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת. וי"מ ש"האוכל אשר יאכל" היינו ביצה שהיא אוכל היוצא מאוכל (אבל גדי מחוסר שחיטה כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו, ולא אוכל מיקרי, ובן פקועה ששחיטת אמו מטהרתו מחוסר קריעה והוצאת הדם, וביצת בר יוכני שהיא גדולה מאד לא, משום דתפשת מרובה לא תפשת), אבל קשה דילמא השיעור כביצת ציפור שהיא קטנה מביצת תרנגולת. ושיעור אכילה ביוה"כ שיעורו בככותבת, דכתיב "אשר לא תעונה" ולא כתיב אשר תאכל.
האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב כמה אכל ולא יכתוב בסתמא שהוא חייב קרבן, שמא יבוא בי"ד אחר שמא יבנה ביהמ"ק בימיו ויתחדש ב"ד ויתחדש הלכה שיאמרו שאינו חייב קרבן עד שיאכל כזית גדול ויביא חולין לעזרה. אבל אין לחוש שיחייבו קרבן על שיעור קטן יותר ולכן צריך לכתוב גם אם אכל פחות מכשיעור, דבזה אינו חייב קרבן כיון שמי שלא שב מידיעתו והיינו שגם אם היה יודע שזה חלב היה אוכלו אינו חייב קרבן, דכתיב "אשר לא תעשנה בשגגה ואשם" משמע שאילו ידע לא עשה אלא בשגגה עשה ואשם.
ע"ט. רב אשי מסתפק בדין טומאה בעצם ששיעורה כשעורה, אם משערים עם קליפתה או לא, ואם משערים בלחה או ביבשה. ולרב פפא משערים ביבשה ובקליפתה, שרק אז נקרא שעורה.
התינוקות מותרים בכל העינויים חוץ מנעילת הסנדל, ואף דכתיב "לא תאכלום" ודרשינן לא תאכילום להזהיר גדולים שלא יאכילו קטנים דבר איסור, שאר העינויים (חוץ מנעילת הסנדל) הם רביתייהו דתינוק ולא גזרו בהו. (הרוצה לטעום טעם מיתה, ישן עם מנעליו. רביתיה דינוקא מים חמים לרחיצה ושמן לסוך, וכשגדל מעט יאכל ביצה עם כותח, וכשגדל מעט ישבר כלים שהפקירו לו כדי למלא תאוותו).
משנתינו כרבי חנינא בן תרדיון בשם ר"א המלך והכלה מותרים ברחיצת פניהם, דכתיב "מלך ביפיו תחזינה עינך", וכלה היינו עד ל' יום וכדי שלא תתגנה על בעלה, (וכדמצינו שאין מונעים תכשיטים מכלה אבילה ל' יום), ויולדת מותרת לדבריו בנעילת הסנדל משום צינה, וחכמים אוסרים בכל אלו.
במקום סכנת עקרב מותר כל אדם בנעילת הסנדל.
ע"ט. רבא מיישב שבאמת ב' כותבות הם יותר מכביצה, אבל מותר לאכול הרבה פירות מחוץ לסוכה. והגמרא שואלת מהא דתניא שתלמידי רבי אלעזר בן שמוע אכלו פירות אכילת עראי חוץ לסוכה, ומשמע שאכילת קבע אסור. והגמרא מתרצת שהכונה שאכלו הרבה פירות כדין אכילת עראי שמותרת חוץ לסוכה, ולל"ב אכלו פירות אכילת קבע ופת אכילת עראי מחוץ לסוכה. ואין להוכיח דין זה מהא דתניא שאם השלים אכילת י"ד סעודות שחייבים לאכול בסוכה לפי רבי אליעזר במיני תרגימא יצא, ומשמע שבפירות לא יצא, ומבואר שפירות מותר לאוכלם חוץ לסוכה. די"ל שמיני תרגימא היינו פירות, או דאיירי במקום שלא מצויים פירות.
שיטת רב זביד ששיעור כותבת הגסה הוא פחות מכביצה, וראיה לדבריו משיטת ר"י שזימון -ברכת המזון הוא רק באכל כדי שביעה דכתיב "ואכלת ושבעת", והיינו בכביצה, (ולר"מ "ושבעת" היינו שתיה ואכילה בכזית), ומבואר שכביצה משביעה, וכ"ש שמיישבת דעת האוכלה, ועל כרחך ביוה"כ אסור לאכול אף ככותבת הגסה שאף שאינה משביעה מ"מ מיישבת דעת האוכלה, ורק כביצה משביעה.
שיעור איסור בל יראה- לב"ש שאור בכזית וחמץ בככותבת לאיסור בל יראה ובל ימצא, שאם חייב.
מקור השיעורים- התורה כתבה איזה עונש מקבלים על כל עבירה, אבל השיעורים שבהם נענשים לרבי יוחנן הם הלכה למשה מסיני, וי"א ששכחום ובית דינו של יעבץ (-עתניאל בן קנז) חזרו ויסדום, ואין לומר שתיקנום, דכתיב "אלה המצוות" שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.
שיעור החיוב על שתיה ביוה"כ- לב"ש רביעית, לב"ה מלוא לוגמיו והיינו כדי שיסלק המשקה לצד אחד ויראה כמלוא לוגמיו ברווח, (ולא תני ליה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, משום שדין זה נאמר לענין עוג מלך הבשן -אדם ענק, ובזה ב"ש מחמירים לחייב כבר ברביעית), ולר"א כמלוא לוגמיו דחוק, ולרבי יהודה בן בתירא כדי גמיעה.
