כ"ט אלול, ה'תשל"ז, ערב ראש השנה, ה'תשל"ח
ט. כאשר ר"ה חל ביום שלישי בשבוע, אזי בדרך ממילא מספר ימי הסליחות הוא הכי שלם שיכול להיות, כי: לאחרי יום ג' יכולה להיות הקביעות דר"ה ביום ה' [שהרי הקביעות דר"ה אינה יכולה להיות ביום ד', כהסימן "לא אד"ו ראש", שר"ה לאו חל ביום א', ביום ד' או ביום ו', כמובא ברמב"ם65, וכמבואר בארוכה בכ"מ הטעמים בזה"], ואז מתחילים אמירת הסליחות "במוצאי מנוחה" בשבוע של ר"ה, ואומרים סליחות רק ד' ימים, מ"במוצאי מנוחה" עד יום הרביעי שהוא ערב ר"ה; וכאשר ר"ה חל ביום השבת, אזי מספר ימי אמירת הסליחות הוא גדול יותר; וכאשר ר"ה חל ביום שני, אזי מספר ימי אמירת הסליחות הוא גדול עוד יותר; והמנין הכי גדול הוא – כאשר ר"ה חל ביום שלישי67.
ולכאורה בהכרח לומר, שהפעולה שנעשית כאשר ימי הסליחות הם ד' ימים היא גם בשלימות העבודה הנדרשת, כפי שפועלים בשנה שבה יש שמונה ימי סליחות, כבשנה זו; אבל אעפ"כ, איך שיהיו התוצאות, רואים בפועל, שדבר שעושים רק ארבע פעמים, כשעושים אותו ב"פ ככה, שמונה פעמים, אזי הפעולה בנפש היא הרבה יותר מכמו בשעה שעושים אותו פחות משמונה פעמים.
וכמובן גם ממה שאמרו68 "והכל לפי רוב המעשה", אע"פ שהסך הכולל אחד הוא, כפי שמביא רבינו הזקן באגה"ק69 מפירוש המשניות68 (ומבאר זאת גם בסגנון שלו).
ומזה יש הוראה נוספת – שבקביעות כזו פועל יהודי ב"פ ככה, כפליים, מאשר בקביעות שבה יכולים לצאת י"ח בד' ימים, כפי שרואים בפשטות, שבשעה שיש ליהודי שמונה ימים שבהם אומר סליחות, אזי הפעולה שנעשית אצלו היא שלא בערך יותר מאשר בשעה שישנם רק שבעה ימים, ועאכו"כ כשישנם רק ארבעה ימים.
ובפרט שזהו מספר שמונה, שיש לו קשר מיוחד עם ענין של סליחה ותשובה70, וקשור גם עם היותו שומר את ימי ההיקף (כתשובת הרשב"א הידועה71), עם כל הביאורים שיש במספר שמונה (בדוגמת הביאורים ממספר שמונים72), כמבואר בספרים שמדברים אודות ענין המספרים והתכונות של כל מספר.
וכיון שעבודתו של יהודי למטה היא באופן ש"באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא" – הרי מובן שכן הוא גם בנוגע להמשכה מלמעלה, באתערותא דלעילא הקשורה עם האתערותא דלתתא, ועאכו"כ באתערותא דלעילא שעלי' נאמר73 ש"קוב"ה לא שריא אלא באתר שלים", כמדובר לעיל74.
וכל ענינים אלו הם לא רק באופן שניתוסף כפליים (הן בעבודת האדם והן בהמשכה מלמעלה), אלא בדוגמת המבואר בגמרא75 שאינו דומה המשא שנושאים שני אנשים בפני עצמם לגבי המשא שנושאים כשמצטרפים ביחד, שאז יכולים לשאת יותר מכפליים, כיון שע"י צירוף שניהם ישנו האור "העולה על כולנה" (בלשון התניא76).
ובפשטות – שבקביעות שנה זו יש נתינת כח מיוחדת מהקב"ה, ביחד עם נתינת שכר (שהרי "שכר מצוה מצוה"4 שפועלת המצוה עצמה), ב"פ ככה מאשר בשנה שיש בה רק ד' ימי סליחות, ואפילו לגבי שנה שיש בה הוראה מיוחדת מהקביעות דר"ה ("המלך") ביום השני, שאין זה מגיע לעילוי כשר"ה ("המלך") חל ביום השלישי.
י. וענין זה קשור גם עם המדובר לעיל בענין "טוב לשמים וטוב לבריות":
ענין הסליחות מתבטא בשני ענינים: פשטות הענין – שהקב"ה מוחל וסולח ומכפר לכל אחד ואחת מבנ"י, ועד לכפרה באופן שכל הענינים נעשים "כזכיות"77. ונוסף לזה, צריכה להיות גם מדתו של האדם באופן כך, שמוחל וסולח לחבירו.
וזהו ענין "טוב לשמים וטוב לבריות": "טוב לשמים" – שהקב"ה מוחל וסולח ומכפר, בגלל שהוא מתוודה וכו', ככל הענינים הקשורים עם הקב"ה; ו"טוב לבריות" – בנוגע לענינים הקשורים עם חבירו, כידוע דברי המשנה78 "אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו".
יא. ועוד ענין בהמשך להמדובר לעיל (ס"ב) אודות הסימן "פתבג המלך", שכאשר הקביעות דר"ה היא ביום ב' או ג', קורין הפרשיות נצבים וילך בפני עצמן – שאז חל ר"ה בשבוע דפרשת וילך :
ובהקדים – שכל פרשה יש בה ענינים של תורה, ועד שלמדים כמה ענינים והלכות אפילו מפרשיות שלכאורה הם רק סיפור דברים אודות מאורע שאירע פעם, כמו סיפורי האבות, ועד לסיפורים הקשורים עם אינם יהודים שאודותם מסופר בתורה, כפי שרואים במדרשי חז"ל, וגם נגלה, שלמדים הלכות ודינים ומנהגים וכו' מחלק הסיפורים שבתורה, ואפילו מהסיפורים שבתורה הקשורים עם אינם יהודים.
וכמבואר בארוכה בכמה ספרים79 בנוגע להתחלה כל התפלה בכל יום ויום בפסוק80 "מה טובו אוהלך יעקב משכנותיך ישראל" (כמובא גם בסידור האריז"ל ביחד עם הפסוקים שצריך לומר קודם הכניסה לבית־ הכנסת) – שזהו פסוק שמופיע בחלק התורה שאינו מדבר אודות מצוה, אלא אודות סיפור שאירע בזמנים שעברו, מדבריו של אינו יהודי, ואינו יהודי שהי' בתכלית ההתנגדות ל"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"81, שעליו נאמר בספרי82 ש"בישראל לא קם, אבל באומות קם, ואיה – זה בלעם".
אבל אעפ"כ, כיון שענין זה נאמר באופן של סיפור, יש צורך בהשתדלות [השתדלות קלה או השתדלות גדולה] להוציא מזה דין ומצוה ומנהג; אך ישנם בתורה עניני מצוות שנאמרו באופן גלוי.
ועד"ז בנוגע לפרשת וילך – כמוזכר לעיל83 שיש בה שתי מצוות: מצות הקהל, והמצוה על כל אחד ואחד שיכתוב לו ספר תורה.
יב. ובהקדמה:
אע"פ שמצות הקהל קשורה עם הזמן שביהמ"ק הי' קיים, וגם אז הי' רק "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות"84, וקשור עם מלך85, כהן גדול וכו'86 (ועד שיש שקו"ט בפוסקים87 אם מישהו אחר הי' יכול לקרוא במקומם בשעה שאין ביכלתם לקרוא) – הרי כיון ש"התורה היא נצחית" (כלשון התניא88), ישנם כל הענינים שבתורה בכל מקום ובכל זמן, כמדובר כמ"פ.
וכיון שהלשון הוא "התורה היא נצחית", "תורה" דייקא, שהיא מלשון הוראה89, הרי מובן שבכל מקום ובכל זמן יש הוראה מכל עניני התורה, ועאכו"כ מענין שנאמר בתור ציווי למעשה בפועל, כמצות הקהל.
יג. והענין בזה:
בנוגע למצות הקהל נאמר90 "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", וכמדובר לעיל90 שזהו ענין שלא מצינו באחת מכל שאר תרי"ב המצוות, שגם את ה"טף" הוצרכו להקהיל. ואע"פ שיש חילוק בין מה שהאנשים עושים למה שהנשים עושות ומה שהטף עושים91, הרי זה כפי שעומדים בפני עצמם, אבל כשנעשה הענין ד"הקהל", הרי זה כפי שאין ענין יוצא מידי פשוטו – שנעשה קהל אחד.
וענין זה יש לו קשר מיוחד עם ר"ה:
בנוגע לר"ה נאמר92 (אף שזהו באופן של סיפור) "אתם נצבים היום וגו'", כמבואר בלקוטי תורה ר"פ נצבים93, ש"פרשה זו קורין לעולם קודם ר"ה ומרומז במלת היום, דקאי על ר"ה", והיינו, שבר"ה, מידי שנה בשנה [לאו דוקא בזמן שביהמ"ק הי' קיים, אלא בכל שנה], ובכל מקום שבו נמצאים בנ"י, בארץ הקודש או בחוץ לארץ, אזי "נצבים כולכם לפני הוי' אלקיכם", אנשים נשים וטף, כפי שמונה בכתוב כל עשר הסוגים: "ראשיכם שבטיכם .. כל איש ישראל טפכם נשיכם וגו'", שכולם עומדים במעמד ומצב ד"לעברך בברית הוי' אלקיך", באותה כריתת ברית, ש"עוברים בתוך גוף אחד (כמו בברית בין הבתרים) להיות לאחדים".
וכפי שדובר בארוכה ביום הש"ק94, ש"נצבים כולכם" נאמר בלשון רבים, היינו, שגם כפי שנעשית מציאות של רבים, הרי זה באופן שניכר עדיין שהם רבים; אבל אח"כ נעשה הענין ד"לעברך בברית גו'", "לעברך" לשון יחיד, כיון שכולם – אנשים נשים וטף – נעשים מציאות אחת.
יד. ולאח"ז באה המצוה השני' – לכתוב לו ספר תורה:
עיקר המצוה, בשלימותה ובהידור – מקיים מי שכותב ס"ת בעצמו (כמובא בפוסקים95). ומובן, שבשביל לכתוב ס"ת לא רק פרשה של מזוזה או של תפילין, אלא ס"ת שלם – צריך להיות מומחה כו', ויש צורך בענין הטהרה וכו', כך, שלכאורה הרי זה להיפך מענין ששייך לאנשים נשים וטף, אלא זהו קצה הכי עליון – שאינו שייך אצל טף, ואינו שייך אצל נשים, ואפילו לא אצל כל האנשים, כי אם אצל המומחים ביותר.
ויובן הביאור בזה – מענינה של מצות הקהל, שתכליתה חיבור ב' קצוות – מהמלך שקורא בתורה עד לטף ששומע את הקריאה מהמלך בעצמו, "שלבו הוא לב כל קהל ישראל" (כלשון הרמב"ם96), וכפי שמביא רבינו הזקן באגה"ק97 בנוגע למצוות התלויות במלך, "שהוא מוציא כל ישראל כי הוא כללות כולם כו'"; וענין זה הוא באופן שגם מי שנמצא במעמד ומצב של "טף", פועלת עליו שמיעת קריאת המלך ש"ישמעו .. ילמדו ויראו .. לעשות את כל דברי התורה הזאת .. כל הימים אשר אתם חיים על האדמה"98.
ודוגמתו בענין הס"ת – שכשרותה של הס"ת תלוי' בפסוק99 "ואחות לוטן תמנע" [כהדוגמא שהובאה ברמב"ם100 ובכ"מ, מדברי הגמרא101], כמו בפסוק29 "אנכי הוי' אלקיך".
ועאכו"כ כשמדובר אודות בנ"י, כמוזכר לעיל102 שכל אחד מישראל, מיד ברגע הראשון שיוצא לעולם, בהיותו קטן בן יומו, "משביעין אותו כו'"103, שבזה נכלל גם שיש לו כבר ענין ה"שובע" וכו', ועד כפי שנמשך מבחי' "עתיקא קדישא" (כפי שהצ"צ מבאר בארוכה בהגהות לתניא104), וענין זה נמשך אח"כ במשך כל ימיו חייו – שמקיים את השבועה ש"משביעין אותו" בשלימותה עד שנעשה "צדיק", כמבואר בתניא105 שענין זה יכול להיות אצל כל אחד מישראל עכ"פ בדרך עיבור כו', שאין כאן המקום להאריך בזה.
טו. וענין זה מובא עתה כתוספת ביאור על האמור לעיל (ס"ז) אודות מבצע חינוך, כפי שקשור עם אהבת ישראל – כפי שמצינו אצל הקב"ה שענין אהבת ישראל קשור עם "נער ישראל", ודוקא בגלל זה "ואוהבהו" בגלוי ובתוקף ובתגבורת, ועד"ז אצל כל אחד, שמבצע אהבת ישראל צ"ל קשור עם מבצע חינוך :
יש לאסוף ולקבץ את אלו שברוחניות הם "אנשים" – שגם להם בודאי יש ביכלתו להוסיף משהו [וכמבואר בדרוש דאתם נצבים93, ש"יש בכל אחד ואחד בחי' ומדרגות מה שאין בחבירו וכולם צריכין זה ולזה", ועד לאופן "מבלי ימצא האדם ראש וסוף" (מי הראש ומי הרגל)], ועאכו"כ הנשים והטף,
ולהביא את כל אחד מהם למקדש רוחני שהוא חי וקיים בכל מקום ומקום שבו נמצא איש ישראל,
ואז, הנה מצד זה ש"כל ישראל מלכים הם" (כדאיתא בהקדמת התקו"ז106) – קורא הוא את הפרשיות המיוחדות בתורה, וזה פועל על כל אחד שרוצה להתקשר עמו, שיתוסף אצלו ב"ישמעו ולמדו ליראה ויראו .. כל הימים אשר הוא חי על האדמה".
ומזה מובן גודל ההשתדלות והעריבות שצריכה להיות בפעולה ללמד אפילו "טף" אות אחת בתורה, ועאכו"כ כשפועלים כמה פעמים ככה.
טז. וכאשר עושים זאת באמת, היינו, לא בגלל שמקבל תשלום או שבח, אלא באופן של צדקה – אזי מצטרף ענין התורה עם ענין הצדקה, ונעשה הענין ד"ציון במשפט (שקאי על ענין התורה107) תפדה ושבי' בצדקה"108; וע"י "לך הוי' הצדקה"47 באים בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלימה מהגלות הפנימי, ואין ענין יוצא מידי פשוטו, והוא העיקר – מהגלות כפשוטו, ע"י משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.
וכמדובר כמ"פ שכדי לבוא "קוממיות"109 אל הגאולה, הרי זה צריך להיות ע"ד שהי' "כימי צאתך מארץ מצרים"110, שעוד קודם שהגיע הקץ, בהיותם עדיין במצרים, וכשטבע המציאות דמצרים הי' באופן שאפילו עבד אחד אינו יכול לצאת משם111, עמדו כבר בנ"י "ביד רמה" – כפשטות הכתובים ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה"112, לפי שעוד לפנ"ז עמדו כבר במעמד ומצב שלא התייראו מהמצריים, ואפילו לא התחשבו עמהם, ואדרבה: פרעה מלך מצרים עם כל עבדיו113 הלכו במרוצה לחפש יהודי שקשור עם התורה וממנו יכולים לשמוע "דבר הוי' זו הלכה"114 – כפי שהי' משה בדורו, וכן לאח"ז ישנו הענין ד"משה שפיר קאמרת"115, שיהודי שלומד תורה ובהתמדה ושקידה, קוראת אותו תורת אמת בשם "משה"116 רצים אחריו כל אלו שאינם־יהודים ושואלים: "מה דיבר הוי"117 – מהי ההלכה !
וכך פועלים על הגוי שיתנהג כפי שיהודי מורה לו שצריך לקיים שבע מצוות בני נח, עם כל הסעיפים וכל הפרטים ופרטי פרטים, כמדובר כמ"פ בארוכה.
יז. ובהמשך לזה – הנה כאן המקום להזכיר עוד הפעם:
כשמסיימים שנת תשל"ז, ו"תחל שנה וברכותי'"118 – צריכים בנ"י להשלים את השנה "ביד רמה", ע"י האחיזה בתורה ומצוותי', ובכך אוחזים ועד שמתאחדים עם נותן התורה ומצוה המצוה, שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם, כפס"ד השו"ע119 בפירוש שם "אלקים".
וכיון שאפילו פרעה קודם הגאולה יודע אודות שם אלקים (שהרי טען "לא ידעתי את הוי׳״120, אבל שם אלקים – "אלקים יענה את שלום פרעה"121), הנה כשאומרים לו שכך הוא הפס"ד של התקיף ובעל היכולת ובעל הכחות כולם, אזי פועלים שהכל יהי' כפי הצורך של בנ"י, בטוב הנראה והנגלה,
ועמי הארץ – לא רק שאינם מבלבלים, אלא אדרבה: "ברוך תהי' מכל העמים"122 – שמברכים כל אחד מישראל וכל בנ"י, ועוזרים להם בכל עניניהם, בידעם שזוהי טובה גם עבורם, ועד שמתכוננים לקיום הנבואה והיעוד123 "והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך".
וכל זה נעשה עי"ז שעומדים בתוקף ואומרים בגלוי, ש"אנחנו בשם הוי' אלקינו נדגול"124, ולכן: דורשים מכל יהודי שתהי' שלימות התורה, ודורשים מכל אינו יהודי שתהי' שלימות הארץ, ארץ ישראל בגבולותי', – שהרי בינתיים, ברגעים אלו, זקוקים עדיין להסכם שלהם שלא יבלבלו כו', כיון שנמצאים אנו עדיין בגלות, ו"דינא דמלכותא דינא"125, ולכן צריך להתנהג באופן ש"אל תתגרה בגוי קטן"126, ועאכו"כ לא להתגרות בשני או שלש גויים קטנים,
אבל הציווי הוא רק "אל תתגרה", אך לא להעלים מהם מה שאומרת תורת אמת, ובפרט ע"פ המדובר כמ"פ שזהו ללא תועלת, כיון שהם יודעים מה שאומרת תורת אמת (מצד התרגומים כו'), וכאשר מדברים עמהם במילים אחרות ובנוסח אחר, אינם מבינים ואינם מאמינים, בחשבם שמרמים אותם... ודוקא אז נעשה הענין קשה ומסובך יותר, ובגלל זה ישנם כל הקשיים שהיו במשך השנה, מצד זה שהתביישו לומר מהו יהודי ומהי יהדות, וחשבו, שכיון שמדברים באנגלית או ברוסית וכיו"ב, צריך לשנות ח"ו את התוכן, אבל התברר להיפך, שכאשר הולכים עם האמת, אומרים את האמת בכל שבעים הלשונות, ודוקא זו היא הדרך להגיע ל"ברוך תהי' מכל העמים".
ובודאי מבין כל אחד שהכוונה היא לשלימות העם – ע"י הענין של גיור כהלכה; והכוונה היא לשלימות הארץ – עי"ז שארץ ישראל בגבולותי' תשתייך לבנ"י.
וכאשר ידברו עם אינם יהודים בדרכי נועם ובדרכי שלום, אבל בתוקף המתאים, ובהקדמה ש"אנחנו בשם הוי' אלקינו נדגול" – אזי ישלימו מה שלא סיימו לומר ולעשות במשך שנה שעברה, ויפעלו ש"המלך יעננו ביום קראנו"127, באותו יום שיאמרו זאת, ועאכו"כ כשעומדים בערב היום שחז"ל אומרים עליו את הסימן "המלך" (כנ"ל ס"ב).
וכל זה קשור עם שלימות התורה, שהיא מלשון הוראה – הוראה במעשה בפועל, בחיי יום יום,
וכמ"ש בפרשה הקודמת128 : "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא ולא מעבר לים היא", כפי שרש"י מבהיר, שאין הכוונה שאז היינו אומרים שהתורה שייכת למישהו אחר, אלא "אילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי' וללמדה", אבל רצה הקב"ה בחסדו הגדול שהתורה תהי' "לא בשמים ולא מעבר לים", וגם כפי שהיא כאן למטה – "לא נפלאת היא .. ולא רחוקה היא",
וכפי שהכתוב מסיים [ורבינו הזקן הכניס זאת בשער של ספר התניא, לפני הענין ש"משביעין אותו תהי צדיק"] "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו"129.
ובשעה שיהודי מתנהג כן "בפיך ובלבבך לעשותו", נעשית אח"כ גם העשי' של הקב"ה באופן ש"קרוב אליך מאד", בנוגע ל"דבר הוי' זו הלכה", שהקב"ה פסק את הדין שהוא מוכרח להוציא את בנ"י מהגלות, ולהוציאם בדרכי נועם ובדרכי שלום,
וכמ"ש בפרשה הקודמת130: "ושב הוי' אלקיך את שבותך .. וקבצך מכל העמים אשר הפיצך הוי' אלקיך שמה", וכפתגם הידוע131 מרבינו נשיא דורנו ומאביו, שהעובדה שנמצאים בגלות היא רק בגלל ש"הפיצך הוי׳ אלקיך שמה"130,
וכיון שתורת אמת אומרת ש"כלו כל הקיצין"132, אזי הפס"ד הוא ש"מיד הן נגאלין"133, ובאופן ש"קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" – בפשטות, למטה מעשרה טפחים, ובמהרה בימינו ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אבינו מלכנו"", "דרכך אלקינו", "ושמחת בחגך", ניגון שמח"ת ו"כי בשמחה תצאו".
אח"כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה. וטרם צאתו התחיל לנגן "כי בשמחה תצאו"].
***
בייה, ימי הסליחות, ה'תשל"ב
ברוקלין, נ.י.
הוספה
ברכה ושלום!
נשי ובנות חבייד אשר בכפר חבייד
הי עליהן תחיינה
לקראת השנה החדשה, הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, הנני
בזה להביע ברכתי, להן ולכל אשר להן, ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה
ומתוקה בגשמיות וברוחניות.
בברכה
מ. שניאורסאהן
