קטן שסיכך את הסוכה

השאלה: מהו הדין בקטן שסיכך, ומה הדין בגדול שעדיין אין לו חתימת זקן, כמו כן יש לברר אם יש חילוק בין לכתחילה לדיעבד, ואם יש מקום להחמיר ולחזור ולסכך את הסוכה.

מקור הדין בסוכת גנב"ך

הנה איתא בגמ' סוכה (דף ח:) סוכת גנב"ך כשרה, והיינו סוכת גויים, סוכת נשים וכו', עיי"ש. ומבואר מדברי הגמרא, שאף שהסוכה נעשתה על ידי מי שאינו מחויב במצות סוכה, מכל מקום הסוכה כשרה. ומכאן יש לדון אם הוא הדין גם כאשר קטן סיכך את הסוכה, שהרי גם הוא אינו מחויב במצוה מן התורה, אמנם כדי לברר דין זה, יש להקדים את מחלוקת רבינו תם והתוס' בדין עשיית מצוה על ידי מי שאינו מחויב בה.

שיטת רבינו תם בעשיית המצוה

בתוס' (גיטין מ"ה: ד"ה כל שישנו) כתבו "מכאן אומר רבינו תם דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית, כיון דלא מיפקדה", והיינו, דכיון שהאשה אינה מחויבת במצות ציצית ובמצות לולב, לדעת רבינו תם אינה יכולה לעשות את גוף המצוה.

ומקור דבריו הוא מהא דאמרינן שם בגמרא לגבי ספר תורה, תפילין ומזוזות, דפסולין לכך מפני שכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. ועל כן סבירא ליה לרבינו תם דהוא הדין בכל דבר, מי שאינו מחויב במצוה אינו יכול לעשות את מעשה המצוה. אולם התוס' חלקו עליו וכתבו, ואין נראה, דהא מדפסלינן בריש התכלת (מנחות מב.) ציצית בעובד כוכבים, דרוש בני ישראל ולא בעובדי כוכבים, מכלל דאשה כשרה. ואמרינן נמי סוכת גנב"ך כשרה בפ"ק דסוכה. ודווקא בס"ת ותפילין ומזוזות, דכתיב "וקשרתם וכתבתם", דרשינן הכי, עכ"ד.

הרי שהתוס' הוכיחו מדין סוכת גנב"ך, שאף מי שאינו מחויב במצוה יכול לעשות את הסוכה, ולדעתם אין ללמוד מדין כתיבת סת"ם לשאר מצוות, משום שבסת"ם יש לימוד מיוחד מהפסוק "וקשרתם וכתבתם".

דברי הרמ"א והמגן אברהם

והנה כתב הרמ"א (סי' תרמ"ט סוף סעיף א') 'לולב שאגדו עכו"ם ועשאו, כשר כמו סוכת עכו"ם'. וכתב המגן אברהם (סק"ח), דמשמע מדברי הרמ"א שאף שהלולב כשר בדיעבד, מכל מקום לכתחילה לא יאגדנו עכו"ם, כמו שכתב בסימן י"ד גבי עשיית ציצית על ידי נשים. ורצה לומר, דשם (סעיף א') כתב המחבר שהאשה כשרה לעשות את הציצית, והרמ"א כתב דיש מחמירים לעשותן דווקא על ידי אנשים, וטוב לעשות כן לכתחילה.

וביאר המגן אברהם (סק"ג), דכוונת הרמ"א היא לחוש לדעת רבינו תם הנ"ל, הסובר שאשה, כיון שאינה מחויבת במצוה, אינה כשרה לעשותה. לפי זה נמצא, שאף שמעיקר הדין נקטינן כדעת התוס', מכל מקום לכתחילה יש מקום לחוש לדעת רבינו תם, ולעשות את גוף המצוה דווקא על ידי מי שמחויב בה.

ביאור המשנה ברורה בדעת הרמ"א

אולם במשנה ברורה (שם סק"ב) דקדק בדברי הדרכי משה, דמה שהחמיר הרמ"א לא היה מטעם רבינו תם. הרמ"א חשש לדעת ההגהות מיימוניות המובא שם בבית יוסף, דסבירא ליה דמהכתוב "בני ישראל" ממעטינן גם נשים, ודלא כדברי התוס' הנ"ל.

ולפי זה אין להחמיר אלא בציצית, שבה נאמר מיעוט מיוחד של "בני ישראל", מה שאין כן בלולב ובסוכה, שאין בהם אותו מיעוט. ועיין שם בביאור הלכה. וכן כתב המשנה ברורה גם הכא (ס"ק י"ד), אמנם לדינא מסיק דמכל מקום טוב ליזהר בזה. נמצא, שאף שאין הדבר פשוט שהרמ"א חשש לדעת רבינו תם בכל המצוות, מכל מקום למעשה יש מקום להיזהר לכתחילה שגם עשיית הסוכה והלולב תהיה על ידי מי שמחויב במצוה.

דעת הביכורי יעקב בקטן שסיכך

ולפי זה כתב הביכורי יעקב (סי' תרל"ה סק"ב), דממה שהוכיח המגן אברהם שהרמ"א חשש לכתחילה לדעת רבינו תם, אם כן, מאחר שהתוס' הוכיחו מדין סוכת גנב"ך נגד דעת רבינו תם, מוכח שלדעת רבינו תם גם בסוכה אין לנשים לעשותה.

על כן, אף על פי שסוכת גנב"ך כשרה בדיעבד, מכל מקום לכתחילה לא יעשה את סוכתו על ידי נכרי, אשה או קטן פחות מבן י"ג שנה, עיי"ש, וממה שהשווה הביכורי יעקב דין נכרי, אשה וקטן יחד, משמע מדבריו שבדיעבד הסוכה כשרה גם כאשר נעשתה על ידי קטן.

אמנם, אי משום הא לא איריא, דכבר כתב הביאור הלכה שם בסימן י"ד, בהא דמשמע מדברי החיי אדם שבדיעבד כשר אף כשנעשתה המצוה על ידי קטן, דעל כרחך מיירי רק בקטן שגדול עומד על גביו. באופן זה אין חסרון מצד לשמה, כי הגדול מלמדו ומזהירו לעשות את הדבר לשם המצוה.

והחיי אדם לא מיירי אלא מצד חומרת הרמ"א, דבכל אופן אסור לעשות כן לכתחילה. ואם כן, הוא הדין הכא יש מקום לדחוק בדברי הביכורי יעקב ולומר דמיירי דווקא בקטן שגדול עומד על גביו, לפי זה עדיין יש לברר מה יהיה הדין כאשר קטן סיכך לבדו, בלא גדול העומד על גביו ומזהירו לכוון שהסכך נעשה לצל.

חידוש האבני נזר בכוונת עשיית הסוכה

והנה בשו"ת אבני נזר (סי' תע"ה) נשאל אם מותר לסכך על ידי קטן, לכאורה, מאחר דבעינן שתהא הסוכה עשויה לצל, וקטן לאו בר כוונה הוא, וכל מעשיו כמתעסק דיינינן ליה, נמצא שחסרה הכוונה הנצרכת בעשיית הסוכה.

עוד כתב שם שבענין זה לא יועיל מה שגדול עומד על גביו בלבד, אלא צריך שיהיה הגדול מלמדו ומזהירו בפירוש שיתכוון להניח את הסכך לשם צל. ואף על פי שסוכת גוי כשרה, יש לומר דהיינו משום שהגוי שפיר יש לו כוונה להניח את הסכך לצל. בסוכה לא בעינן כוונה לשם מצוה, אלא די בכוונה שהסכך נעשה לצל. מה שאין כן בקטן, שאין לו מחשבה גמורה.

אולם לאחר העיון כתב האבני נזר חידוש גדול, דהא דבעינן סוכה העשויה לצל, אין הכוונה שמעשה הנחת הסכך צריך להיעשות מתוך כוונה מיוחדת לצל, אלא יסוד הדין הוא שהסוכה צריכה להיות עומדת ומיועדת לצל. והביא לזה דמיון מדין כלי ואוכל, כלי אינו מקבל טומאה אלא כשהוא עומד לשימוש, וכן אוכל אינו מקבל טומאה אלא כשהוא עומד לאכילה, כאשר הדבר אינו עומד לכך מצד עצמו, צריך מחשבה המייחדת אותו לשימוש או לאכילה.

הכי נמי בסוכה, כל שאינה עומדת לצל, אף שבפועל יש תחתיה צל, לא מקריא סוכה, אבל אין צריך שמניח הסכך עצמו יהיה בר כוונה, כל זמן שהסוכה עומדת ומיועדת לצל, ולפי זה, כאשר בעל הבית מצווה את הקטן לסכך, ובשעת העשייה בעל הבית מחשב שהסוכה נעשית לצל, הרי שבשעת עשייתה היתה הסוכה עומדת לצל על ידי מחשבת בעל הבית, ממילא שפיר מועילה עשיית הקטן, שהרי אין צורך במחשבה מצד הקטן עצמו.

תמצית דברי האבני נזר

תמצית דבריו היא, שאין צורך שבמעשה הסיכוך עצמו תהיה מחשבה לשם סכך. כל הנצרך הוא שהסוכה תהיה עומדת ומיועדת לסיכוך ולצל, דבר זה יכול להיעשות גם על ידי מחשבת בעל הבית לחוד, בלי שמניח הסכך עצמו יהיה בעל מחשבה. על כן אפשר לצרף את מעשה הקטן עם מחשבת בעל הבית: הקטן עושה את מעשה הנחת הסכך, ובעל הבית מייחד את הסוכה לצל.

ולפי חידוש זה מיושבת גם קושיית התוס' על רבינו תם מסוכת גנב"ך. אפשר לומר שדווקא במקום שבו צריך את מחשבת העושה כחלק מן המעשה, שם פסל רבינו תם אשה, קטן ונכרי שאינם מחויבים במצוה. מה שאין כן בסוכה, שעיקר הדין הוא שהסוכה תהיה עומדת לצל, אבל מצד המעשה עצמו לא בעינן כוונה.

ולכאורה גם הרבינו תם יכול להודות שסוכת גנב"ך כשרה, ואין מכאן ראיה שאשה או גוי כשרים לעשות מעשה מצוה במקום שבו נדרשת כוונת העושה.

הקושיא על חידוש האבני נזר

אמנם לענ"ד, מהכא גופא איכא פירכא לדברי האבני נזר, דאיה"נ שלפי חידושו ניתן ליישב את דברי רבינו תם מקושיית התוס', אבל עדיין קשה, מה נעשה עם עצם קושיית התוס', ממה שהתוס' הקשו על רבינו תם מדין סוכת גנב"ך, על כרחך שלא סבירא להו כחידושו של האבני נזר. לדעת התוס', גם במצות סוכה בעינן כוונה בשעת העשייה, ולכן דימו מצות סוכה למצות ציצית והקשו ממנה על רבינו תם.

ומאחר שמעיקר הדין נקטינן כדעת התוס', ורק לכתחילה חוששים לדעת רבינו תם, יש לנו לנקוט כשיטת התוס' שגם בעשיית הסוכה בעינן כוונה, אם כן, כאשר קטן סיכך בלא גדול העומד על גביו ומזהירו על הכוונה, לכאורה לא יהיה הסכך כשר אפילו בדיעבד, משום דהוי כמתעסק, וכמו שכתב האבני נזר בתחילת דבריו.

ראיית האבני נזר מחוטט בגדיש

והנה האבני נזר הביא ראיה ברורה לדעתו, מהא דאמרינן (סוכה דף ט"ו.) בחוטט בגדיש לעשות לו סוכה, שאינה סוכה משום "תעשה ולא מן העשוי".

ולכאורה, למה לי לטעם של "תעשה ולא מן העשוי", תיפוק ליה שהסכך לא נעשה לשם צל, עוד יש להבין, שהפסול של "תעשה ולא מן העשוי" שייך לכאורה רק כאשר עכשיו יש כאן סוכה כשרה, אלא שהפסול הוא שבשעת עשייתה נעשתה בפסול. אבל בסוכה שנעשתה מתחילה לשם אוצר, הרי אף עכשיו לא סר פסולה, שהרי לא נעשתה לשם סוכה ולשם צל.

אלא מוכח בזה דהא דבעינן עשויה לצל, פירושו שהסוכה עומדת ומיועדת לכך, משום כך, אילולי הפסול של "תעשה ולא מן העשוי", הוה אמינא שמחשבתו עכשיו מועילה להעמיד ולייחד את הסוכה לצל, אף שמתחילה נעשתה לשם אוצר, עיין שם באריכות, והוא ראיה אלימתא לדבריו.

ביאור דעת התוספות

אולם בדעת התוס' יש לומר, דאיה"נ, זה גופא אשמועינן הגמרא בפסול של "תעשה ולא מן העשוי", שאף על פי שעכשיו הסוכה עומדת לצל, מאחר שלא היה במחשבתו בתחילת מעשהו לעשותה לצל, הרי זה חסרון בעצם מעשה עשיית הסוכה.

ואין זה רק פסול מחודש של "תעשה ולא מן העשוי", כדברי האבני נזר, באופן שהסוכה עשויה לצל אלא שבשעת עשייתה לא היתה עומדת לסיכוך. דאף שאמת ונכון שפסול "תעשה ולא מן העשוי" שייך גם באופן זה, מכל מקום בנידון דידן אין אנו צריכים להגיע לפסול זה. גם בלאו הכי הסוכה פסולה, מאחר שבמעשה עשייתה לא היתה מחשבה לשם צל.

נמצא שלדעת התוס', הכוונה לצל אינה רק הגדרה במצב הסוכה, שתהיה כעת עומדת לצל, אלא היא נצרכת גם בשעת מעשה עשיית הסוכה.

צד ההיתר משום שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו

אמנם לענ"ד יש להכשיר בקטן שסיכך, ולאו מטעמיה דהאבני נזר.

דהנה האבני נזר כתב במקום אחר (סי' תקל"ט), לגבי ספירת העומר, שאף בקטן, אם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, מהני מעשיו, לפי זה יש מקום להקל בקטן המסכך, ואף בלא מחשבתו של אביו השולחו, כמו שהתנה האבני נזר. שהרי מחשבתו של הקטן ניכרת מתוך מעשיו: עצם הדבר שהוא נוטל את הסכך ומניחו על גבי הסוכה מוכיח שהוא עושה כן לשם צל ולשם סיכוך. על כן שפיר מועילים מעשיו.

שוב מצאתי בשו"ת חלקת יואב (מהדורא תניינא סי' ד') שכבר ירד לסברא זו, עיין שם באריכות.

מסקנת הדין למעשה

ומעתה נבוא לדינא, לכתחילה יש להחמיר שלא לעשות את הסיכוך על ידי קטן. וכן יש מקום להחמיר לכתחילה גם בנשים ובעכו"ם, כמו שכתב הביכורי יעקב, וכן כתבו כמה אחרונים.

ואף על פי שלפי מה שביארנו בדעת רבינו תם נמצא שגם רבינו תם מודה לגבי סוכה שמותר לעשותה על ידי נשים ועכו"ם, מכל מקום למעשה יש לחוש לדברי האחרונים ולהדר לכתחילה שהסיכוך ייעשה על ידי איש גדול המחויב במצוה.

מיהו בדיעבד, כאשר קטן הבא לכלל דעת ויודע מה הוא עושה סיכך את הסוכה, שפיר יש לסמוך על דברי החלקת יואב הנ"ל, דמהני כאשר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. עצם הנחת הסכך על גבי הסוכה מוכיחה שהוא עושה זאת כדי שהסוכה תהיה מסוככת ועומדת לצל, וכל שכן בגדול שכבר הגיע לשנות גדלות, אלא שעדיין אין לו חתימת זקן. מלבד הסברא שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ניתוסף בזה גם הספק שמא כבר הביא שתי שערות והוא גדול גמור מן התורה.

על כן, בוודאי יכולים לסמוך על מעשיו, ואין צריך להסיר את הסכך ולחזור ולסכך את הסוכה. ובגדול שאין לו חתימת זקן יש לסמוך על זה אף לכתחילה.