כוונת הנענועים

ידם גילוי אור מלכותו יתברך בכל כוחות נפשנו, ומאירים אותנו באור יחודו ואחדותו יתברך אשר נתגלה בשלימות בראש השנה ויום הכיפורים בעולמות העליונים ובעולם הנשמות, ומלבד צחצוח הנשמה בעשרת ימי תשובה, גם הנפש לוקח חלק בראש ונמשך בליבנו אור מלכותו יתברך נקודת חיים בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידנוי.

למה נגרע

עומד לו אברך בבית הכנסת ורואה חסידים ואנשי מעשה מאריכים במצות לולב, על פניהם ניכר שכוונות נעלות יש בנענועי קודש אלו, ומהרהרים בלבם "למה נגרע". גם הוא חפץ ומשתוקק לגעת ולו במקצת מהכוונות הקשורים עם מצוה זו שגילו לנו צדיקי הדורות, מהרהר בנפשו הרי גם אני בן המלך דוגמת הצדיקים הכי גדולים, ובפרט לאחר טהרת יום הכיפורים שמנוקה אני מכל חטא ועון, אכן צודק הוא בדבריו, גם הוא שייך לכל המדרגות ולו הנעלים ביותר של טעמי וכוונת המצוות, ולא זו בלבד, אין זה רק במצוות לולב בלבד, אלא שייך לכל המדרגות הנעלים ביותר של צדיקי עולם, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב "ועמך כולם צדיקים", נכון זה לכל ימות השנה, ולא רק לאחר טהרת יום הכיפורים, אלא שבעמדנו בחג הסוכות נפרט עיקר כללות כוונת הנענועים באופן השוה לכל נפש.

למען דעת

חג הסוכות כולל בו שני גוונים שונים, מצד אחד שייך הוא ליציאת מצרים, מערכת של חודש ניסן, "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", ומאידך משמש חג זה כחלק מבנין המלכות של מערכת הימים טובים של חודש תשרי. אמנם משתווים הם באחד הכולל שניהם, ענין ה'דעת', "למען ידעו דורתיכם".

שלוש הרגלים שהם שלימות יציאת מצרים מכוון נגד אברהם יצחק ויעקב, פסח מידת אברהם מידת החסד, שבועות מידת הגבורה מכוון לעבודת יצחק אבינו, וחג הסוכות מכוון לעבודת יעקב אבינו, נקודת הדעת כדאיתא בזוהר, וכן מידת האמת, ועל כן שורש ענין הסוכה רמוז בתורה בעבודת יעקב, כנאמר (בראשית לג יז) "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות על כן קרא שם המקום סכות".

גם המצוות הכלולות בחג הסוכות מורה על ספירת הדעת מצד המערכת של חודש תשרי. ראש השנה מכוון נגד ספירת החכמה, נקודה מופשטת, רצון למלוכה מבלי התפרטות, עבודת הביטול כח-מה, גם רומז השופר שהוא חכמה ואינו מלאכה, יום הכיפורים רומז על ספירת הבינה, עולם התשובה עולם הבא, כמו כן התפרטות התשובה בכל מצוות התורה, ובהכרח שחג הסוכות הוא נגד ספירת הדעת המקשר בין המוחין למידות, להאיר את המוחין קדישין של עשרת ימי תשובה לדרגת המידות שגם בהם יורגש אור יחודו ואחדותו ומלכותו יתברך.

כי בי-ה ה' צור עולמים

ונבאר. הקב"ה מגלה כבוד מלכותו יתברך בשיעור קומה של עשר ספירות הקדושות הנחלקים לשתיים, מוחין ומידות, חלק המוחין הוא הרעיון האלוקי המופשט והנעלה מהרגשת בני אדם, כנאמר "הנסתרות לה' אלוקינו", ושורש הלב ז' המידות הם האור האלוקי המתגלה בקומת המידות, הנהגת הקב"ה וגילוי אורו לפי גדרי הנבראים, "והנגלות לנו ולבנינו". התורה הק' רומזת למוחין, מחשבתו של הקב"ה, והמצוות משולים למידות, כיצד מחשבתו מתגלה לפי שיעור ומידה בעולם הזה הגשמי הכלולה מז' מידות. הכח המאחד את המוחין והמידות הוא ספירת הדעת, ובא לידי גילוי על ידי השראת שכינתו בבית המקדש המחבר בין אור האלוקי לעולם הזה הגשמי, כן הוא שלימות החיבור בין התורה והמצוות בזמן שבית המקדש קיים, כנוסח התפילה 'שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך', גם שלימות תרי"ג מצוות היה בזמן שבית המקדש היה קיים ואכמ"ל. בזמנינו הוא על ידי עבודת התפילה המחבר את המוחין והמידות.

ובדעת חדרים ימלאו

כתיב "מבשרי אחזה אלוקי", "בצלם אלוקים ברא אותם", שיעור קומת הנפש יסודה בהררי קודש, 'בצלם דמות תבניתו' שבחר הקב"ה לגלות אורו בסדר המדרגות של העולמות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, כן הוא ציור קומת הנפש שגם היא כלולה מעשר כוחות הנבדלים בין המוחין והמידות, בעוד שהמוחין משמשים ככלי קיבול של כל ענין ורעיון על בוריה אשר מחוץ לעולמו הצר של האדם, הרי שהמידות הם הפנמת המוחין לרגשי הלב, שגם הם יתדבקו וירגישו את הענין שנקלט במוחם. אמנם לכאורה המוחין והמידות שתי תנועות הפכיים הם, כי בעוד שהמוחין יש ביכלתם להתבונן על הענין בטהרתה מבלי לערב נטיית לבם, הרי שהעיקר מהות המידות הוא האחיזה לפי נטיית לבם ומדותם, וכיצד יכולים להתאחד ולהתכלל זה בזה.

על כן גילה הקב"ה את כח הדעת המקשר את המוחין והמידות יחדיו, על דרך הנאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך", תכונה נפלאה יש לספירה זו, מצד אחד משגת את אור החכמה והבינה העומדים ממעל לו, ומאידך מוצא את הדרך להורידם ולנטוע אותם בשערי הלב וכלי המידות, ומשמש כמפתח המידות, כנאמר בזוהר הק' שהדעת הוא מפתח דכליל שית. וזהו פירוש הכתוב (משלי כד ג) "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים".

תפקידו של הסרסור

מהות הדעת משמש כתפקיד ה'שדכן' 'סרסור' (-'משווק'), עיקר חושם של אלו, לעמוד על טיב הסחורה שביד המוכר, ומאידך חוש מיוחד להם לרגשות הקונים, ובידם למצוא מסילות בלבבם בשכנוע עד כמה נצרכים הם לסחורה זו, גם יודעים הם להתאים דבריהם לכל אחד ואחד לפי תכונת נפשו. כלל הדבר, בלי שדכן או מתווך מוצלח אי אפשר למכור או לקנות את הסחורה כראוי.

להמחשת הענין נשתמש במשל מהמשקה המוכר הנקרא 'קוקה קולה', הראשון שעמד על סוד משקה זו משוכנע שגילוי המרעיש שנתגלה אליו שווה הון רב, ובדעתו לבקש מחיר מפולפל על כל בקבוק, שקוע הוא בעצמו ואינו רואה את מידת הצורך של הקונים, וכמה מוכנים לשלם עבור זה, מאידך הקונים טרם זכו לעמוד על טיב משקה זה, ובשבילם הוא כשאר המשקאות שמחירם פעוט. כאן נכנס תפקידו של הסרסור (משווק), מבין טיבו של המשקה, וכמו כן מידת הצורך של הקונה, והסכום שמוכן לשלם לאחר שיתברר לו המיוחד במשקה זה, גם מעניק חינם אין כסף כוס אחד להטעים ללוקח מסחורה זו, וכך מחבר בין המוכר לקונה.

הנמשל.

טבע האדם שמתקשר ומתחבר לענינים אשר לבו קרוב להם, דוגמת הנאת העולם שהם נגד עיניו, דברי חכמה בדרך כלל הם מחוץ לעולמו, ואין ביד הלב להשיגם אל נקל, מוח הדעת מבחין בעומק החכמה והבינה, אמנם יודע הוא שרחוקים מלהתיישב על הלב, על כן לוקח עומק המושכל ומוצא את הדרך הנכונה להפשיטם ולהורידם וליישבם על הלב, ועל ידו מתקשרים ומתאחדים הלב והמוח.

דעה קנית

סיבת הדבר שלפעמים האדם מאבד חשקו בלימוד התורה, כי אינו מחובר דיו ללימוד, לומד סוגיא ומקבץ כל השיטות, ומכל מקום אינו מרגיש שהלימוד הוא חלק ממהותו. והטעם, כי אופן לימודו הוא בידיעת כל השיטות, ואינו מבחין בנפשו לאיזה שיטת ראשונים נמשך דעתו הפרטית, נכון אינו יכול להכניס ראשו בין גדולי הראשונים ולהכריע ביניהם בנוגע הלכה למעשה, אבל על האדם לברר לאיזה מדברי הראשונים או האחרונים נוטה דעתו, ובדרך ממילא נהפך הלימוד להיות חלק ממהותו וממלא אותו, כי מרגיש בליבו שהוא חלק מהלימוד, ואינו עסוק רק בידיעת שיטות בלבד, ובאופן כזה זוכר גם שאר השיטות הדנים בסוגיא.

לפעמים אנו פוגשים אברך שיש לו הרבה ידיעות בספרי חסידות, ולפני חג ומועד יודע לחזור על דברי הצדיקים לפני חבריהם, אבל משום לא נרגש שהם עצמם חיים לאור זה, אדרבה ריבוי אמרות מורה שאינם מחוברים בלב לדברי הצדיקים. הסיבה כי רגילים הם לאסוף ידיעות הרבה מבין הספרים, וחסרים הם בכח הדעת לברר איזה נקודה מדברי הצדיקים מדבר אל ליבם, וכל כוחם להראות גדולתם בריבוי ידיעות אשר רכשו, אמנם מי שנתברך בכח הדעת, כאשר הוא לומד סוגיא או ספר חסידות, יודע היטב איזה אימרה מדבר על ליבו, ועם נקודה זו חי את היום טוב או המצוה שעומד לקיים.

הכרה מפתח ההרגשה

כאשר אדם ברור בדעתו אזי נפתח לו כח הרגשה, היינו הכרה מפתח של הרגשה, המעלה העיקרית של ספירת הדעת הוא ענין ההכרה שכך הם הדברים, 'ככה ולא אחרת', (אזוי און נישט אנדערשט) ה. לא בכדי עמלק עומק שורש הספיקות עומד בעורף מול ספירת הדעת ומטיל ספקות באדם, כי כח הספק מחסר את ההכרה והוודאות, וכשהדעת מתערער אינו יכול לפתוח שערי הלב.

משל

למה הדבר דומה לאחד שעולה ברעיונו שסיגריות לכאורה מזיק בריאותו של האדם, שלב זה נקרא בתורת החסידות כח ה'חכמה', ברק המבריק נקודת ההשכלה טרם באה לפרטים והוכחות. לאחר מכן הולך לבדוק מאיזה חומרים הסיגריה מורכבת, ונתברר לו שאכן יש הרבה חומרים מסוכנים המעורבים בטבק של הסגריות, לזאת ייקרא 'בינה' הירידה לפרטי השכל, אם כל זאת לאחר שגומר לחקור ולעמוד על אמיתיות השערתו מוציא סגריה ומעשן להנאתו, לכאורה אדם זה לשוטה יחשב, אמנם אין זו ההגדרה הנכונה, שהרי אדם פיקח הוא, הוא זה שעמד על סוד ההיזק הטמון בסיגריות. אלא ההגדרה הנכונה הוא חסר דעה, היינו חסר בו כח הדעת, ההכרה שאכן הרעיון הוא אמיתי ואין שום צד אחר בענין, 'כך ולא אחרת', באם אדם היה מעשן ומיד מת ח"ו בוודאי לא היה נוגע בו, אלא שרואה שהרבה עישנו כל ימיהם וחיו בטוב ובנעימים, הרי שיש קצת ספק בדבר, וזהו אשר מחסר את ההכרה הברורה בנידון.

העולה

מאריכות דברינו שמהות הדעת כולל בו שני ענינים יסודים המחברים בין המוחין למידות. א. הכרה, וודאות בענין שכך ולא אחרת. ב. הכח לתווך בין המוחין למידות. ובשורש שני תנועות אלו אחד הם, כי הכרה הוודאית גורמת לפתיחת כח ההרגשה ואכמ"ל.

לאחר שנתבאר בהרחבה מהות הדעת, נבוא לבאר כל זאת במערכת המועדים של חודש תשרי, כי גם לה קומה שלימה של מוחין ומידות ודעת המחברם.

שמאלו תחת לראשי

ראש השנה ויום הכפורים נקראים ראשי, כי הם המוחין של השנה', ראש השנה מכוון נגד ספירת החכמה, ויום הכיפורים מכוון לספירת הבינה כנ"ל, אמנם כל זה נתגלה בעולמות העליונים, דרגת המוחין, וכנאמר "שמאלו תחת לראשי" זה ראש השנה ויום הכיפורים, מידת היראה מורה על דבר הנעלה מתפיסת והשגת האדם, 'המלך הקדוש'.

וימינו דחבקני

לאחר מכן מגיע השלב השני "וימינו דחבקני" בחג הסוכות, להוריד אור מלכותו יתברך לגדרי המידות שהם כללות העולם המורכב מז' ימים ומששה קצוות ומלכות הכולל, ובעיקר לגלות אור יחודו ואחדותו יתברך לשערי הלב של איש השראלי, החיבוק הוא במקום המידות, גם הם צריכים להיות מוארים באור מלכותו שנתגלה מחדש בשנה החדשה, וזהו על ידי מצוות סוכה וד' מינים.

בכסא ליום חגנו

כאמור הכח המחבר בין המוחין למידות הוא כח הדעת, ועל כן בא חג הסוכות המכוון לספירת הדעת "למען ידעו דורתיכם", ומה שהיה "בכסא" בעשרת ימי תשובה, מתגלה "ביום חגנו", על ידי כח הדעת, סכך הסוכה מוריד אור מלכותו יתברך באופן מקיף בעולם, כי הסכך מורה על מאה קולות של שופר כמנין סכ"ך", וכן מורה על אורו של קודש הקדשים וענן הקטורת הבא ומתגלה בצל הסוכה". כמו כן הסוכה מקפת קומת המידות דוגמת החיבוק, ועל כן שיעור סוכה שנים כהלכתה ושלישית אפילו טפח, דוגמת חיבוק היד פרק וזרוע וכף יד הקצרי, הקב"ה מחבק אותנו על ידי ציור מצוות סוכה.

אמנם מהות הבית והסוכה הוא דרגת 'דעת המקיף', טרם יורד האור לפרטי הכוחות, וכאמור לא די בגילוי כבוד המלכות באופן מקיף ונעלה, אלא כבוד ה' אמור להתגלות בפרטי גדרי העולם והזמן, וכן בפרטי קומת המידות שערי הלב של איש הישראלי, ועל כך משמש מצוות לולב, כח ה'דעת הפנימי', להמשיך את המוחין קדישין של אור יחודו ואחדותו יתברך שהתחיל להתגלות באופן מקיף על סכך הסוכה לתוך לגדרי הלב, וכן להמשיך אור ה' בעולם על כל ששה קצוותיה על ידי נענועי קודש לכל ו' קצוות העולם, וזה מה שאנו אומרים לאחר הנענועים "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא אלוקים אין עוד".

אתה הראת לדעת כי הדעת הוא המחבר את המוחין והמידות להיות לאחדים בידך, ומעתה נשאר לנו לבאר צורת ואופן עבודת הנענועים על פי הקדמה זו.

סדר הנענועים

סדר ואופן הנענועים הוא ב'הולכה' לכל ששה קצוות, דרום צפון מזרח מעלה מטה מערב, המכוונים נגד ז' ספירות חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות. ולאחר מכן 'הובאה', מקרבים את הד' מינים עד נקודת הלב הרומזת על ספירת המלכות, וכל נענוע הוא בשלוש פעמים הולכה והובאה.

בדבר ה' שמים נעשו

ולהבין באר היטב טעם הנענועים לכל ו' קצוות ולאחר מכן הבאה והמשכה לנקודת הלב, יבואר בהקדם משמעות ו' קצוות העולם וכן נקודת לב איש הישראלי. כבר נתבאר לעיל כי שורש המוחין והמידות הוא בעשר ספירות הק', מהות המוחין הוא האור האלוקי המוסתר, והמידות הם אור האלוקי הבא לידי גילוי, ונקראים הם הנהגת ה', וכמו כן נקרא בשם זעיר אנפין, הנהגה הקטנה המתגלה לפי גדרי העולם.

הנבראים מקבלים חיותם מהאור האלוקי השופע בהם, כנאמר בדבר ה' שמים נעשו, וציור העולם משמש כמעבר והמשכה לגילוי אלוקי לאדם, איש הישראלי המלובש בגוף ונפש בהמית מכיר בכבוד ה' על ידי הבריאה ופרטיה, כנאמר "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", מלבד זאת משמשת היא כמעבר לחיות אלוקי לאדם, יראה כן שהאדם ניזון מאכילת חי וצומח וכדו'. על כן במידת מה העולם הגשמי משמש ככבוד חתן זעיר אנפין, וממנה נשפע שפע אור אלוקי לנשמה המלובשת בגוף גשמי, מלכות כבוד כלה.

חיות הנבראים הוא מז' מדותיו של הקב"ה (הנקראים זעיר אנפין) על כן בבריאה ניכר רק מספר שבע, עולם הטבע, שבע ימים וז' מידות הטבועים באדם, אמנם המוחין שהם החיות האלוקי שמעל הטבע שהם חכמתו ורצונו של הקב"ה מוסתרים הם, וניתנו רק לבני ישראל עמו ביציאת מצרים ומתן תורה, ועל כן רק מצד הגוף והנפש הבהמית ניזון מאור השכל וכן מאכילת צומח חי, אבל חיי הנשמה הוא מאורו יתברך הפשוט ואכמ"ל.

[כלל זה נקוט בידך כי הנשמה של היהודי היא עליונה מעל כל הנבראים והנאצלים, וכל האמור לעיל הוא רק כאשר הנשמה מלובשת בגוף, אזי היא מקבלת השפעתה מהבריאה הגשמית, אמנם מצד הנשמה עצמה אין היא נצרכת כלל לבריאה, אדרבה מכרת את בוראה מכך שהיא חלק מאורו יתברך, ולכן נאמר "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא כתיב "אשר בראתי שמים וארץ", כי מזמן יציאת מצרים עיקר הכרת איש הישראלי בהקב"ה הוא מצד הנשמה, מכל מקום יש להאיר את הנפש הבהמית בשכל אנושי וכן על ידי השפעת חיים מהעולם הגשמי].

המשכת הדעת למידות

טרם שאנו באים להמשיך אור אלוקי וגילוי כבוד מלכותו יתברך בעולם עלינו לעורר שורש הבריאה בעולם האצילות, היינו להמשיך את המוחין העליונים חכמה בינה למידותיו העליונות של הקב"ה הנקראים זעיר אנפין, על ידי דעת העליון של עולם האצילות המחבר בין המוחין למידות, והוא על ידי מצוות ד' מינים המעורר דעת העליון, ומשם אנו ממשיכים אור וחיות האלוקי לגדרי העולם, מידותיו הק' המתלבשות בבריאה, ועל כן הנענוע הוא על ששה קצוות העולם.

לאחר מכן אנו חוזרים וממשיכים את האור ה' הנמשך בעולם לעבר נקודת הלב שורש המידות של הנפש הישראלית כשהיא מלובשת בגוף גשמי, נקודת המלכות, בכדי שכל חדרי הלב על ששה מדותיה יהיו חדורים בנקודת החיים שפע המוחין של האור האלוקי הנמשך זה עתה על ידי אור הדעת.

וכן בקומה הפרטית של האדם על ידי מצוות לולב, כח הדעת, מאירים אנו המוחין של הנשמה חכמה ובינה, שהם חכמתו ורצונו יתברך וההכרה ביחודו ואחדותו יתברך לתוך גדרי הלב.

זה היום תחילת מעשיך

הסיבה והטעם שאיש הישראלי נקרא 'מלכות' לגבי העולם המכוון ל'ז"א', ולכאורה נראה שהוא בדרגה נמוכה יותר מכל הנבראים. המענה על כך שאדם הראשון נברא ביום השישי למעשה בראשית, לאחר כל הנבראים, ומאידך אנו אומרים בתפילת ראש השנה 'זה היום' היינו ראש השנה יום ברוא האדם, 'תחילת מעשיך', ומורה על כך שכל סיבת הנבראים והנאצלים הוא למען האדם, והוא 'מלכות' המקבל את כל מדרגות אור ה' מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין אל תוך נשמתו המלובשת בגוף, ודייקא שהוא אחרון הנבראים מורה על כך שהוא התכלית של כל העולמות העליונים והתחתונים.

נענוע שלושה פעמים

נשאר לנו לבאר טעם הנענוע שלוש פעמים לכל צד בהולכה והובאה. ביאור הענין, כי כללות המוחין הם שלושה, חכמה בינה דעת, וכלולים זה בזה, ועל כן לא יתכן לעורר כח הדעת מבלי לעורר תחילה את נקודת החכמה והבינה שבדעת. על דרך משל, אדם הרוצה להתפלל בדבקות פנימית ואמיתית, אינו יכול לגשת תיכף לכח הדעת בלבד, ועליו להעביר על כל פנים בהרהור המחשבה תוכן הענין שרוצה להתקשר בו, כי מבלי אותיות החכמה והבינה לא יכול להתעורר הדעת, אלא שאינו צריך להעמיק יתר על המידה, לזה ייקרא נענוע, לעורר קצת את החכמה והבינה הנמצאים בהעלמה.

יראה כן גם ממגיד שיעור העומד למסור שיעור לתלמידיו, הגם שכל הסוגיא מונח בזכרונו, אמור הוא לרענן את הסוגיא מקודם, בכדי שיהיה מקושר לענין, כי מבלי זה ירגישו התלמידים חוסר חיבור והתקשרות לדבריו.

המשל. עבודת הנענועים הוא בכדי להפעיל את כח הדעת, ועל כן יש לעורר תחילה את החכמה ובינה שבדעת. ובנענוע הראשון יכון לחכמה שבדעת, ובשניה בינה שבדעת, ובשלישית דעת דדעת שהוא עיקר ההמשכה, בין בהולכה לצדדי העולם וכנ"ל, וכן בקומת הנפש לעורר את נקודת החכמה והבינה הגנוזים בדעת".

לאחר שלמדנו בחכמה ובינה ענין וכוונת הנענועים, נשתמש בכח הדעת, לנבאר צורת ואופן הנענועים בשערי הלב והכוונה הלכה למעשה.

דמיון דקדושה

כללות ושורש ענין הכוונה הוא הריכוז והדבקות לנקודה אחת, ועל כן יש להשקיט מתחילה את המוח מכל המחשבות הסובבים אותו. אחד מהאופנים המועילים לכך הוא חוש הציור ודמיון דקדושה, יראה כן כאשר אדם נמצא במקום קדוש, דוגמת ציון הרשב"י או שאר מקומות הקדושים, אזי בדרך כלל כל ציור והלך מחשבתו סובבים סביב נקודה אחת, שהוא אור הנעלה של הרשב"י, לומד בהיכלו ואוכל וישן שם, וכל מהותו מרוכז לנקודה אחת, כי נמצא במקום מוגדר, ובדרך ממילא מחשבתו תפוסה לעבר נקודה זו, ומועיל לכוונה ודבקות שעל ידו נמשך השפעה רוחנית, כדברי הבעש"ט במקום שמחשבתו של האדם שם הוא נמצא.

וגם אם אינו נמצא בפועל בציון הרשב"י וכדו', כאשר הוא מצייר בשכלו ובכח דמיונו ציון התנא הקדוש העומד לנגד עיניו, יועיל לו להתרכז בהתקשרות להתנא האלוקי, ולומד ומתפלל בהשראה של קדושה, כי ציור הגשמי מועיל לנקודת הריכוז לעבר נקודה אחת, וכך יכול להכנס בעבודתו הרוחנית.

מכון בית אלוקינו

טרם שלוקח האדם את הד' מינים בידו, יצייר וידמה בנפשו שעומד הוא בבית המקדש מקום השראת השכינה, הבית המקדש מורה על כללות הדעת של העולם, מצד אחד הוא בנין גשמי הכולל כללות כל העולם, ומאידך שורה שם השכינה גילוי אור האלוקי, ומשם נמשך שפע אור וחיות אלוקי על כל העולם, לא בכדי אומרים אנו בתפילה קודם הנענועים, 'להמשיך דעת העליון מנוה אפריון למכון בית אלוקינו', כי הבית המקדש הוא דעת המחבר בין עולם העליון המוחין לעולם הגשמי בעל ששה קצוות, והגם שכבר נתגלה כללות אור ה' ביום הכיפורים בקודש הקדשים, עם כל זה נחשב כמקום סתר המורה על עולם העליון, ועיקר כוונת הנענועים להמשיך אור מלכותו יתברך לפי גדרי העולם.

על דעת הצדיקים

גם טוב להתקשר לצדיק שהוא קשור עימו, שהרי 'אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא', ומשה רבינו הוא זה הממשיך את כח הדעת לבני ישראל, ואין ביד האדם לבד לעורר כח זה כי עם על ידי קדושת מצוות ד' מינים, ובהתקשרות למשה רעיה מהימנא. ומי שאינו יודע לאיזה צדיק הוא קשור יכול לכוון בכללות על דעת הצדיקים, ובכדי לעורר נקודת ההתקשרות ינגן לעצמו ניגון של אחד מהצדיקים הידועים לו, וכך יוכל לעורר התקשרות גם לכללות הצדיקים.

המשכת מוחין

לאחר שמחשבתו פנויה ונקיה ומרוכזת לנקודת הדעת, מתבונן בד' מינים אשר בידו הכלולים מכל דרגת מין הצומח, וכמו כן הם 'שבעה' לולב, אתרוג, שלושה הדסים, ושני ערבות, ועל ידם ממשיך חיות אלוקי לז' גדרי העולם. לאחר מכן מתבונן באיזה יום מחג הסוכות הוא עומד, אם ביום הראשון מידת החסד אם ביום השני מידת הגבורה וכו', להמשיך אור ה' בגדר הזמן". לאחר מכן לוקח את הלולב ומנענע לצד דרום המכוון למידת החסד הראשונה שבמידות, ומכוון להמשיך לה מוחין, האור האלוקי שנתחדש עכשיו בראש השנה ויום הכיפורים השייך למידה זו, ובכח נענוע זה נמשך אור וחיות אלוקי לכל צד דרום של כללות העולם.

לאחר מכן מביא בחזרה את הלולב לנקודת הלב, להמשיך אור האלוקי לחדרי לבו וכן לעורר האור האלוקי אשר בנשמתו, ובעיקר למידת החסד שתיהיה חדורה באור יחודו ואחדותו יתברך, ומידת חסדו ישמש רק למען שמו באהבה, לאהוב את הקב"ה בכל לבו, וכן שמידת חסדו תשמש כמרכבה למידת חסדו של הקב"ה להטיב לכל אחד מבני ישראל, שהוא מידת אברהם אבינו המוסתר בכל אחד מישראל, כי ירושה היא לנו מאבותינו. גם יכון על גודל האהבה של הקב"ה על בני ישראל בכלל ועליו בפרט, וכנאמר "אהבתי אתכם אמר ה'".

בכדי לאחוז בכוונה זו למשך זמן מה ינגן בלחש ניגון המבטא ענין אהבת ה' או מידת החסד לזולת, ויתבונן משך זמן מה להחדיר את נקודת הדעת לעבר נקודת הלב, ובפרט במידת החסד. ועל דרך זה יעשה בנענועיו לשאר רוחות העולם גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות.

כללות המידות

מכיון שאין הזמן מספיק לפרט פרטיות כל המידות, לכן נבאר אותם בדרך כללות. צד 'צפון' מכוון למידת 'הגבורה', ובנפש הוא יראת שמים לבל להיות נפרד מאור ה', כמו כן מורה על נקודת החיות בהשתוקקות הלב להתקרב להקב"ה. גם ירגיש גודל היראה של הקב"ה לבל יפול היהודי בחטאי". צד 'מזרח' מורה על מידת ה'תפארת', להתפאר בנפשו על כך שזכה להיות פארו של הקב"ה כנאמר "ישראל אשר בך יתפאר", גם הוא מתפאר על הקב"ה כנאמר 'פארי עליו'. 'מעלה' מכוון נגד ספירת ה'נצח', לעורר כח הניצוח לקיים מצוות ה' גם כאשר אין לו מוחין או פתיחת הלב. 'מטה' נגד ספירת ה'הוד', לעורר נקודת הביטול הגמור להקב"ה בסור מרע בל להמרות פי ה'. 'מערב', הוא נגד ספירת 'יסוד ומלכות', לעורר נקודת ההתקשרות בכל נפשו ומאודו באור ה' ודרכיו ובשמירת התורה והמצוות.

הקפת הבימה

לאחר הנענועים מקיפים אנו את התיבה ומכוון למידת המלכות שהיא כללות ששה קצוות העולם, היות ומידת המלכות הוא גילוי אור אלוקי בעולם המעשה, הרי שעיקר בקשותינו בזמן ההקפות על טוב גשמי הגלוי לבני ישראל עם קרובו.

המעשה הוא העיקר

הגם שהרחבנו בתיאור וביאור צורת אופן כוונת הנענועים עלינו לדעת כי המעשה הוא העיקר, וכל המוחין נמשכים על ידי מצוות נטילת לולב, כי המשכת הדעת הוא על ידי קדושת המצוה, והכוונה אינו אלא כתוספת קישוט על המצוה, לכן בל יפול לב האדם בחלישות הדעת בראותו שאינו בקי בכוונת אלו, ויהיה שמח בקיימו מצוות השם מקור כל ההשפעות.

לעצור טללים רעים

עד עתה ביארנו טעם הנענועים על פי פנימית התורה, אמנם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ובמשנה מבואר כי הנענועים לד' רוחות השמים הוא בכדי לעצור טללים רעים, ובהיות חג הסוכות חג האסיף וכן בחג נידונים על המים הרי שסגולת המצוה היא להמשיך שפע גשמי לבני ישראל, וכן הד' מינים מורה על שלימות והמבחר מדרגת הצומח בכל מיניו וסוגיו דוגמת הלולב והאתרוג והדס וערבה כמבואר בספרי החסידות.

[ולעולם אין סתירה בין נגלות התורה ופנימיותה, אדרבה הכוונה להשפעה רוחנית ואלוקית היא המשפעת שפע רב גם בעולם הגשמי, כי חיות העולם הגשמי תלוי בהשפעה הרוחנית.]

סיבת התעסקות בהורדת שפע גשמי על ידי מצוות לולב מורה על שלימות גילוי כבוד מלכותו ית' שנתחדש בראש השנה ויום הכפורים לתוך גדרי העולם, שלימות ופאר מלכותו יתברך הוא כאשר כבוד מלכותו יורד ומתגלה עד העולם הזה הגשמי והחומרי.

זהו גם טעם שאנו מביאים בחג שבעים פרים, בכדי להחדיר אור כבוד מלכותו יתברך גם בשבעים אומות, וכפי שבקשנו מעומק לבנו בראש השנה 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך', למרות שבקשה זו תתמלא במילואה בזמן הגאולה, אם כל זאת בכל שנה יש גאולה פרטית בגילוי כבוד מלכותו לשנה זו, ועל כן יש לקיים מצוות ד' מינים גם בכוונה זו להמשיך שפע אלוקי עד לעולם הגשמי, לבל יחסר המזג לבני ישראל קדושים, וכן לעצור טללים רעים שהם כל מיני חולאים ומגיפות ושאר מרעין בישין, בכדי שיהיה טוב לישראל בגשמיות.