קריאת התורה במקדש ביום הכיפורים
קריאת התורה במקדש ביום הכיפורים
לאחר שהגי השעיר לעזאזל למדבר, היה הכה"ג קורא ג' פרשיות בעזרת נשים, ובאותה שעה היו שורפים את אימוריהם, ונתנם במגיס (-קערה של כלי שרת, ובה היה מעלה אותם למזבח) כדי להקטירם אח"כ על גבי המזבח כדכתיב "ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה". ולא היה מקטירם עכשיו בבגדי לבן, אלא היה קורא קודם את הפרשה בבגדים הללו, ואח"כ טובל ולובש בגדי זהב לאילו ואיל העם, וטובל להוציא כף ומחתה, וטובל למוספין ולאימורי חטאת הללו ולתמיד של בין הערבים.
הבאת הספר תורה
בא לו כה"ג לקרות, חזן הכנסת (-שמש הכנסת, ובית הכנסת היה סמוך לעזרה בהר הבית) נוטל ס"ת ונותנו לראש הכנסת (-מי שעל פיו נחתכים צורכי הכנסת, מי מפטיר מי פורס על שמע ומי עובר לפני התיבה), וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכה"ג, (ואף אם אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, הכא הכל הוא כבודו של כה"ג להראות שיש הרבה שררות למטה ממנו).
קריאת התורה
הכה"ג קורא פרשות "אחרי מות", ו"אך בעשור" שבפרשת אמור, (דבאותו ענין מותר לדלג אף בתורה, וכדלהלן ס"ט:), ואומר יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן (כדי שלא להוציא לעז על ספר תורה שיחשבו שהוא חסר. ע.), ו"ובעשור לחודש" שבחומש הפקודים (-חומש במדבר שמתחיל במנין ישראל) קורא בעל פה (ואין גוללים מפני כבוד הציבור שיהיו מצפים ודוממים, ואין מביאים ס"ת אחר מפני פגמו של ראשון שיחשבו שהראשון חסר, וי"א משום ברכה שאינה צריכה שיצטרכו לחזור ולברך, ודווקא כאן שאדם אחד קורא חוששים לזה, אבל כשכמה קוראים יכולים להוציא אף ג' ס"ת כמו בר"ח טבת שחל להיות בשבת. שם).
הברכות על התורה
הכה"ג מברך על התורה שמונה ברכות, על התורה (-ברכה שלאחריה, אשר נתן לנו כדרך שמברכים בבית הכנסת), ועל העבודה (- רצה בעמך ישראל ותרצה העבודה בדביר ביתך וכו' שאותך הטוב לך להודות), ועל מחילת העוון (מחול לעוונותינו ביום הכיפורים הזה וכו', עד מלך מוחל וסולח לעוונותינו לבדך ביראה נעבוד), ועל ההודאה (-מודים אנחנו לך, עד וכו'), ומתפלל על בית המקדש וחותם ברוך שבחר במקדש, ועל ישראל, ומתפלל על הכהנים וחותם ברוך שבחר בזרעו של אהרן, וכן על ישראל, ועל שאר התפילה (-רינה תחינה ובקשה מלפניך על עמך ישראל שצריכים להושע, וחותם ברוך שומע תפילה).
ואח"כ מביא כל אחד ספר תורה מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים -להראות נויו של ספר תורה, ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה, דכתיב "זה קלי ואנוה" התנאה לפניו במצוות, לולב נאה, ספר תורה נאה בקלף נאה בדיו נאה בלבלר אומן. והביאום לשם בערב יום הכיפורים.
הרואה כה"ג כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים וכן להיפך, ולא מפני שאינו רשאי, דאין בזה משום אין מעבירים על מצות "ברב עם הדרת מלך" כיון שהוא עצמו אינו עסוק בה, אלא מפני שהיתה דרך רחוקה ביניהם, ומלאכת שניהם שוה כאחת.
באלו בגדים קורא
אם רצה לקרות בבגדי בוץ שעבד בהם קורא, ואף אי נימא דבגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהם, וקריאה הא לאו עבודה היא שהרי יכול לקרותה באיצטלית משלו, מ"מ י"ל שכיון שצורך עבודה היא מותר לקרותה בבגדי כהונה, ואם אינו קורא בבגדים שעבד בהם קורא באיצטלית (-כמין חלוק) לבנה משלו.
ס"ט. הנאה מבגדי כהונה
הגמ' מסתפקת אם מותר ליהנות מבגד כהונה שלא בשעת עבודה, ולמסקנה מותר ליהנות מהם, ומותר לאכול חצי שפשטם, ומותר ללכת עמהם במקדש שלא בשעת עבודה, אבל לישון אסור שמא יפיח, אלא פושטים ומקפלים ומניחים אותם תחת ראשיהם (עיין להלן) ולא איכפת לן אם יפיח כיון שפשטם, אבל אסור לצאת עמהם מחוץ למקדש מפני שזה דרך חול, ומה שמצינו ששמעון הצדיק יצא עמהם מחוץ לבית המקדש, לא היו בגדי כהונה אלא היו ראויים להיות בגדי כהונה, ואב"א עת לעשות לד' הפרו תורתך.
הנאה ממצעות כלאים ובגדי כהונה
איתא בתמיד שהכהנים היו פושטים בגדי כהונה ומניחים אותם תחת ראשיהם. לרב פפא היינו כנגד ראשיהם ולא תחת הראש ממש, ואע"פ שמותר ליהנות מבגדי כהונה, מ"מ למ"ד אבנטו של כה"ג שהוא של בוץ ואינו כלאים, אינו האבנט של כהן הדיוט אלא הוא כלאים, אסור משום הנאה מכלאים, שהרי אסור מדרבנן להציע תחתיו כלאים שמא תיכרך נימא על בשרו, ואפי' עשר מצעות זו על גב זו אסור, (אבל מדאורייתא אין האיסור אלא בלבישה והעלאה בדרך לבישה שיש בה הנאת חימום, דכתיב "לא יעלה עליך" אבל אתה מותר להציעו תחתיך), אבל לרב אשי מניחם תחת ראשו דבגדי כהונה קשים הם ואינם מחממים לפיכך אין בהם משום כלאים.
הגמרא מדייקת מדברי רב פפא שמותר להניח תפילין מן הצד בזמן השינה, ואין חוששים שמא יפיח.
הגמרא מביאה את המעשה שהיה בכ"ה טבת הוא יום הר גריזים ואסור להספיד בו, מפני שבאותו היום רצו הכותים להחריב את בית המקדש, ולבסוף החריבו ישראל את הר גריזים (שהלך שמעון הצדיק עם בגדי כהונה לאלכסנדרוס מוקדון, וכשראהו המלך השתחוה לו ואמר שדמות דיוקנו מנצחת לפניו במלחמות, ומסר בידי ישראל את הכותיים) ועשאוהו יו"ט.
ס"ט: אין ישיבה בעזרה
דכתיב "לעמוד לשרת" וכתיב העומדים שם לפני ד', ולמלכי בית דוד מותר דכתיב "ויבוא המלך דוד וישב לפני ד' ".
מקום קרה"ת ביוה"כ ובהקהל
היה בעזרת נשים, וי"א שבהקהל היה בהר הבית.
"ויברך עזרא את ד' האלוקים הגדול"
לרב גדלו בשם המפורש, והוראת שעה היתה. ולרב גידל אמר "ברוך ד' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם". ולרב מתנא שהחזירו אנשי כנסת הגדולה אמירת הגבור והנורא שתיקן משה, וביטלו ירמיה משום שאינו אמת שאין רואים את גבורותיו, (ועקרו תקנת משה מפני שיודעים בקב"ה שהוא אמיתי), ואמרו אנשי כנה"ג אדרבה זו היא גבורתו שהוא כובש את יצרו וכו', והן נוראותיו שאלמלא מוראו היאך יכולה אומה אחת להתקיים בין האומות שהרי ביום החורבן נתאספו כל האומות להשמידם, ונשארו מהם.
הגמ' מביאה את מה שעשו אנשי כנסת הגדולה עם יצרא דע"ז שביטלוהו, דכיון שלא ניתן אלא כדי לקבל שכר כשמתגברים עליו, אין חפצים לא בו ולא בשכרו. ורצו לבטל יצר הרע דעריות ולא מצאו ביצה שחר, וו' כבשים עם תמיד של בין הערביים, בת יומה בכל ארץ ישראל מפני שפסק החימום מן המעיים, ואפילואותן שעיברה התרנגולת כבר לא מתבשלים במעיה, ולא ביקשו לבטלו למחצה שיהא שולט באדם ליזקק לאשתו ולא לאחרת, מפני שאין נותנים משמים חצי דבר, וביטלו כוחו של יצר הרע רק קרובים.
דילוג בקריאת התורה או הנביאים
אין מדלגים בתורה מענין לענין אף בכדי שלא יפסוק המתורגמן מפני שדברי תורה הם אזהרות ועונשים ומצוות, וצריך שיכנסו בלב השומעים, וכשאדם עובר לענין אינו נח להתבונן, ובנביא מדלגים בכדי שלא יפסוק המתורגמן דאין זה כבוד ציבור לשבת ולחכות, ובענין אחד מדלגים אף בתורה, ובנביא אף בשני עניינים, ואין מדלגים מנביא לנביא, ובנביא של תרי עשר מדלגים מנביא לנביא, ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו והיינו שאין לדלג לאחור.
כמה אילים היו מקריבים ביוה"כ
מתני' כרבי הסובר שהיו מקריבים ביוה"כ איל אחד, והאיל האמור בתורת כהנים הוא אותו איל האמור בחומש הפקודים, דכתיב "איל אחד". אבל לראבר"ש אין זה אותו איל, אלא היו מקריבים איל נוסף למוספים, ו"איל אחד" היינו שיביא ממיוחד שבעדרו, (ולרבי לומדים דין זה מ"מבחר נדריכם", ולראבר"ש זה קאי בנדבה וצריך פסוק מיוחד שגם בקרבנות חובה צריך להביא ממיוחד שבעדרו, די"ל שדווקא נדבה צריכה להיות מובחרת כדי שתתקבל לרצון, וי"ל שדווקא חובה צריכה להיות מובחרת כדי שיצא ידי חובתו יפה).
