לדעת חכמה - על מגילת קהלת
"קהלת ... תחילתו דברי תורה, וסופו דברי תורה. תחילתו דברי תורה דכתיב: 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש', ואמרי דבי רבי ינאי: תחת השמש הוא דאין לו, קודם שמש יש לו. סופו דברי תורה דכתיב: 'סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם'" (סכת לע"נ)
הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן, סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ (קהלת א ו)
כתב בתולדות יעקב יוסף וז"ל: "וזה פירוש הש"ס (תענית לא.) 'מאן דלא מוסיף יסיף' רוצה לומר, חצי ימיו שהולך ומוסיף בכל יום, כמו שנאמר: 'אלה תולדות יעקב יוסף' (בראשית לז, ב), וכנ"ל. וכשאינו מוסיף, אז ידע שהוא ימי ירידה, עד ימי אסיפה שנאסף לעמיו. ונראה לי שזה כוונת הפסוק בקהלת: 'הולך אל דרום וסובב אל צפון' דמצאתי בספר עוללות אפרים בשם רבינו בחיי, על הכתוב: 'ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון' (קהלת יא, ג), כי 'האדם עץ השדה' (דברים כ, יט). ואם יפול בחצי ימיו, דהיינו בדרום, כששמשו דר־רום ובכוחו מאז כן עתה; או בצפון, דהיינו בימי הזקנה, שהוא זמן הערב שמשו וכו'. אם כן, עד חצי ימיו הוא בדרום, ומחצי ימיו ואילך הוא בצפון.
והנה בארתי: 'והיית רק למעלה' (דברים כח, יג), ולא אמר סתם 'למעלה'. כי אדם הוא בסוד גלגל; כשעולה למעלה, אז מתחיל לירד, ואינו בכלל עמידה שיעמוד על מצב אחד, אלא או שעולה או יורד. וזה שאמר: 'והיית רק למעלה'. ובזה יובן 'הולך אל דרום'. רוצה לומר, שיש הפרש בין מלאך שנקרא עומד, כמו שנאמר: 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה' (זכריה ג, ז), מה שאין כן אדם נקרא 'הולך', שילך תמיד ממדרגה למדרגה עליונה.
והיינו 'הולך אל דרום' – עד חצי ימיו שנקרא דרום, דר־רום; ומחצי ימיו ואילך 'סובב אל צפון' – שיורד הגלגל וסובב עד זמן הערב שמש. והנה, אף שכתבנו שאינו רק ימי עלייה וירידה, היינו למי שיודע להבחין בין חמץ למצה שהיא משהו. כשאינו עולה, אז יורד. מה שאין כן לאדם שאין נותן דעתו להבחין בזה, אצלו נחשב איזה זמן לימי עמידה, שסובר שעומד על מדרגה אחת, ובאמת אינו רק כנ"ל.
~~~
אֲנִי קְהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם (א יב)
בהקדמת הספר הקדוש מנחת אלעזר מובאים דברי המדרש על פסוק זה: "רבנן דתמן בשם רבי יצחק דהכא, ורבי טוביה בשם רבי יצחק: לטובתו אדם למד תורה ושוכח. שאילו היה אדם למד תורה ולא שכחה, היה מתעסק בתורה שתיים שלוש שנים, וחוזר ומתעסק במלאכתו, ולא היה משגיח בה לעולם כל ימיו. אלא מתוך שאדם למד תורה ושוכחה, אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה". (קהלת רבה א, יב).
והקשה המנחת אלעזר על דברי המדרש, שהרי מצינו בגמרא (עירובין נד:) למה נמשלו דברי תורה כדד, מה דד זה, כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם. ואם כן, מדוע השכחה היא לטובתו של אדם, משום שאילו היה לומד תורה ולא שוכחה היה מתעסק בתורה שתיים ושלוש שנים, ואחר כך חוזר למלאכתו ולא משגיח בה עוד, הלא טעם התורה מתחדש בכל פעם שממשמשים בה.
ותירץ המנחת אלעזר שאין סתירה בין הדברים. המדרש בקהלת מדבר במי שלומד את פשטות התורה וידיעתה בלי עיון. אדם כזה, אילולא השכחה, היה לומד במשך כמה שנים, ולאחר מכן לא היה משגיח עוד בתורה, אבל דרשת הגמרא בעירובין אמורה במי ש"עוסק" בתורה, בדרך הגיון ועיון הלב. באופן כזה, בכל פעם שהוא מעיין וממשמש בדברי התורה, הוא מוצא בהם טעם חדש. שוב אין צורך להשכיח ממנו את תלמודו כדי שיחזור עליו, שהרי ממילא הוא יחזור ויסתלסל בו וימצא בו טעם חדש. והיינו מה שאמר דוד המלך בְּחָקֹתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע, לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ (תהלים קיט, טז) כיון ש"בחוקותיך אשתעשע" בפלפול וסלסול הדברים – לכן "לא אשכח דבריך". אין צורך להשכיח את הדברים ממני, שהרי ממילא על ידי העיון עתיד אני לחזור עליהם ולא להניחם לעולם. והוא חידוש עצום.
~~~
דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר, אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנֵי עַל יְרוּשָׁלָיִם, וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וֶדֶעַת (א טז)
לכאורה, כיצד שייך לומר "ולבי ראה", הלא העין היא הרואה ולא הלב. אלא יש לפרש על פי מה שכתב השפת אמת בביאור דברי התנא: (סוכה נא.) "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", ולכאורה, מה בא התנא ללמדנו בזה.
אלא כוונתו לראיית הלב לאחר שבית המקדש נחרב. גם כאשר אין אנו יכולים לראות בעינינו את שמחת בית השואבה, צריך האדם להסתכל ולהתבונן בלבו בשמחה הגדולה שהיו ישראל שמחים בזמן שבית המקדש היה קיים, ומי שמעולם לא נתן את לבו להתבונן בשמחה זו, "לא ראה שמחה מימיו". כי ראיית השמחה שעליה דיברו חז"ל אינה רק ראיית העיניים, אלא ראייה פנימית של הלב. וזהו שנאמר: "ולבי ראה" - ישנה ראייה שאינה נעשית בעיני הבשר, אלא על ידי ההתבוננות וההרגשה שבלב. (שפת אמת, דברים לסוכות שנת תרמ"ד, ד"ה בענין שמחת בית השואבה)
~~~
אַף חָכְמָתִי עֶמְדָה לִי (ב ט)
כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף מסכת אבות, "ואמר בן הא הא: לפי שיעור עמלך בתורה יהיה שכרך, ואמרו, שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שנלמד בעמל ויגיעה ויראה מן המלמד, אבל לימוד השעשוע והנחת – לא יתקיים ולא יקבל בו תועלת. בפירוש אמרו: 'אף חכמתי עמדה לי' חכמה שלמדתי באף עמדה לי. ולפיכך יצוו המלמד להטיל מורא על התלמידים, ואמרו: 'זרוק מרה בתלמידים'".
~~~
וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַמִּכְלוּת, בִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ (ב יג)
כתב בשם משמואל: "יש לפרש דברי הש"ס יומא, 'אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית, פעם אחת סיפר דברים עם ערבי אחד בשוק, ונתזה צינורא מפיו על בגדיו' וכו'. ומשמע שם שהיה ביום הכיפורים. ועוד מעשה כזה. "ותימה, איך ביום הכיפורים, אחר שבעת ימי הפרישה, יצא מבית המקדש לדבר עם גוי, ותמיד הייתי מסביר לי שהיה בעת ששלטו האומות על ישראל, וגם זה דוחק גדול, ולהנ"ל יש לפרש בפשיטות, דידוע ד'יתרון האור מן החושך', דכשרואים שיש במציאות חושך, ניכרת מעלת האור. והנה הכהן הגדול היה צריך אז להראות מעלת ישראל ולאהבם לפני אבינו שבשמים. על כן עשה מעשה זה, לצאת ולדבר עם הגוי. ובוודאי השיג הגוי גאות גדולה מזה שכהן גדול ביום הזה ידבר עמו. בזה הראה הכהן הגדול לפני המקום את מעלת ישראל. שאילו אהרן הכהן היה מדבר עם אחד מישראל, היה אותו יהודי עוד ממעט את עצמו ונשבר לבו בקרבו. ואם כן, ראויים ישראל לברכה ולחיים טובים ולכל השפעות טובות." (שם משמואל, סוכות שנת תרע"ג, ד"ה ובמה שאמרנו).
~~~
וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן (ג יט)
בספר חסידים איתא "יש מתפלל ונענה, ויש מתפלל ואינו נענה. הטעם, לפי שצער חבירו ועלבונו של חבירו אינו מעלה על לבו של מתפלל זה, ייתכן שלא יהיה נענה, לפי שהיה לו לחשוב: אילו הייתי בצערו של זה, הייתי צריך שיתפלל עלי, וכתיב: 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט, יח). ומאחר שאינו מצטער בצער הצדיק, לא יתכן שיהיה נענה, לכך כל התפילות והתחנונים תיקנו לומר בלשון רבים : 'רפאנו', 'ראה נא בעניינו'. וכתיב: 'ונתן לך רחמים ורחמך' (דברים יג, יח). המרחם – ירוחם. ואם לא, מה בין זה לבהמה שאינה חוששת בצער חברתה ? ועליו נאמר: 'ומותר האדם מן הבהמה אין'" (ספר חסידים סי' תקנ"ג).
ומן הראוי להפציר ולהעתיר בתפילה אף על צרכי הכלל והפרט, ולא להתפלל רק על צרכינו הפרטיים, אדם שאינו מעלה על לבו את צער חבירו חסר לו בעיקר מעלת האדם, שהרי מעלת האדם היא שהוא מרגיש גם את זולתו ומבקש רחמים בעדו.
~~~
כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ, וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא (וז)
ובמדרש רבה מובא לפרש שהנפש אינה שבעה לעולם מתענוגי העולם הזה: "משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלכים. אם יביא לה כל מה שבעולם, אינן חשובין לה כלום, למה שהיא בת מלך, כך הנפש: אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה. למה, שהיא מן העליונים" (קהלת רבה ו, ו).
וביאור הדברים הוא, שבכל יהודי נטוע חלק אלוקי מן העליונים, ואף אם יביאו לו את כל תענוגי ותפנוקי העולם הזה, נפשו לא תתמלא, כיון שהיא בת מלך ושורשה מן העליונים. אמנם השמחה שבחג הסוכות, בצילא דמהימנותא, היא שמחה אמיתית ושלמה, הממלאת את מאוויי נפשו, כי היא שמחה הבאה מן העליונים ומתאימה לשורשה העליון של הנשמה.
~~~
כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא (ז כ)
יש מכאן חיזוק נפלא לכל אחד ואחד, שהרי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ואם רשע גמור יכול להתהפך ברגע אחד – על ידי ש"הרהר תשובה בדעתו" – ולהיות צדיק גמור, בוודאי שכל אחד יכול להשתנות ולהיות צדיק על ידי הרהור תשובה אמיתי. ויש לתת משל לאדם ההולך בהר ויורד כלפי מטה. גם אם כבר הלך דרך ארוכה בירידה, ברגע שהוא נעצר ומסתובב ללכת לכיוון מעלה, הוא שינה בבת אחת את כל כיוון דרכו.
וכן הוא בענייננו, אף שאותו אדם עדיין לא הספיק לעשות מצוות ולסור בפועל מן העבירות, באותו רגע שהרהר תשובה אמיתית, הוא כבר סובב את עצמו מללכת בדרך הרעה המוליכה שאולה, והעמיד את פניו אל דרך החיים העולה למעלה.
~~~
עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט (ט יד)
במדרש תנחומא (בראשית לח) "עיר קטנה – זה הגוף, ואנשים בה מעט – אלו אברים" ועל פי זה רמזו צדיקים לפרש את הפסוק : (איכה ג נא) "עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי", הגוף נקרא "עיר", ושאר האברים הם "בנות עירי". ולפי זה יש לפרש, שהעין מעוללת לאדם, לטוב ולמוטב, יותר "מכל בנות עירי" – יותר מכל שאר האברים.
~~~
וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קְהֶלֶת חָכֶם, עוֹד לְמַד דַּעַת אֶת הָעָם, וְאִחֵן וְחִקֵר תִּכֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה (יב ט)
כתב החיד"א בפירושו חומת אנך על קהלת, "ויותר שהיה קהלת חכם, עוד למד וכו'. יש לרמוז מוסר, כי הנה מי שהוא עסוק בהויות דאביי ורבא, אשר כח בו למשקל ולמטרי בפלפלא אריכתא – פלפלת כל שהוא ראוי – יאמר בלבו: מה לי לאבד הזמן ללמוד ספרי מוסר? אמנם לא צדק בזה, כי צריך ללמוד ספרי מוסר, כדי שילמוד לשמה ויקיים מצוותיו יתברך. ואמרו רבותינו ז"ל: 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו' (סוכה נב.), ויעלה על לבו שמץ גאווה וכיוצא.
וזה שאמר: 'ויותר שהיה קהלת חכם' - והיה יכול לעסוק תדיר בדברי חכמה עמוקה ולא לאבד שום זמן, רק כל מעייניו בדברים עמוקים – הוא לא כן עשה. רק ברוב חכמתו עוד 'לימד דעת את העם', המון ישראל, 'ואזן וחקר' וכו', כי זה עיקר גדול להתעסק במוסר ולזכות את הרבים".
~~~
דברים נפלאים כתב רבי צדוק הכהן מלובלין:
"בילדות החשק והאהבה גובר באדם, ואז הזמן להשתמש במדת האהבה. וכן שלמה המע"ה אמר בילדותו שה"ש (כמ"ש שהש"ר פר' א וזח"ב לט א). וכן אברהם שהוא התחלת שם ישראל, וכמו ששמעתי על מאז"ל בשבת (פט:) לא בסבא טעמא ולא בדרדקי עצה. דרדקי הוא אברהם אבינו שהי' ההתחלה והילדות וסבא יעקב. וכן מדה כנגד מדה – השם יתברך אוהב האדם בילדות, כמ"ש כי נער ישראל ואוהבהו. ואח"כ האדם חושק לד"ת וחכמה ואז זמן היראה, דאורייתא מסט' דגבורה (זח"ג פ סע"ב). וכן השם יתברך משפיע לו חכמה. ואח"כ זקני ת"ח דעתן מתישבת ובא לדיעה שלימה ואמיתית הקיימת לעד, אז הוא זמן שמחתו ותענוגו שמתענג על ה'. וזהו סדר של ג' אבות, וכן ג' רגלים כסדרן. וכן שלמה המע"ה עשה אחר־כך ס' משלי מלא חכמה. ושמעתי דהוא כמו פי' על התורה, שכל התרי"ג מצות מעשיות שבתורה טעמן ורמיזתן בלב כללן שהמע"ה בס' משלי. ובזקנותו קהלת. ושמעתי דלכן קורין אותו בסוכות, לא מפני שמהביל שמחת עוה"ז, רק שממנו נקח תוקף ועיקר השמחה האמיתית, על־ידי ההבלת כל עניני עוה"ז רק זה חלקי כו' ואכ"מ. והסדר הזה הוא מצד השלימות הראוי, אבל מצד החומר ושהאדם בעל חסרון וצריך להגדרה היראה קודמת, כידוע בכל מקום הסדר דחילו ורחימו דסור מרע ואח"כ עשה טוב. ובילדות שהתאוה גוברת מצד החסרון צריך ליראה, שהוא המגדרת בפני התאוה. ואח"כ כשעוסק בתורה צריך להגביר החשק והאהבה לד"ת שלא יזוז ממנו. ובאמת הם כלולים זה בזה, ושניהם אינם שלימות האדם עדיין, כי אהבה ויראה נקרא גדפין בזוהר, כי יעקב גופא ואהבה ויראה דרועין. כי עיקר צורת האדם היא הדיעה שלימה וקו האמצעי. והוא לעשות רצונו בלבב שלם האמור אחר אהבה ויראה. רק אלו הם כחות השימוש לצורת האדם. ולכך צורת יעקב חקוקה בכסה"כ, שהוא נגד שם הוי' שהוא הכולל הכל כנודע. כי זה כל האדם להיות נמשך אחר אמיתות רצון השם יתברך בלי שום מסך ומונע. רק שהדרך להגיע לזה הוא על־ידי אהבה ויראה הקודמין". (צדקת הצדיק אות רב)
