לעורר לבי

מו"מ והערות על הגליון הקודם

הוספה בשם הרהמ"ח שליט"א:

במדור "קול מהיכל", דנו באם מצינו בין הפוסקים מן דאזיל בשיטת החיי אדם שאף באמצע תפלת שמו"ע כשיש ספק על איזה ברכה אם אמרה (או אם אמרה כדין), נקטי' כללא דספק ברכות לקולא וימשיך בתפלתו.

והנה נשמט לן מה שדן בהאי עניינא הגר"א גנחובסקי זצ"ל בספרו בני ראם, ומדייק בד' הרשב"א בתשובה (ח"א סל"ה), שכתב האי דינא בטעה ואמר ה"קל הקדוש" בעשי"ת וחזר בתוכ"ד ואמר "המלך הקדוש" שמהני תיקונו, ונחת שם לעוד ספק בענין זה, והוא מסוגיא דברכות י ע"א דבעיו בגמ' בנקט כסא דשיכרא ופתח אדעתה רחמרא וסיים בדחמרא, ומס"ל להגמ' מאי בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן, ולמסקנא דמילתא לא איפשטא האיבעיה, ונחלקו הראשונים לדינא, וכתב ע"ז הרשב"א שם, "ומכל מקום לעשות בזה מעשה נגד הגאונים ז"ל ולחייב לחזור אין בנו כח, ושב ואל תעשה עדיף", הרי לן להדיא שדעת הרשב"א הוא שדין ספק ברכות להקל שייך אף באמצע התפלה. מש"כ ב'לב לדעת', במדור 'חקקי לב', (בהגהה אות א"ד ובאליה רבה) בסופו, דבשנה כי האי שתא, ויעו"ש מה שנדחק ליישב דעת הרשב"א אם דעת האור זרוע.

ולענינינו הרי בפשטות מצינו להדיא שיטת אחד מגדולי הראשונים שחולק אם דעת האו"ז.

אך לפי דברינו שם שיתכן שאמירת "המלך הקדוש" הוא כדין הזכרה ולא תקנה בעיקר מטבע הברכה, אפשר שדעת הרשב"א הוא דוקא בכה"ג וכדו' (כגון טעה ביו"ט ואמר מקדש השבת במום מקדש ישראל והזמנים), ואין זה ראיה לשיטת החיי"א שהוא מיירי במתנמנם וכדו' דהוי ספיקא באם אמר אותה ברכה כלל, ויתכן שבכה"ג לית ליה להרשב"א שימשיך תפלתו מדין ספק ברכות, ודו"ק.

תיקון בשם הרהמ"ח שליט"א:

במדור "קול מהיכל", מביא בשם שו"ת מחזה אליהו (ח"ג סימן א), ראיה לשיטת החיי אדם מד' התוס' (ברכות יב:) שמיביא הירושלמי (פ"ק דתענית) דמי שהתפלל ונפל לו ספק בתפלתו כגון שמסופק אם אמר המלך הקדוש בעשי"ת או ותן טל ומטר, כל ל' יום הרי הוא בחזקת שלא אמר רק כהרגל לשונו, ומדייק המחז"א למה צריך לטעם זה שתולין שאמר כהרגילי, הלוא אף בלאו הכי מדי ספק לא יצא והיאך ימשיך להתפלל מספק (ובע"פ שמענו מהרהמ"ח שליט"א שהדיוק היא מלשון התוס' שנקט "היה מתפלל" וכו', דמשמע שעדיין עומד בתפלה ולא שכבר התפלל), ומזה מוכיח שבכל ספק, כשאין הכרע בדבר אפשר להמשיך ולהתפלל.

והנה לכאורה קשה להבין הוכחת ראיה זו, למה לא ינקוט הירושלמי טעם אמיתית שבאמת תולין ע"פ כללי התורה שלא אמר כדין, ויעזוב טעם זה ויאמר שרק מחמת הספק אינו יכול להמשיך, והיאך יספיק ד"ז לומר שמצאנו בין הראשונים חולק על שיטת האו"ז.

לכבוד חברי מערכת לב לדעת הע"י

אמנם, בהאי שתא שראש השנה חל בשבת, יש מקום עיון, דאפשר שמצד שבת חייב בסעודה, ואף לשיטת הגאונים הסוברים שחייב להתענות בראש השנה, אפשר שיודו שבשבת אין להתענות.

בענין מה שהובא בגליון בשם המחזה אליהו, שחידש כי הכלל של 'ספק ברכות להקל' אינו בגדר ספק בלבד, אלא שחכמים הכריעו בו בתורת ודאי שלא לברך, לכאורה יש להעיר כי חידוש גדול הוא. וכן היא שיטת המטה אפרים (סימן תקפ"ב בהגהה), שמביא את דברי רבי חיים הכהן רפפורט שנסתפק בדין זה, וכתב עליו דיש לומר דהוי ספק ברכות להקל". הוחלפה בטעות דברי "המט"א" בדברי "האלף למגן" (ואכן במט"א שם לא מדובר מענין זה כלל), יעו"ש בדבריו בסקי"ט ובהערתו בשולי העמוד בשם הגר"ח רפפורט, שמתוך דבריו משמע שנקט בפשיטות לנקוט דין ספק ברכות להקל אף כשעדיין עומד באמצע תפלת שמו"ע.

והנה יעוין בנשמת אדם (כלל ה' סק"א), שהאריך בענין זה והסיק בדעת רוב הראשונים, שבכל ספק ברכות, אף שאינו מחויב לחזור ולברך, מכל מקום רשאי הוא לברך שנית. ולכאורה, אם נאמר שחכמים עשו את הספק כוודאי, היאך רשאי הוא לחזור עכ"פ ולברך.

וכן יש להעיר מדברי הריטב"א (שבת כג.) והראב"ן (ח"א סימן רכ"ט), ועוד ראשונים, שכתבו כי הטעם שאין מברכים במקום ספק הוא משום חשש איסור 'לא תשא', ומשום דשב ואל תעשה עדיף. ואם נאמר שחכמים הכריעו את הספק בתורת ודאי, למה הוצרכו לטעמים אלו, הרי בלאו הכי עליו לנהוג כאילו כבר בירך בוודאות, וממילא אין לו לחזור ולברך.

בכבוד רב, ח. ה. שטראה

הוספה מאת הרהמ"ח שליט"א:

ונמצא שיש בזה ספק לדינא. והמ"ב בסי' קפ"ח סקי"ט אינו מכריע. והמטה אפרים בסי' תקפ"ג ס"ד מכריע כשיטת הא"ר, שחוזר, ואילו השו"ע הרב מכריע בסי' קפ"ח כשיטת המג"א, וכן הוא בשועה"ר תקצ"ז ס"ה.