ליל ה' דסוכות תשפ"ז לפ"ק – בעיר בארא פארק

הנה חג הסוכות הוא זמן שמחתנו, ויש להבין הלא בכל יום טוב יש חיוב מצות שמחה, ומהו ריבוי השמחה בחג הסוכות, שריבה בה הכתוב שמחה יתירה. עוד גם זאת, מצות היום במקדש היה בניסוך המים כל שבעת ימי חג, והיה בזה שמחה מופלגת, עד שאמרו (סוכה נא.) מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, ודרשו זאת (שם מח:) מקרא (ישעיה יב-ג) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה ע"כ. וצריך ביאור גודל ענין השמחה שהיה בימים אלו.

*

ומתחלה נבאר סדר בריאת האדם, שברא ה' את האדם הראשון ביום הששי, אשר כל הארץ ומלואה נברא במאמר פיו של הקב"ה, ובעשרה מאמרות נברא העולם (אבות ה-א), לא כן יצירת האדם שהיתה במעשה, פועל ידיו של הקב"ה, וכמו שנאמר (בראשית ב-ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה. וברש"י ואד יעלה, לענין בריאתו של אדם, העלה את התהום והשקה העננים לשרות העפר ונברא אדם, כגבל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, אף כאן והשקה ואחר כך וייצר (ב"ר יד-א). וברש"י (בראשית א-כז) וייברא אלקים את האדם בצלמו, בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר (תהלים קלט-ה) ותשת עלי כפכה, נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי רושם ע"כ. ויש להבין הלא גם האדם היה יכול ה' לבראו במאמר פיו, ולמה הטריח כביכול, ליקח עפר מן האדמה, ולהעלות התהום לשרות העפר על ידי העננים, ולגבל אותו כעיסה, ולברוא כן את האדם.

עוד גם זאת, שברא אותו עפר מן האדמה, וברש"י נטל עפרו ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ-כא), אמר הלואי תהיה לו כפרה ויוכל לעמוד (ב"ר יד-ח) ע"כ. ובפענח רזא (פ' בראשית ב-ז) כתב שהחלל הנוצר באדמה תחת מקום המזבח שנלקח לבריאת אדם הראשון, הוא הוא החלל של השיתין תחת המזבח. ועל פי זה כתב, דאף דבגמרא (זבחים כד.) דנו כי קדיש דוד, רצפה עליונה קדיש או דלמא עד לארעית תהומא קדיש, מכל מקום מקום המזבח כיון דהיה בנוי על גבי שיתין, על כרחך היה צריך לקדש גם השיתין החלולים עד התהום ע"כ. ומעתה כיון דבריאת אדם הראשון היה ביום ששי, אם כן השיתין שנוצרו מהחלל של בריאת האדם, ביום הששי נבראו. ולכן נקראו בשם 'שיתין', כי המה נבראו ביום הששי מששת ימי בראשית, וכמאמרם (סוכה מט.) שיתין מששת ימי בראשית נבראו, ומחוללין ויורדין עד התהום ע"כ. כי אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע היה עד שסרח (חגיגה יב.).

והנה ענין ניסוך המים בחג, אמרו חז"ל (ראש השנה טז.) מפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג, אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ע"כ. [וזה גם כן טעם מצות לקיחת ארבעה מינים, וכמאמרם (תענית ב:) ארבעת מינים הללו, אינן באין אלא לרצות על המים, וכשם שארבעה מינים הללו אי אפשר להם בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים ע"כ].

ובגמרא (תענית כה:) אמרו, כשמנסכין את המים בחג, תהום (המים העליונים) אומר לחבירו (מים התחתונים) אבע מימיך [לשון נחל נובע], קול שני רעים [ניסוך המים וניסוך היין] אני שומע, שנאמר (תהלים מב-ח) תהום אל תהום קורא, לקול צנוריך (המים והיין שיורדים דרך שני הספלים שהיו בראש המזבח). אמר רבה לדידי חזי לי האי רידיא [מלאך הממונה על הגשמים כך שמו] דמי לעיגלא, ופירסא שפוותיה וקיימא בין תהומא תתאה לתהומא עילאה [בין הרקיע לאוקיינוס, היכא דנשקי ארעא ורקיע], לתהומא עילאה [מים העליונים] אמר ליה, חשור מימיך [ברקיע], לתהומא תתאה אמר ליה אבע מימיך [למטה בקרקע], שנאמר (שיר ב-יב) הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו [כשמנסכין מים בחג שהניסוכין נראו בארץ, שאין באין אלא משנה לחבירתה, כנץ זה שאינו יוצא אלא משנה לשנה, ועת הזמיר הגיע, זמירות החג, אז קול התור, מלאך הדומה לשור, תרגום שור, תור, שבשעה שמנסכין מים בחג הוא אומר כן] ע"כ. וזה מוסר השכל על גודל חשיבות מצות בני ישראל למטה, שעושים רושם ברומו של עולם, אשר ניסוך צלוחית קטן של מים של שלשה לוגין (ולדעת רבי יהודה לוג אחד, מים בגודל שש ביצים), שאין בהם חסרון כיס ולא שום טירחה, משקה את כל העולם מים במשך השנה. – וכעת שאין בית המקדש קיים, בכל יום כאשר מנענע הד' מינים, הוא ממשיך בנענועים מים על כל השנה להחיות בהם יושבי תבל.

*

ונראה לבאר עוד הכתוב, תהום אל תהום קורא לקול צנוריך, כל משבריך וגליך עלי עברו, דהנה מצינו עוד טעם לניסוך המים, שזהו פיוס למים התחתונים שבכו בעת הבריאה על שנתפרדו ממים העליונים ונתרחקו מאת ה', כמו שפירש רש"י על הכתוב (ויקרא ב-יג) וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך. וברש"י מלח ברית, שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג ע"כ.

וברבינו בחיי (שם) הוסיף, וכן אמרו במדרש (ב"ר ה-ד) מים התחתונים נקראו מים בוכים, ולמה נקראו מים בוכים, כי בשעה שחלק הקב"ה את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה, התחילו מים התחתונים בוכים וכו', אמרו אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו וכו', אמר להם הקב"ה, הואיל ולכבודי עשיתם כל כך, אין להן רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם וכו', ולא עוד אלא שאתם עתידין ליקרב על גבי המזבח במלח וניסוך המים ע"כ.

ואיתא במפרשים, דמשום הכי אומרים, על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון (תהלים קלז-א), מהו הלשון 'גם' בכינו, מי עוד בכה חוץ מישראל כשהגלו לבבל. אך הלא המים בכו אנן בעינן למהוי קמי מלכא, וניחם אותם ה' שבבית המקדש יקרבו מהם מלח על כל קרבן, ויקיימו בהם מצות ניסוך המים, אבל כשחרב הבית המקדש, ואי אפשר להקריב מהם עוד, התחילו לבכות מחדש למה הבדילו אותם מהמים העליונים. וכאשר היו ישראל על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון, שבכו ישראל ביחד עם המים ע"כ (הובא בתהלים תפלה למשה צג-ד). והיינו שכל זמן שבית המקדש היה קיים היו המים התחתונים נוחים מתשוקתם לעלות, כי היה להם למטה עבודת ניסוך המים, אבל בחורבנו נהרות בבל בוכים, ומשתוקקים שוב להיות למעלה קרובים ליוצרם.

והנה להמים התחתונים היו שני פיוסים, חדא, ניסוך המים. שנית, שאין רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות ממים התחתונים. ובחורבן הבית נתבלה הפיוס של ניסוך המים, ולא נשאר להם רק הפיוס של אמירת שירה. ולכן כאשר דוד המלך מתאונן על חורבן בית המקדש, אמר (תהלים מב-ה) אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי, כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג, מה תשתוחחי נפשי וגו', על חורבן הבית. והזכיר גם צער המים התחתונים, אשר בזמן שבית המקדש היה קיים היה להם פיוס בניסוך המים, וגלי הים שמשתוקקים למעלה היו נוחים, כי יש להם מצות ניסוך המים, ויפה להם שעה אחת במעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות ד-יז). אבל כעת גם נהרות בבל בוכים. ולא נשאר להם רק פיוס אחד, אשר 'תהום אל תהום קורא לקול צנוריך', שתהום של המים העליונים כשרוצים לומר שירה, קורא אל תהום של המים התחתונים, לקבל מהם רשות, ואין להם עבודת ניסוך המים, וחזרה תשוקתם אנן בעינן למהוי קמי מלכא, ו'כל משבריך וגליך עלי עברו', הגלים של ים חזרו לתקפם, וצריכין לשברם שלא יעלו יותר.

והנה דבר זה היה ביום השני של הבריאה, אשר אז אמר ה', יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים (בראשית א-ו). וביום הששי כאשר יצר ה' את האדם, ולקח עפרו ממקום המזבח, אז השתמש ה' בפעם הראשונה במים התחתונים, ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, כדי לגבל את העפר במים, ואז ירדה המים על מקום המזבח לראשונה, והיה בזה רמז לפיוס המים, שינסכו ממים התחתונים על המזבח.

ועם כל זה המים התחתונים לא היו שמחים בחלקם שהנחיל להם ה' בעולמו למטה, והם משתוקקים להיות מן העליונים, אנן בעינן למהוי קמי מלכא. ואנו רואים שהמים אין להם מנוחה למטה, ויש להם השתוקקות תמידית להתעלות לה', ועל כן גלי הים מתרוממים תמיד לעלות, וכמו שפירש בזוה"ק (ח"א סט:) הכתוב (תהלים פט-י) בשוא גליו אתה תשבחם, שהקב"ה משבח את גלי הים, שמתנשאים בשביל שרוצים להיות למעלה ע"כ.

והמה נקראים מים בוכים בלשון הוה, לא רק שבכו בשעת פרידתם, אלא עדיין אין להם מנוחה למטה. גלי המים הללו יודעים שלא יגיעו לעולם למעלה, כי אינם יכולים לעשות כן בדרך הטבע, אף על פי כן הוא מרומם עצמו כפי מה שיכול, ומראה השתוקקותו להיות קמי מלכא, שאין מקומו למטה. והמים הללו אינם נעשים עייפים מלחזור על השתוקקותם שעה אחר שעה, זה אלפי שנים הם מתנשאים, ועדיין לא נחו, ובכל שעה יש להם השתוקקות חדש להתנשא.

*

אמנם בהארץ מצינו מדה נעלה יותר מן המים, דאיתא במדרש (ב"ר ה-ח) למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה ע"כ. וביאר בערוגת הבשם (פ' חיי), דהנה כל מעשה בראשית לדעתם נבראו ולצביונם נבראו (חולין ס.), ופירש רש"י שהשי"ת שאלם בתחלה אם רוצם להבראות בתכונה זו שנבראו. ואם כן ראוי היה לארץ להשיב, רבונו של עולם כיון שהשמים וכל צבאם הם ברואים רוחניים, ועומדים במרום לעבוד עבודת הקודש, מפני מה אהיה אני וכל צבאי בעולם השפל הזה, נברא מחומר גס ועב כל כך. אבל כיון שחפץ השי"ת היה שיהיה העולם נברא על אופן זה, שהבין הבורא כל העולמים ית"ש, דמן הצורך שיהיה גם הארץ ומלואה לתכלית הנרצה, לא היתה מסרבת מלהברא כפי רצונו ית"ש. והיינו דאמרו חז"ל שנקרא שמה ארץ על שרצתה לעשות רצון קונה.

וממנה נקח מוסר השכל, לבל יתרעם האדם לאמור, מפני מה נשתניתי שאי אפשר לי להיות מיושבי בית המדרש ולעבוד את השי"ת באופן זה, או שלא ניתן לו שכל חריף ומחודד, ואלמלי נבראתי כן הייתי עובד השי"ת. דכיון דבורא כל עולמים ית"ש צפה והביט שהוא ראוי להבראות בתכונה זו, אם כן ראוי לו שיבקש להגיע לשלימותו על פי זה הדרך רק שיהיה באמונה. והיינו דאמר הכתוב (תהלים קא-ו) עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, שיעבוד את השי"ת באמונה בבחינת ארץ שרצתה לעשות רצון קונה וכו' ע"כ.

הרי לנו מדת הארץ, שקיבלה על עצמה גזירת הבורא, להיות שמחה בחלקה, והגם שהשתוקקה גם כן להיות נברא מצבא השמים, ולהיות מהברואים הרוחניים, עם כל זה כיון שזהו רצון הבורא, עשתה זאת בשמחה, ורצתה להתפשט עד אין שיעור, וכמאמרם (חגיגה יב.) בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקב"ה והעמידו, שנאמר (איוב כו-יא) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו, והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (בראשית לה-יא) אני א-ל ש-די, אני הוא שאמרתי לעולם די ע"כ.

ולכן ברא ה' את האדם, עפר מן האדמה, ביחד עם מים התחתונים, להיות עיסה אחת, כדי שבשורש האדם תהא מדת המים, להשתוקק תמיד להתעלות יותר, אנן בעינן למהוי קמי מלכא, כמים התחתונים אשר משתוקקים תמיד לעלות. ועל זה נאמר (איכה ב-יט) שפכי 'כמים' לבך נוכח פני ה', לשפוך נפשו להתקרב לה' כמדת המים אשר ממנו נברא. אך שורשו הוא גם כן מעפר מן האדמה, להיות לו מדת הארץ, להיות שמח בחלקו, שלא יתעצב במעמדו שהנחיל לו ה' בעולמו, אלא יבטל דעתו כולו לה', ויקבל על עצמו גזירת הבורא, ולהיות שמח בחלקו, ובאותו מעמד שהציב אותו ה', יראה להתעלות יותר ויותר בהשתוקקות עצומה להתקרב לקונו.

ועל זה אמרו (ויקרא ט-ג) דרך ארץ קדמה לתורה, שלא ירע לבבו, שלא ניתן לו כשרונות שיוכל להתעלות בתורתו, בחידוד ראשו או בכח הזכרון, אלא ישתמש בדרכו של הארץ, שביטלה רצונה לרצון ה', והיתה שמח בחלקה שעושה מה שהיא רצון קונה, ומדה זו יקדים קודם לימודו, ואז יהא שמח בתורתו, להיות פקודי ה' ישרים משמחי לב.

*

וזאת עבודת חג הסוכות, שנכנסים לתוך הסוכה, צלא דמהימנותא עילאה, כאימא דפרסת גדפייהו על בניה (זוה"ק ח"ג קג.), והיא זכר לענני הכבוד, אשר כבוד ה' נראה בענן (שמות טז-י), ונאמר (שם יט-ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן, והסוכה הוא צל השכינה, כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף. ובכניסה להסוכה, הוא נכנס עם כל רמ"ח אבריו, שמוכן לבטל את עצמו כולו לרצון ה', ולקבל גזירת הבורא בכל מה שמנחיל לו בעולמו, ואין לו שום רצון עצמי, אלא הוא בטל ומבוטל להיות שמח בחלקו אשר ה' נותן לו. וכאשר מגיע לידי מדה זו, אז הוא 'זמן שמחתנו', שהוא שמח בכל המצבים, שמרגיש תענוג במה שמקיים רצון ה', ומקבל הכל באהבה.

ומכל שכן כאשר עלה בחג לראות פני ה' במקדש, ביטל כל רצונותיו לרצון ה', ולא היה מעיק לו שום דבר, אלא מתמלא בשמחה לעשות רצון קונו, עד שמי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה 'מימיו', עד שכל ימיו אחר זה במשך השנה היה שרוי בשמחה, לקבל כל המצבים לטובה.

והנה המים לא הגיעו להתעלות מדה זו, להיות בטלים רק לרצון ה', שהרי הם מים בוכים, הם רוצים מה שלא הנחיל להם ה', על כן לפיוסם נתן להם ה' מצות ניסוך המים בחג הסוכות, כאשר כל אחד מישראל נכנס לסוכה, ומבטל כל רצונותיו לרצון ה', והוא שמח בתכלית השמחה ממה שעובד ה' בהמקום שהעמידו ה' בעולמו. והשמחה פורצת כל הגבולות בבית ה', אשר מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו, שגם האנשים הפשוטים שמחים בחלקם, ובשמחה זו הם הולכים לשאוב המים לניסוך המזבח, ושאבתם מים בששון, בזה יהא פיוס להמים התחתונים, שילמדו מבני ישראל, אשר בחג הסוכות כאשר הם נכנסים לסוכה הם מתבטלים כולם לרצון ה', ומזה ילמדו גם המים להיות שמחים בחלקם, אם ה' רוצה שיהא מים תחתונים, יש לעשות זאת בשמחה, וכמו הארץ השפל בתכלית השפלות רצתה לעשות רצון קונה.

*

ונראה דזהו הענין מה דאיתא בטור (או"ח סימן תיז) בשם אחיו, כי השלשת רגלים הם כנגד שלשת האבות, וסוכות כנגד יעקב, דכתיב (בראשית לג-יז) ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית, ולמקנהו עשה סוכות ע"כ. דהנה יעקב אבינו מובחר שבאבות, עבר עליו בחייו מאורעות הרבה של צער וחלישות הדעת. איש תם יושב אהלים, והוצרך לעזוב בית אביו ורבותיו כי עשו אחיו מתנחם להרגו. ובעבור זה יורד לבית לבן הארמי, אשר ביקש לעקור את הכל, ושוב צער גידול בנים, צרת דינה, צרת יוסף, ועם כל זה נשאר איש תם, תמים תהיה עם ה' אלקיך (דברים יח-יג), ביטל כל רצונותיו לרצון ה', וקיבל הכל בשמחה, שזהו ענין סוכות, ליכנס תחת צלא דמהימנותא, ולבטל עצמו לה', ועל כן מצות סוכה מכוונת כנגד יעקב, ויעקב נסע סוכתה.

ואחר שעברו ימי התשובה, אשר ביום הכיפורים נזדכך כל אחד במחילת עונותיו, אז האדם מסוגל להכנס לסוכה, לבטל עצמו ורצונותיו לרצון ה', ולשמוח בכל המצבים שהוא נמצא, ובזה יזכה להיות שרוי בשמחה כל השנה כולה, עדי נזכה לראות בשמחתן של ישראל בביאת בן דוד בב"א.