ליל שמיני עצרת תשפ"ז לפ"ק
תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ (קהלת יא-ב). ובמדרש (קה"ר יא-ה) דרשוה על שבעת ימי חג הסוכות ושמיני עצרת ע"כ. והענין כי חז"ל אמרו (סוכה מח.) והיית אך שמח (דברים טז-טו), לרבות לילי יום טוב האחרון ע"כ. ולכאורה תכין ורקין מיעוטין הן, ואם בא לרבות יום טוב האחרון, למה נכתב תיבת 'אך', ודי באמרו והיית שמח.
ונראה דהנה סוכות הוא זמן שמחתנו, שריבה בה הכתוב שמחה יתירה. וענינו הוא, כי לכל אחד יש לפניו טירדות ומכאובות ומאורעות שונות המעיקין אותו, דברים שמגרע מדת השמחה מן האדם. אבל מי שמאיר עליו אמונתו, כי הוא חוסה תמיד תחת השגחת ה' עליו, ואין שום דבר בעולם שנעשה בלי גזירת ה', והוא מסובב כל רגע תחת צל ה', אשר לא ינום ולא יישן שומר ישראל, הוא מקבל הכל באהבה.
וזהו דוגמת ילד שהוא חולה, ואמו מוליכתו להרופא שקובע שצריכין לעבור ניתוח, לחתוך בבשר החי, כדי להחיותו ולרפאותו. אם כי הילד עובר צער רב במעשה הרופא, עם כל זה כאשר אמו לא מסירה ידה ממנו כל העת, הוא מכיר ומשיג שכל זה לטובתו האמיתית, כי אמו לא היתה מניחה לשום אדם להרע לבנה החביבה עליו כנפשו, ואין לו שום ספק כי כל זה הוא לטובתו ולחיותו. וכמו כן המאמין האמיתי שמכיר כי ה' עומד עליו בכל רגע, ואב רחמן מביט עליו כל הזמן, אי אפשר במציאות שיהא דבר זה לרעתו, אלא חסד ה' גנוז בגויה, אשר רק הקב"ה מכיר הטוב האמיתי שטמונה בזה.
ואדם זה מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, לקבלנהו בשמחה (ברכות ס:), ושמחת החיים שורה עליו בכל מצב שעובר עליו, ומהלל תמיד את ה', ולא מתרעם, וכמאמר הכתוב (תהלים קא-א) חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה, אם חסד אשירה אם משפט אשירה, ולעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד (שם).
ואחר שנטהר האדם מעונותיו ביום הכיפורים, ניתן לנו מצות סוכה, ליכנס בכל אבריו תחת צלא דמהימנותא, ואיתא בזה"ק (ח"ג רנה:) דסוכה איהי אימא עילאה לאככא עליהו, כאימא דפריש כנפיה על בניה, על דרך שאמר הכתוב (דברים לב-יא) כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף ע"כ. להרגיש כי השגחת ה' עליו הוא כמו אם שמכניסה ילדיה תחת כנפיה, והוא מושגח מה' בכל המצבים שהוא עובר. וגם בזמנים הקשים הוא תחת השגחתו, אמו אוחזת אותו בידיה. וכאשר זוכה שנקודה זו מאיר עליו, אז שמחתו תמידית, כי מאתו לא תצא הרעות, וחסד ה' יסובבנהו בכל עת.
ומצוה זו ניתנה לנו על שבעת ימים, בסוכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כג-מב), ומבואר באלשיך שזה רומז על ימי חיי האדם, אשר ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ליקח זאת עמו על כל ימי חייו. ובצאתו מן הסוכה הוא לוקח עמו הלקח שלמד בהסוכה, אשר השגחת ה' על האדם הוא תמידי, וכל מה שעובר עליו הכל הוא לטובתו האמיתית, לפעמים למרק החטא, ולפעמים יסורין של אהבה (ברכות ה.). ובלש"נ הקב"ה מייסרו בעולם הזה בלא שום עון, כדי להרבות שכרו בעולם הבא, יותר מכדי זכיותיו ע"כ. והיינו שעל כל רגע של צער, נוחל עבורו עולם הבא, אשר יפה שעה אחת קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (אבות ד-יז), ולחשוב אשר עבור כל רגע צער נותנין לו מליוני דולאר, אשר בודאי היה מקבל אותם בשמחה.
והנה האבות נתברכו 'בכל מכל כל', כמו שאמרו (בבא בתרא יז.) אברהם כתיב ביה (בראשית כד-א) וה' ברך את אברהם בכל, יצחק כתיב ביה (שם כז-לג) ואוכל מכל, יעקב כתיב ביה (שם לג-יא) כי יש לי כל ע"כ. ונכלל בזה שהרגישו בכל מה שעבר עליהם שזהו ברכת ה', וקבלו כל המאורעות שעברו עליהם בשמחה. ובמדה זו אנו מתעצמים בחג הסוכות תשעת ימים, אשר השכינה סובבת אותנו מכל צד בהשגחה עצומה. ובימים אלו יש קנ"ב שעות, שעולה כמספר 'בכל מכל כל', שנתברכו האבות להרגיש ברכה בכל, והודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.
ועל זה ניתן לנו כאשר יוצאים מן הסוכה שמיני עצרת החג הזה, יום שאין בו מצות מיוחדת, לא סוכה ולא ד' מינים, אלא שמחה לבד, להורות להאדם שישב זה שבעת ימים בסוכה, בהארה זו שהוא מוקף תמיד בהשגחת ה', וחוסה בצלו כמו בנים תחת כנפי האם, וריבה בה הכתוב שמחה יתירה, אשר זה לא ניתן רק לימים אלו, אלא יש להמשיך שמחה זו גם כאשר יוצא מהסוכה, ליטול עמו הארת נקודה זו להיות שמח תמיד בכל המצבים.
וזהו 'תן חלק לשבעה', בסוכות תשבו שבעת ימים, להתעצם עמו תחת כנפי השכינה, שעל ידי זה זוכה להיות שמח תמיד. אבל לא די זה רק לשבעה ימים לבד של החג, אלא 'וגם לשמונה', שיומשך שמחה זו גם כאשר יוצא מן הסוכה, לחיות תמיד עם ההרגשה של מצות סוכה, שהשכינה אוחזת ידינו תמיד, ואי אפשר שיהא רעה בעולם, ובכל דבר גנוז טוב בתוכה, ולהגיע למדריגה אשר 'לא תדע מה יהיה רעה על הארץ', לבוא להשגה זו אשר כל מה שמנחיל לו ה' הוא טוב, ולא תדע איך יתכן להיות רעה להאדם, כאשר ה' משגיח עליו תמיד.
ולכן נאמר והיית 'אך' שמח, לרבות יום טוב האחרון, שזהו על דרך שנאמר (בראשית ז-כג) וישאר אך נח, גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות ע"כ. וגם כאשר גונח וכוהה, 'והיית אך', עם כל זה תהיה 'שמח', ששמחת החג תבטל כל צער ואנחה, להיות אך שמח.
וזהו שנאמר ביעקב אבינו, ויעקב נסע סוכותה, ויבן לו בית, ולמקנהו עשה סוכות (בראשית לג-יז). כי יעקב אבינו עבר רבות בשנה בצער ומאורעות שונות, עשו אחיו רצה להורגו, לבן רצה לעקור את הכל, צרת דינה, צרת יוסף, עם כל זה לא נשבר רוחו ולא התרעם, אלא נשאר מובחר שבאבות, כי הוא נסע תמיד עם הסוכות, שהוא חוסה בצל ה' אשר מאתו לא תצא הרעות. והוא נסע עם הלימוד של סוכה, גם אחר 'ויבן לו בית', שיצא מהסוכה להבית, נשאר אצלו הארת הסוכה על כל השנה. ורק 'ולמקנהו', אנשי ביתו העבדים הדומים לחמור, 'עשה סוכות', אצלם מאיר זאת רק בישבם בתוך הסוכה, אבל יעקב נוסע סוכותה גם בשעה שבנה לו בית ליכנס בתוכה.
*
הכתוב אומר (קהלת ז-ב) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו. יש לומר הכוונה לענינינו, דאיתא בגמרא (מועד קטן כג.) מתה אשתו, אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים ע"כ. (וכן איפסק בשלחן ערוך יו"ד סימן שצב-ב). וכתב הרא"ש (שם סימן מח) ויש שהיו רוצים לומר, שאם מתה אשתו קודם ראש השנה, שישא אחרת אחר הסוכות, דקיימא לן דר"ה ויום הכפורים וסוכות כרגלים. ולא מסתבר כלל, דהא דהוצרכו להמתין שלש רגלים, לאו משום תוספת אבילות, אלא משום דשמחת הרגלים מסייעת לשכחה מדעתו ע"כ.
הרי לנו מזה עד כמה צריכה להיות שמחת הרגלים, שעל ידי גודל השמחה ישתכח ממנו אשתו הראשונה, והלא חז"ל (סנהדרין כב.) הפליגו בגודל הצער של אדם שמתה אשתו הראשונה, שהיא כאילו חרב בית המקדש בימיו, ועולם חשך בעדו, ולכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים, ואין אשה מתה אלא לבעלה ע"כ. עם כל זה שמחת היום טוב צריכה להיות עצומה כל כך, שמגודל השמחה ישתכח ממנו אשתו הראשונה.
ועל זה אמרו, 'טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה', כאשר באים מועדי ה' שהם בית המשתה, ותרצה לדעת עד כמה צריכה להגיע עוצם השמחה ביום טוב, טוב ללכת תחלה להתבונן בדיני בית אבל, שאסור לישא אשה עד שיעברו עליו שלשה רגלים, שהשמחה תשכיח ממנו אשתו הראשונה מדעתו, 'והחי יתן זאת אל לבו' בבוא מועדי ה', להבין ולהשכיל שהשמחה צריכה להיות כה עצומה, שישתכחו ממנו כל הצרות והצער שעובר.
*
והנה שמחת שמיני עצרת היא יום אחד, אבל בחוץ לארץ מצוה שני ימים, שנתווסף עוד יום אחד לשמחה, וענינו הוא, דאיתא בגמרא (נדרים כב.) עולא במיסקיה לארעא דישראל, איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה, קם חד שחטיה לחבריה וכו', כי אתא לקמיה דרבי יוחנן וכו', קא תמה רבי יוחנן [על דהוה ליה לההוא בר חוזאה כעס כל כך שהרג לחבירו, והואיל דהוה בארץ ישראל] מכדי כתיב (דברים כח-סה) ונתן ה' לך שם לב רגז, בבבל כתיב, אמר ליה ההוא שעתא לא עברינן ירדנא [עדיין לא עברנו את הירדן כשארע אותו מעשה ולא הוינן בתחום ארץ ישראל] ע"כ. ואם כן בחוץ לארץ יש במשך כל השנה לב רגז, צער ומכאוב, על כן צריכין שם שמחה יתירה לסלק הלב רגז. ו'זמן' שמחתנו, שמזמינים בימים הללו שמחה על כל השנה, צריכין בחוץ לארץ במדה יתירה, וניתן לנו שני ימים לריבוי השמחה.
ויש לרמז בהכתוב (ישעיה נד-יב) ושמתי כדכד שמשותיך, שרומז ליום טוב האחרון של חג הסוכות שהם שני ימים המיוסדים רק על שמחה, והם כדכ"ד, שני פעמים כ"ד שעות, אשר הם יהיו שמשותיך, דוגמת השמש שמאיר את החושך, ומחמם היושבים תחתיה, כן הימים הללו יאיר בהם אור משגב כאור השמש, ולנצל אותם לימי שמחה, להיות המשך מהארת חג הסוכות, שמלמדת אותנו אשר תמיד אנו חוסים תחת השגחת ה', ואנו יושבים בצלו. וישאירו בנו חמימות לעבודת ה' על כל השנה כולה, עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה, עדי נזכה לשמחה האמיתית בביאת משיח בן דוד בב"א.
