ליל שמחת תורה תשפ"ז לפ"ק

ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' וגו', ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון, ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה', ותבז לו בלבה וגו', ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים, ויאמר דוד אל מיכל, לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על עם ה' על ישראל, ושחקתי לפני ה', ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה, ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה (שמואל ב ו-יד).

ויש להבין איך דיברה מיכל לדוד בדרך לעג ושחוק, לומר לו מה נכבד היום מלך ישראל, ומסיימת בבזיונו, שנגלה לעיני אמהות כאחד הרקים. גם מה שהשיב דוד, לפני ה' 'אשר בחר בי מאביך' וגו', לכאורה אין לו קשר לעניינו. גם עצם הדבר שהשיב לה דוד, לא חידש בדבריו שום דבר למיכל שלא ידעה מקודם, ובמה הרגיע אותה. גם מה שסיים ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה [וברש"י אינם מבזין אותי, אלא חשוב אני בעיניהם על זאת], ולכאורה וכי פליגי במציאות הדברים. גם להבין הלא מיכל אשה גדולה היתה, שמנחת תפילין (עירובין צו.), ואיך יתכן שתכאב לה מה שדוד מבזה עצמו לכבוד ה'.

– עוד אמרו חז"ל (במדבר ר"ב ד-כ) ושחקתי לפני ה', וכי לפני מלך בשר ודם שחקתי, הלא לפני מלך מלכי המלכים שחקתי ע"כ. וכי חשבה מיכל שהיה משחק לפני בשר ודם, והוצרך דוד לומר לה שלפני ה' היה שוחק.

* * *

ונראה דהדין והדברים שהיה בין דוד ומיכל, היתה אם הותר לו לדוד על פי דין לעשות כן. כי דוד היה מלך ישראל, וגם חכם מופלג בחכמת התורה, ושניהם מחייבים לשמור את כבודם, כי יש חיוב מן התורה על כבוד מלך, וכמו כן על כבוד התורה, ואם כן אין לו לדוד לעשות כמעשיו. והנה לענין כבוד התורה, אי רשאי לחכם למחול על כבודו, יש פלוגתא בגמרא (קידושין לב.) דרב חסדא סבירא ליה הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול [הכבוד תלוי בתורה ואינו יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקב"ח], ורבא סבירא ליה דכבודו מחול, דתורה דיליה היא דכתיב (תהלים א-ב) ובתורתו יהגה יומם ולילה ע"כ. ואם כן לרב חסדא לא מהני מה שדוד מוחל על כבודו.

אמנם גם לרבא דהרב שמחל על כבודו מחול, מצודר צריך (סימן רכ) דמחילה מועילה רק לענין שפטור מכיבוד, אבל אינו יכול למחול על בזיונו ע"כ. [וכן פסק ברמ"א (יו"ד סימן רמג-לב)]. וזהו שטענה מיכל, הגם שדוד מחל על כבודו, אבל לא יכול למחול על בזיונו. וזהו ואתמר 'מה נכבד היום מלך ישראל', באמת נתכבד המלך במעשיו שהוא ענוותן ומוחל על כבודו, אבל כעת 'נגלה לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים', שזהו בזיון כבוד התורה, ולא מהני בזה למחול על כבודו.

* * *

אמנם חכמי יש לדון, דיתכן לומר כיון שעושה כן לשם מצוה, מותר לו למחול על כבודו, גם להתבזות עבור מצות ה'. ובזה יש פלוגתת הראשונים, דאיתא בגמרא (בבא מציעא ל.) לגבי השבת אבידה, והתעלמת (דברים כב-א), פעמים שאתה מתעלם וכו', שהיה זקן ואינה לפי כבודו ע"כ. והיינו שתלמיד חכם שאין זה לכבודו להתעסק באבידה, להגביה אותה ולהחזירה, מותר להתעלם מהאבידה, ואינו צריך ליטלה ולהשיבה לבעליה.

וכתב עלה הרא"ש (שם סימן כא) ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו, איסור הוא לגבי דידיה, שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב ע"כ. הרי דסבירא ליה דגם במקום מצוה של השבת אבידה אסור לזלזל בכבוד התורה.

אמנם ברמב"ם (ה' גזילה ואבידה יא-יז) כתב, ההולך בדרך הטוב והישר, ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבידה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו ע"כ. ובכסף משנה (שם יג) דאין בכך זלזול בכבוד התורה, אלא אדרבה, כבוד שמים הוא בכך, שלשם מצוה הוא עושה דבר שאין דרכו בכך ע"כ. והכפיל הרמב"ם דבריו (ה' רוצח ושמירת נפש יג-ד) אם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין, אפילו היה הנשיא הגדול, ורואה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים וכיוצא בהן, פורק וטוען עמו ע"כ.

ולכאורה נראה דזה תלוי במחלוקת האמוראי בגמרא (כתובות יז.) רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת [שלש בדין זורק אחת ומקבל אחת], אמר רבי זירא קא מכסיף לן סבא [שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים ונוהג קלות ראש בעצמו]. כי נח נפשיה, איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא, וגמירי דלא אפסיק עמודא דנורא אלא אי לחד בדרא אי לתרי בדרא. אמר רבי זירא אהנייה ליה שוטיתיה [שוט של הדס שהיה מרקד בו] לסבא, ואמרי לה שטותיה [שהיה מתנהג כשוטה] לסבא, ואמרי לה שיטתיה [שיטתו ומנהגו] לסבא, ע"כ. והיינו דרב שמואל בר רב יצחק סובר דמותר לחכם לבזות עצמו לצורך מצוה, וכדעת הרמב"ם, ועל כן נהג קלות ראש בעצמו לשמח חתן וכלה. ורבי זירא היה סובר כדעת הרא"ם דאין לזלזל בכבוד התורה גם במקום מצוה, וכמו בהשבת אבידה, ועל כן העיר לו קא מכסיף לן סבא. ושוב ראה שמן השמים הסכימו לדעתו של רב שמואל בר רב יצחק דנכון לעשות כן, לזלזל בכבודו עבור מצוה. וזהו שאמר אהני 'שיטתיה' לסבא, כי זהו שיטה שלו להלכתא, שיש לזלזל בכבוד התורה עבור קיום מצוה. [ועיין בקובץ שיעורים כתובות שם].

ואם כן מיכל סברה כדעת הרא"ש דאיסורא היא לזלזל עצמו בדבר שאינו מצווה עליו, אבל דוד היה סובר כדעת הרמב"ם דאדרבה זהו הדרך הישר והטוב, לזלזל בכבודו גבי השבת אבידה, וגבי שמחת חתן וכלה, וכמו שהראו מן השמים כאשר נח נפשיה של רב שמואל בר יצחק.

* * *

אך חכמי יש לדון, דהא אמרינן בגמרא (קידושין מח.) רב חסדא מחריך רישא [לכבוד שבת], רבא מלח שיבוטא ע"כ. ובגמרא (שבת קיט.) רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, רב הונא מדליק שרגי, רב פפא גדיל פתילתא, רב חסדא פריס סילקא, רבה ורב יוסף מצלחי ציבי, רבי זירא מנפח נורא [מצית האור בעצים דקים] ע"כ. וכן איפסק להלכה בשלחן ערוך (או"ח סימן רנ-א) אפילו יש לו כמה עבדים לשמשו, ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים, ורבי זירא היה מדליק האש, ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול, ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו שמכבד השבת ע"כ.

והקשה בשו"ת חוות יאיר (סימן רה) לדעת הרא"ש שזקן הפטור מהשבת אבידה משום שאינה לפי כבודו, אסור לו לזלזל בכבודו ולהחמיר על עצמו להשיב, משום שבכך הוא מזלזל בכבוד התורה, אם כן כיצד זלזלו האמוראים בעצמם ועשו מלאכות שאינם לפי כבודם, ולא חשו לכבוד התורה. וכתב ליישב, שדברי הרא"ש לא נאמרו אלא במצוה שבין אדם לחבירו, שאז הפטור הוא משום שלא ציוותה התורה רק ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט-יח) ולא יותר מאהבתך לעצמך, לפיכך בדבר שאין אדם מזלזל בכבודו בעבור עצמו, אינו צריך לזלזל בכבודו בעבור חבירו, ומאחר שאין לו ציווי ממילא אסור הוא לזלזל בעצמו. אולם במצוה שבין ישראל למקום, כל שכן שאין בו משום ביזוי כבוד זקנה ותורה, וכל הנוהג קלות בעצמו לצורך גבוה ומצות ה', אף שאינה מצות עשה ממש אלא גמילות חסד כנרמז בפסוק והלכת בדרכיו, הרי זה משובח ותבוא עליו ברכה ע"כ.

ואם כן שפיר עשה דוד לבזות עצמו לצורך מצוה, לכבד ארון ה', כי לגבי מצוה שהוא בין אדם למקום, מצוה לבזות עצמו גם לדעת הרא"ש, ולכן היה דוד מפזז ומכרכר, ולא איכפת ליה כבודו כשנוגע למצות ה'. וזהו שהשיב לה דוד ושחקתי לפני ה', 'וכי לפני בשר ודם שחקתי, הלא לפני מלך מלכי המלכים שחקתי', והיינו דאם היה זה במצוה שבין אדם לחבירו, נגד בשר ודם, כגון לשחק כן לקראת שמחת חתן וכלה, יש לדון עליה אם רשאי לזלזל בכבוד התורה, וכמו שאמר רבי זירא קא מכסיף לן סבא, אבל במצוה שבין אדם למקום לכולי עלמא יש להתבזות, 'ושחקתי לפני ה', מצוה שבין אדם למקום, וכדין עשיתי להתבזות לכבוד שמים.

והוסיף לומר, ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, כי דבר זה אנו למדים ממצות שבת, אשר גם חכמי ישראל צריכין להתבזות להכין צרכי שבת. ואיתא במדרש (ויקרא רבה כא-ו) בזאת יבא אהרן אל הקודש (ויקרא טז-ג), כהן גדול בכניסתו לבית קודש הקדשים, חבילות חבילות של מצות יש בידו וכו', בזכות שבת דכתיב (ישעיה נו-ב) אשרי אנוש יעשה זאת וכו' ע"כ. הרי דב'זאת' נרמזת מצות שבת, אשר משם למד דוד דיש להתבזות למצות שבין אדם למקום, ועל כן אמר ושחקתי לפני ה', שאין זה מצוה שבין אדם לחבירו, אלא לפני מלך מלכי המלכים שחקתי, אשר עבור ה' יש להתבזות. ואמר ונקלותי עוד מ'זאת', ממצות שבת שנקראת 'זאת', משם למדתי שיש להקיל כבוד עצמו עבור כבוד ה'.

* * *

והנה אצל דוד המלך, יש לדון חוץ מכבוד התורה, גם משום כבוד מלכות, אשר מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (קידושין לב:). אמנם מבואר בתוספות (שבועות ל: ד"ה עשה) לחד תירוצא, דכבוד תורה חמור מכבוד מלך ע"כ. ואם כן מה שהותר לכבוד התורה, להתבזות עבור קיום מצוה, מכל שכן שהותר בכבוד מלך דקיל טפי, ובמצות שבין אדם למקום מותר גם מלך ישראל וחכם בתורה, להתבזות לכבודה של המצוה.

ויש לומר עוד, כי הטעם שמלך אינו יכול למחול על כבודו, מבואר ברבינו יונה (סנהדרין יט. ועיין תוס' זבחים טז. ד"ה מיושב) לכמו שמצינו מאן דאמר דהרב שמחל על כבודו אינו מחול, משום שהתורה אינו שלו, ואין ברשותו למחול רק על מה שהוא בעליו, ולא על מה ששייך לאחרים. ומאן דאמר שיכול למחול על כבוד התורה, הוא רק מפני שהתורה היא שלו. כמו כן המלך אשר נבחר מהעם לעטרו בכתר מלכות, הרי כבודו היא כבוד העם שבחרו אותו, ואין המלך בעלים למחול כבוד אחרים.

והנה שאול המלך נבחר מהעם, וכמו שביקשו ישראל שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים (שמואל א ח-ה), ואין בידו של שאול למחול על כבוד מלכותו, שהוא כבוד העם. וכמו שאמרו (יומא כב:) שנענש שאול מפני שמחל על כבודו ע"כ. לא כן דוד המלך לא נבחר מהעם, אלא ה' העביר את שאול מממלכתו, כמו שנאמר (שם טז-א) ואני מאסתיו ממלוך על ישראל, מלא קרנך שמן, ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי, כי ראיתי בבניו לי מלך וגו' ע"כ. וכיון שדוד לא נבחר מאת העם, יש לומר שהיה בידו למחול על כבודו, כי לא קיבל מלכותו מאת העם.

וזהו שאמר דוד למיכל, 'לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות נגיד על עם ה', אני לא נעשיתי מלך מבחירתו של העם, כמו אביך שאול שישראל בחרו בו, אלא ה' בחר בי מאביך, שמאס ה' את אביך מלהיות מלך, ומסר מלכותו בידי, וה' הרים קרני להיות נגיד על עם ה', על כן כבוד המלכות שלי הוא, ואני יכול למחול על כבודי, ושחקתי לפני ה'.

עוד יש לומר, כי כל הדיון אי מותר לבזות כבוד מלכות או כבוד התורה עבור מצוה, היינו כי בהיות ששניהם הם מצות ה', יש לדון מה חשוב יותר, המצוה של כבוד מלכות וכבוד התורה, או המצוה שבא לידו לקיימה. אבל אם זה נוגע לכבודו של הקב"ה עצמו, כבוד ארון ה' אשר בו מונח התורה מחכמתו של הקב"ה, והקב"ה הוא יושב הכרובים (שמואל א ד-ד), ושם מכון כסאו, בודאי שכבוד מלכות וכבוד התורה, בטל ומבוטל נגד כבוד ה'. וזהו שאמר דוד, 'ושחקתי לפני הוי"ה', הדיון כאן הוא לא לכבוד מצוה, אלא כבוד הקב"ה עצמו, ובזה ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני.

* * *

והנה דוד אמר לה, ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. ויש לומר דהנה מצינו (מלכים א ג-ה) שנראה ה' אל שלמה בחלום הלילה, ויאמר אלקים שאל מה אתן לך, ויאמר שלמה, ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע וגו', ויאמר אלקים אליו וגו', הנה עשיתי כדבריך, הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך, ואחריך לא יקום כמוך וגו'. וכתיב (שם ה-יא) ויחכם מכל האדם וגו', וידבר שלשת אלפים משל וגו' ע"כ. ויש להבין במה זכה שלמה המלך למעלת החכמה המופלגת שלא היה לפניו ולאחריו כמוהו.

ונראה כי המכבד את התורה, שכרו הוא לזכות לבנים, וכמו שמצינו בעובד אדום דכתיב ביה (שמואל ב ו-יב) ויוגד למלך דוד לאמור כי ברך ה' את בית עובד אדום וגו' בעבור ארון האלקים, ואיתא בגמרא (ברכות סג:) מאי היא ברכה שברכו, אמר רב יהודה בר זבידא זו חמות ושמונה כלותיה [שהיו לה משמונה בניה], שילדו ששה ששה בכרס אחד, שנאמר (דברי הימים א כו-ה) פעלתי השמיני [בני עובד אדום קא חשיב בדברי הימים, וקא חשיב תמניא, והיא תשיעית, כל אחת ילדה ששה, הם חמשים וארבעה, הוסיף עליהם שמונה בנים הראשונים, הרי ששים ושנים לעובד אדום] וכו' ע"כ. ובודאי שברכה זו כוללת בנים בני תורה, כי בלא זה אין הבנים לברכה, וברכת ה' היא תעשיר ולא תוסיף עצב עמה (משלי י-כב). וכן אמרו במשנה (אבות ד-ו) כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.

ומעתה אם עובד אדום, אשר בעבור שכיבד וריבץ לפניו, זכה להתברך בבניו במדה עצומה, אם כן מכל שכן דוד המלך שביזה את עצמו כאחד הרקים לכבודה של תורה, מגיע לו להתברך בבן מופלג בחכמה, ולכן בשכר זאת ויחכם שלמה מכל האדם.

וזהו שאמר לה דוד, הן אמת כדבריך שנתבזיתי לעיני האמהות, אבל הקב"ה אומר, אין אדם שומע לי ומפסיד (דב"ר ד-ה), והמבזה עצמו עבור כבוד התורה סופו שיתברך שיזמין לו ה' כבוד גדול, כי במדה שאדם מודד מודדין לו (סוטה ח:), לפעמים כבוד רב לעצמו ולפעמים בכבוד רב על ידי בניו. וזהו 'ועם האמהות אשר אמרת', שנתבזיתי בעיניהם, הן לו יהי כדבריך, מכל מקום 'עמם אכבדה', עוד יבוא יום שבזיון זה יביא לו כבוד גדול. וכמו שבאמת נתברך דוד בבן כמו שלמה המלך, אשר נעשה חכם יותר מכל האדם.

וזהו דאמר הכתוב עליו 'וידבר שלשת אלפים משל', כי התיבות א'מהות א'שר א'מרת, יש בראשיתם שלשה אלפי"ן, ושלמה המלך היה לוקח שלשה אלפי"ס אלו למשל, ליקח לקח מזה, שסופו ה' משלם לאדם מה שהוא מוסר נפשו לכבוד ה', כי עבור בזיון שהיה לו לדוד מהאמהות, זכה לכבוד עצום, שלא היה עוד בעולם אדם שיהא לו בן חכם כשלמה בנו, וזהו משל לכל בני ישראל על כל כיוצא בזה.

* * *

עוד מצינו ששילם ה' כבוד גדול לדוד עבור שביזה עצמו לכבוד ארון ה', דאיתא בגמרא (שבת ל.) מאי דכתיב (תהלים פו-יז) עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו, אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם מחול לי על אותו עון [דבת שבע], אמר לו מחול לך. אמר לו עשה עמי אות בחיי, אמר לו בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע. כשבנה שלמה את בית המקדש, ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים [של בית קדשי הקדשים] זה בזה, אמר שלמה עשרים וארבעה רננות [רנה תפלה תחינה כתוכים בתפלת שלמה עד עשרים וארבע] ולא נענה. פתח ואמר (שם כד-ז) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד וכו'. ולא נענה, כיון שאמר (דברי הימים ב ו-מב) ה' אלקים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך, מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון. ולא יפה אמר שלמה (קהלת ד-ב) ושבח אני את המתים שכבר מתו ע"כ.

והענין מה שהראה ה' כבודו של דוד, שנהפכו פני כל שונאיו כשולי קדירה, בכניסת הארון דייקא לבית קודש הקדשים. כי הנה שלמה המלך ביקש מה', זכרה לחסדי דוד עבדך, ומיד נענה. והיינו שעורר למעלה, מה שביזה דוד עצמו לכבודו של ארון ה', לעשות עצמו בהנהגתו כאחד הרקים, ואם כן בדין מגיע לו מדה כנגד מדה, שזכותו יעמוד שיוכלו להכניס את הארון למקומו, ואז באותה שעה נתהפך בזיונותיו של דוד לרום כבודו, ומה שלא היה יכול שלמה לפעול בכ"ד רננות, פעל בזכירת שמו של דוד.

וזהו לימוד עצום על גודל שכרן של בני אדם שמכבדים את התורה, להיות מפזז ומכרכר בכל עוז, שבעבור זה מתברכים בבנים טובים וחשובים, וכמו שראינו בעובד אדום ודוד המלך שנתברכו בזכות שכיבדו את התורה.