Skip to content
קובץ גליונות

לימוד בליל סוכות ועוד

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

לימוד בליל סוכות

בעת שהיה הסבא מסלבודקא גר בקעלם, באותו זמן התקיים בקלם קיבוץ של לומדי תורה בראשותו של רבי אליעזר גורדון רבה של העיירה, הסבא התחיל מיד לפעול במקום ולאור התרשמותו משיחותיו של רש"ז מקעלם השפיע על לומדי הקיבוץ שיתחזקו בלימודיהם ויתקרבו לשיטת המוסר. דבריו עשו עליהם רושם רב והגבירו שקידתם עד למאד. הסבא היה מספר כדוגמה להתמדתם שבליל סוכות הראשון באו כולם מיד לאחר סעודת החג לבית המדרש ולמדו עד שעה מאוחרת בלילה. (תנועת המוסר)

מתי מצוים ער שמחה

חז"ל אומרים: "אתה מוצא שלש שמחות. כתיב בחג: 'ושמחת בחגך'; 'והיית אך שמח'; 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים'. אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת. למה? אתה מוצא שבפסח התבואה נידונת ואין אתה יודע אם עושה השנה תבואה אם אינה עושה, ולפיכך אין כתוב שם שמחה וכו'. וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת וכו', ולמה כתוב בה שמחה אחת? מפני שהתבואה נכנסת בפנים, ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות? לפי שפירות האילן נידונים" (ילקוט ויקרא תרנד). ולכאורה לא מובנים לנו דברי חז"ל, כי הרי אנו מדברים בשמחת החג שהיא רוחנית, ולמה קשרו אותם עם ענינים גשמיים? אלא כאמור, ברא הקדוש ברוך הוא את האדם לא לשם תענוגים רוחניים בלבד כי אם גם לשם תענוגים גשמיים, ולא רק משום זה שאם יחסרו לו התענוגים הגשמיים יופרעו גם תענוגיו הרוחניים, אלא משום שהקב"ה רוצה בהנאת האדם השלמה ושמחתו השלמה שתכלול את כל רגשותיו שיאכלו וישתו ויהנו מעונג יום טוב ככל האנשים, וחושיו ללא כל שיור. ומכיון שבחג הפסח עדיין הוא שרוי בספק על מצב תבואות השנה ואינו בטוח בתענוגותיו הגשמיים, אין לצוות אותו על מצוות שמחה. אם היא אינה כוללת גם שמחה גשמית אין זו השמחה שרוצה הקדוש ברוך הוא. ורק בחג השבועות לאחר שכבר הכניס האדם את התבואה לאוצר והוא בטוח בהנאותיו הגשמיות, יש מקום למצות שמחה. ואולם גם בחג השבועות, מכיון שעדיין מקננת איזו דאגה בלבו על דבר פירות האילן, ועוד חסר לו הבטחון בכל תענוגותיו הגשמיים, גם אז יש עוד פגם בשמחתו ואי אפשר לצוות אותו כי אם פעם אחת. ורק בחג הסוכות לאחר שהושלמו כל הנאותיו הגשמיות נצטוו על שמחה שלמה. (אור הצפון)

מה יפו פעמיך

הכתוב אומר: "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" (שיר השירים ז'). ודרשו חז"ל: "מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולים לרגל" (סוכה מ"ט). הפעמים הן מהאברים הקטנים ביותר של האדם, ובכ"ז הקדוש ברוך הוא משבח אותן ואומר שירה עליהן, משום שעל ידן נעשתה הפעולה של העליה לרגל. ואם באבר קטן כך, כ"ש באברים החשובים, ועל אחת כו"כ בכל האברים כולם. הרי שדוקא מתוך האברים, אברי הגוף, על ידי פעולתיהם הטובות, מתבטאת שירה וזמרה עליונה עד שהקב"ה בעצמו מזמר עליהם ומקלסם. ושירה זו אינה שירה סתם כי אם שיר השירים, והיא עולה בקדושתה על כל הכתובים עד שהיא לעומתם קודש קדשים וכל העולם אינו כדאי כיום שניתנה בו שירה זו.

והכל משום שאברי גוף האדם הם צלמו ותבניתו של הקדוש ברוך הוא ובכולם טבועה חכמת אלקים ובכל מעשה טוב קט שנעשה על ידם משתקפת תפארת הבריאה ודמות הנוי והיופי של הקדושה העליונה וכל העולם מתמלא כבוד ה'. (אור הצפון)

עוד הוסיף: ועל זה דרשו חז"ל בסוף אותו מאמר: "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" - 'בת נדיב': בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר: 'נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם' (סוכה מ"ט). הקדוש ברוך הוא מקלס ואומר שירה על מעשיו של אברהם אבינו שעשה על ידי פעמיו והניח בזה את היסוד של עם ה', עם אלקי אברהם.

וכמה נפלא הדבר שבזמן שהקב"ה מקלס את פעמיהם של ישראל אינו מיחסם משום צלם אלקים שבהם אלא משום שהם "בת נדיב", משום שהם צאצאי אברהם אבינו, באשר אברהם העלה את ישראל על ידי מעשיו למדריגה העליונה ביותר. (שם)

שמחת החג בפנימיות

הוא ימים של תוגה ומרירות ואילו הרגלים הם ימי שמחה וששון. ואולם לא כן הדבר. כבר עמדנו על כך שגם על ראש השנה כתוב: "ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח), וכן לגבי יום הכיפורים, לא ההכאה על הלב עיקר, ולא הבכיות והצעקות, אלא ההכרה בערך עצמו, כדברי הכתוב: "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה" (תהלים נא), דהיינו שיכיר את מצבו וערכו, וכמה הוא רחוק מתכליתו ויכניע לבו לאלקים. וכן מצינו ששלמה המלך התפלל לה' ואמר: "ונתת לעבדך לב שומע וכו' להבין בין טוב לרע" (מלכים א' ג). ואם לבבו יבין את ערכו, יעשה כל המאמצים לתקן את עצמו ולהתעלות עד כמה שידו מגיעה. והאם יש שמחה וחדוה גדולה מזו? על כגון זה אמר הכתוב: "וגילו ברעדה" (תהלים ב'). ומהו ההבדל בין הימים הנוראים לבין הרגלים? שבימים הנוראים הפנימיות היא בשמחה והחיצוניות היא ברעדה.

רואים ההמונים קידוש השם בעיקר בימים הנוראים על ידי הפעולות החיצוניות, על ידי זעקות התפלה ובכיות הוידויים ועל ידי התמרמרות הלבבות והתעוררות התשובה. אולם יש להשתדל שגם בימי החג, זמן שמחתנו, תתגלה פנימיות הלב אף ללא אמצעים חיצוניים; שתתרומם הנפש מתוך שמחת החג בלבד, שמחה של תורה והתלהבות של קדושה, וכמו שאמר דוד המע"ה נעים זמירות ישראל: "הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במנים ועוגב, הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה" (תהלים קנ), כלומר, שלא יהי' הבדל בתהלות ה' אם הן בתקע שופר ובתרועה ואם הן בתוף ומחול, ואז יהי' קידוש השם יותר גדול, שגם פשוטי העם יכירו בקדושת התורה ורוממות היראה בצורתן האמתית ובכל הודן ותפארתן. (שם)

קריאת מגילת קהלת כסוכות

ב'לקט שיחות מוסר' של הגאון רבי אייזיק שר ראש ישיבת סלבודקה מובא שפעם אחת נפגשו שני ענקי המוסר מתלמידיו של הגר"י סלנטר רבי איצלה פטרבורגר והסבא מסלבודקה ושחו בשאלה למה אנו קוראים מגילת קהלת בסוכות הלא זמן שמחתנו הוא חג זה ולכאורה מגילה זו מביאה על האדם עיצבון רוח ולא שמחת הנפש. אמר הג"ר איצלה דמכיון שביום הכיפורים זרקנו מאחורי גווינו את כל תאוות עולם הזה והבליו ולרגעים נראה לנו שהקרבן קשה מנשוא קוראים אנו מגילה זו כדי להתחזק ולהתעודד הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל. לא הפסדתם דבר כל מה שזרקתם הבל הוא ואין בו ממש כחלום יעוף כרוח נושבת כצל עובר וכאבק פורח.

נענה אחריו הגרנ"צ פינקל שמגילה זו משמחת לב משום שמהבל הבלים אפשר לעשות קודשי קדשים.

וז"ל, אולם האדמו"ר זצ"ל לימד אותנו בסלבודקא לדבריו יש לנו לשמוח מאד בידיעות אלו מטבע שהעולם מלא הבל הבלים שכן דווקא מאלו ההבלים אנחנו יוצרים בעדנו אושר נצחי בהיותנו מקדשים את חיי החולין ומקדישים אותם יגבוה במיוחד במושגי ישיבת סלובודקה. ע"י השתמשותנו בכל עניני עוה"ז לתכלית קיום המצוות ולהשגת מעלת יראת שמים. ועל כן עלינו להתעורר מתוך קריאת קהלת ולהתבונן בטוב העולם ולהרגיש שמחה רבה בלב על אשר אבינו שבשמים יצר אותנו כבריה נצחית ונתן לנו תורה ומצוות שקיומן נעשה בדוקא ע"י עניני העולם המלא הבל הבלים כי רק בדרך זו יש בידנו להשיג את האושר הנצחי לעולמי עולמים.

סוף דבר הכל נשמע

הביא בלב אליהו פרשת קרח, זכרוני שפעם נסע הסבא מסלבודקה מקובנה לקלם ונכנס לרכבת ישבו שם קבוצה של סוחרים גדולים והם הכירו אותו בטוב כי הנהיג כבר אז את הישיבה בסלבוקדה ולמדו שם כשלש מאות בחורים. ושמע האיך הסוחרים מדברים ביניהם בקול בכוונה כדי שהוא ישמע דיבורם ואמרו כך הנה מושיבים מאות בחורים בישיבה ואנו צריכים לעמול עבורם.

פנה הוא אליהם ואמר ולמה אתם תמהים כ"כ ע"ז, ואין אתם תמהים על עצמכם שיש לאחד מכם כעשרים סוסים וכל אלו הסוסים עובדים רק עבורו ואם יש לאחד ארבעים סוסים עובדים כל הארבעים עבורו והוא רק אחד, א"כ מה התמהון כאן, כבר אמר שלמה הע"ה (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. ודרשו חז"ל (ברכות ו) כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה לצוות לזה הרי האדם שעוסק בתורה וירא את ה' ודוד הע"ה אמר (תהילים מט, כא) אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו, כלומר אדם שאינו מבין הוא משול לסוס ולבהמה א"כ למה תתמהו על זאת שאתם עובדים בשביל בני התורה עכ"ד.

החכמה תחיה בעליה (קהלת)

סיפר הגאון המופלא רבי משה שפירא זצ"ל, כשנפטר בנו הגאון ר' משה בשמחת תורה והיה בצער רב ולא ידע את נפשו ורצה לבכות ומאחר שלא היה ברור הדין עצר עצמו בכוחות נפלאים מלבכות ואף שבאו תלמידיו שלא ידעו מהעניין ורקדו ושמחו איתו לא הראה כל צער על פניו אלא בצאת החג לאחר הבדלה פרץ בבכי.

אבא רבי מאיר שפירא הגיע לישיבה בחברון ביום חמישי בלילה. הוא נכנס לאלטער ששאלו מהיכן אתה בא? והשיב מהמשפחה הזאת והזאת, ומישיבת טעלז' אני בא. למחרת בליל שבת אמר מרן האלטער שיחה בביתו. היו אלה ימי קיץ מזג האוויר בחברון העיר היה חם מאד אבא לא היה רגיל למזג אוויר כזה והתעלף. במקום נהיה גראטשקע' מהומה קטנה מיד השכיבו אותו על המיטה של האלטער' והחלו לעוררו, אבא היה בעל כישרון גדול לאחר ששכב והתאושש קמעה ניגש אליו הסבא ושאל מה עם 'החכמה תחיה בעליה' (קהלת זיב) מיניה וביה השיבו אבא באותה דרך אחרת, בשמחה היוצאת לנו מספר קהלת לדבריו יש לנו לשמוח מאד בידיעות אלו מטבע ומה עם 'נפשי יצאה בדברו' (שה"ש ה) מרן האלטר' זצוק"ל מאד נהנה מהתשובה ולמחרת העניק לו בקריאת התורה עלייה חשובה מאד, נדמה לי שאבא אמר שישי שזו עלייה חשובה הגם שבחוה"מ אין מאריכים בהספדים בכל זאת הספידוהו הרבה מספידים... לעת ערב שבנו כולנו כמעט שוב לחברון וראוי לציין כי אביו של רבינו הסבא שליט"א לא הוריד אף טיפת דמעה מפני כבודו של החג.

מיוהכ"פ עד הושענא רבה עשרת ימי תשובה של שמחה

בתחילת השנה יש עשרת ימי תשובה מתחיל עם המלכת הקב"ה ומסתיים ביוהכ"פ אותו הדבר יש אחרי זה ממחרת יוהכ"פ עד הושענא רבה עשרת ימי תשובה של שמחה. בעשרת ימי תשובה ביקשנו על החיים עכשיו אנו מבקשים בעשרת ימי תשובה של שמחה איך להתקיים בחיים איך להשתמש בחיים מבקשים מים שאי אפשר לחיות בלעדם זה מעורר לחשוב על הדברים שא"א לחיות בלעדם. (אורח ישרים תורת הסבא מסלבודקה עמ' קכח)

שמחת החג בפנימיות

כל המטרה של הימים טובים כדי להכניס ביום יום הלהתענג על ה' להבין שגם ביום יום כל מחשבה שאדם חושב בין אם זה מחשבה רוחנית בין אם זה מחשבה של שאר צרכי האדם עצם זה שהקב"ה הביא שהוא יצטרך לחשוב על זה בזה ע"ז, ואין אתם תמהים על עצמכם שיש לאחד יש שפע של הכרה בה', ואז יכולים להמשיך את שמחת יו"ט לכל ימות השנה. (אורח ישרים תורת הסבא מסלבודקה עמ' קלב)

לא בכה ביו"ט

כשנפטר בנו החביב לו כנפשו בירושלים בחול המועד סוכות עמד אצל הקבר ולא היה ניכר עליו כלום וחזרו לחברון להישיבה, ודיבר אז מאמר זה היום עשה ה' נגילה ונשמתה בו ובמוצאי יו"ט געה כל כך בבכיה עד שהוצרכו להביא רופא. (חיי המוסר ב עמ' רד)

דרכי חברון אבלות. שמחת תורה תרפ"ו

על יד בנין הישיבה התגודדה קבוצה המומה של תלמידים שנותרו מסיבה כל שהיא בישיבה לחג הסוכות. קריאתו הצרחנית של המואזין מכוון "אשל אברהם" נדמתה בשעת "שקיעה" זו, כקריאת תגר טפילה. תלמיד צעיר ולו עינים בוהות שאצרו בתוכן עיינות של דמעות דם, נעתק לפתע ממקומו, נגש בצעדים מדודים לספסל המזרח. הסטנדר של רבי משה. רבו האהוב, עדיין ניצב ברשול על המקום המיותם, ו"ברכת שמואל" הספר החביב על רבו, חבוי בארוניתו. הוא השעין את מצחו הלוהט על מסעד העמוד וגעה בבכי תמרורים.

רבי נתן צבי, האב השכול, כבר ניצב אותה שעה על יד שערו של "וולך" - הבית בו נקטעה שירת חייו של רבי משה, בנו הצעיר, מראשי הישיבה בחברון. המכה שניחתה כרעם ביום בהיר על ראשו, לא העכירה את צלילות דעתו; הגה"צ רבי נתן צבי פינקל זצ"ל ראש ישיבת כנסת ישראל בחברון, האם ההיתר לבכות בשבת נפשו שעוצבה משך עשר משנותיה ביד הברזל של קלם, נתנה בידו את הכלים לסלק בשעה מעין זו כל רצון מידי, לזכך את הלב מכל נטיה טבעית, ולרכז את המחשבה בסי' תקכ"ט בשו"ע או"ח.

שולחן ערוך "אורח חיים" על שום מה?

שומה עליו לברר אם דברי הרמ"א המתיר למי שמתענג על בכיו, לבבות בשבת - אמורים רק בהלכות שבת, שלגביה קיימת מצות עונג בלבד, וכאשר הבכיה עונג היא לו - הרי היא מותרת. מה שאין כן ביום טוב שעליו חלה חובת "שמחה"; וכאן מקום לומר, כי בכיה מכל סוג שהיא נוגדת היא את השמחה...

"ברוך הוא אלוקינו.. והבדילנו מן התועים".

על פתח ההיכל נפרשה דמותו הציורית של רבי נתן צבי, הסבא מסלובודקא;

עיניו להבה, זרועות תלמים של שמחה שופעת; ידיו מונפות בדביקות, ורגליו - הכבדות מרחפות ברקוד; ושירתו האדירה שוטפת כמפל מים כביר את הלבבות היגעים:

...את הסטנדרים החפויים בעיר האבות, מושחים התלמידים בדמעותיה סביב לשעריו של "וולך" מהלכים בצללים קרובים וידידים, פניהם המזועזעות אינן מותירות ספקות באשר למדת ה"שמחה" שהם שרויים בה... ובחדר צדדי מסב בדד האב השכול, רוכן על גבי נושאי כלי השו"ע, והוא מברר אם מתירה לו ההלכה להסיט לשעה את חדוות היום - המנהירה אף עתה, עד לתום הברור את פניו - ול"עסוק" ביגונו... לאחר ברור ממושך הכריע כי "שמחה" אינה מתירה בבי... אלפים רבים, ביניהם חכמי ירושלים וקברניטיה נתקבצו כרי לחלוק ל... אבי הנפטר את כבוד התורה. רבי נתן צבי מסב בניחותא בכרכרה המוליכה לקבר בנו, צהלת החג שפוכה על פניו, והוא מאיר פנים לכל הפנים המכורכמות שהשתתפו בהלויה... כאשר הוציאו את הנפטר, הקדירה לרגע עננה כבידה את מצחו וכתפיו הזקופות הרתיתו בבכי קצר. כהרף עין החל מכה באצבע צרידה. נפשו חדורת שבעים שנות חנוך ברזל, הדפה ביד קשה את הכניעה לרגע, וחיוך - המפורט באו"ח סי' תקכ"ט - שב והאיר את פניו.

"ונתן לנו תורת אמת".

שמחת תורה, כשל שנת תרפ"ו, לא ראתה "כנסת ישראל" בכל גלויותיה. ה"סבא" שעינים לו רואות, ואף בלבו צבט הסטנדר הריק נקודה עלומה - רקד והרקיד עד כלות הכוחות! הן יותר מבכל שנה היה ה"ושמחתם" של השנה "לפני ה' אלוקיבם!!" ללא שמץ תערובת גופנית טבעית, והנגון המלהיב שהרקיד ברכיים כושלות, היה מונע באותו כח, שהערבי החברוני ששב והציץ אל המולת הרוקדים - לא ידע אפילו לבטא את אותיותיו.

"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם" !

קולות הרוקדים גלשו מבעד לחלונות בית הישיבה. והתמזגו באפלולית הערביים שהחלה עוטפת את חברון וסמטאותיה. בלהט הרקודים לא הבחין איש בליל החולין ההולך ודוחק את צעדיו המרקדים של החג.

האחד, שהאפלולית בחוץ חדרה לתודעתו היה ה"סבא". בעצומה של השמחה היה מעיף לרגעים מבט חפוז אל השמיים המאפירים, והיה מחזר אצל הרוקדים אחר... שעון.

מוריד הגשם בסדר

הסבא מסלבודקא בעל האמרי אש ועוד אשר התפללו ג"כ בנוסח אשכנז והקפידו לומר דוקא בסגו"ל.

"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם"!!

הנגון המסורתי של "ברכו" בליל שמחת תורה תרפ"ו, התחכך, צרוד ומתלעלע, בין כתליה המשמימים של ישיבת חברון. ר' ישראל וילנסקי, מזכיר הישיבה שניצב לפני העמוד, ניסה ללא הצלחה להכניס נימה של חיים לנגון החג. מן התלמידים שנתקבצו לחוג את שמחת התורה בהיכלה, נשכחו הכוונות כולן, והסטנדר הפנוי של רבי משה האהוב השרה אוירת נכאים. התפלה דמתה למעריב של ליל כפורים.

לאחר התפילה פנו התלמידים לאכסנייתם, שם נכון להם "לחם דמעה"... לאחר סעודה מאולצת ושקטה, נפנו ושבו לבית המדרש.

השמש הממונה, היה היחיד שעשה הערב מלאכתו נאמנה... הספסלים הכבדים הוסטו לירכתי הבית, וסטנדרים הוערמו זה על גבי זה. ערבי ישיש מנכבדי חברון, שזכר לילות חג "חברוניים" נלהבים, הציץ בהשתאות על האוירה העכורה ; משראה כי איש אינו מתכוון להרקיד כאן רגלים, משך בכתפיו ונסתלק לו.

קול אדיר, חדור חדווה, קרע לפתח את השקט העצבני:

שאגה נוראה הרעידה לפתע את כתלי ההיכל... ה"סבא" שקלסתרו היה שטוף עד לפני שעה קלה נהרות של חדווה, היה משתטח עתה על ספסל מאובק, ובכי סוער זעזע את גופו.

שעתיים נוראות חלפו על בית הישיבה. הבכיות והיללות החרידו את התלמידים. המעבר החד לא תאם את כוחות נפשם. תלמידו ר' אפרים סוקולובר, שהיה מופסד על שמושו, נסה לעצור בידו. התחנן, אך ללא הויל. הלב, שנחסם כשריון, לכל הרגשה שאינם של "שמחה", נפתח לפתע כאולם לרגשות המסעירים של "ברחם אב על בנים". מעיינות הדמעות שנאגרו בימות החג בסכר האדיר של מצוות התורה: "ושמחת" פרצו ועלו על גדותיהם, כאשר נפרץ הסכר עם צאת שלשת כוכבי החול...

(מספר נחלת בנימין לר' בנימין יעקב ברקמן-ברקאי עמ' 69)

השמחה של סיום התורה

השמחה של סיום התורה זה מה שמתחילים מחדש יש הזדמנות להתחיל שוב התחלה עוד יותר גבוהה לכן דוקא זה הזמן לשמוח בסיום התורה. (אורח ישרים תורת הסבא מסלבודקה עמ' קלה)

לא לנסוע אחרי שמחת תורה

שאלה שתבוא לפניו עוד זכורני שזקיני הסבא מסלבודקה קורם שעלה לא"י שלח לר' מאיר שמחה לברר מה ששמע שיש אולי איזה חז"ל שכתוב שם לא לצאת לדרך בתאריך מסויים של השנה אם יש דברים בגו ור' מאיר שמחה ענה מיד כי הוא בירושלמי שבת פ"ב ה"ו קטיר לולבך קטור רגלך והוא שבין סוכות לחנוכה לא יצא אדם לפרוש בים שאז מתפללים על הגשמים יעו"ש ועל עוצם זכרונו של ר' מאיר

הקפות שניות

סיפר הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל שכשהגיעה ישיבת כנסת ישראל סלבודקה להשתקע בעיר האבות חברון ארע פעם באחד מימי חול המועד סוכות שאחד התלמידים שלא היה נחשב לאחד מבני המעלה בישיבה השתכר בבית ראש הישיבה הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל ומתוך שכרותו דיבר דברי יראה ותשוקה לעבודת ה' ביו"ט של שמחת תורה אחר הצהרים סיפר על כך רבי מאיר לסבא מסלבודקה זצ"ל הגיב הסבא ואמר מאז בואנו לארץ הבחנתי בכל הבחורים התעלות מיוחדת בזכות קדושת ארץ ישראל רק בבחור זה עדיין לא הבחנתי בזה עתה בספורך השלמת לי חסרון זה חבל שבשרת לי את זה רק כעת לאחר ההקפות שכן הייתי מכבדו היום בהקפה בו במקום החליט לערוך בישיבה הקפות שניות במוצאי החג כדי לכבד את הבחור בהקפה מאותו מקרה ואילך נשאר המנהג בישיבת חברון לערוך הקפות שניות. (מאסף אהל תורה עמ' י"ט)

תענית בה"ב

ומעתה נבין למה תיקנו להתענות בה"ב, כי דוקא לאחר שחוגגים בטהרה ובשמחה את ימי החגים, חג הפסח וחג הסוכות, ודוקא משום שטובלים במצוות כה מרובות ומתעלים בקדושה יתרה, כל הרהור קל וכל היסח דעת - חמור מאד והוא פוגם בכל מדריגתו של האדם, והוא זקוק בהכרח לתשובה חדשה ולחיזוק רוחני מחודש. (אור הצפון)