מעבר בתוך מים

ההולך להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול הימנו עובר עד צווארו במים. הגמ' מסתפקת אם רב אוסר, ותני עלה שלכו"ע אסור לצאת בו ביוה"כ, לאביי שאני התם שיש בו כתיתין (-חתיכות בגדים דקות) דאסור משום תענוג שזה נח לסמוך שוקו עליהם, ולרבא אינו אסור אלא מנעל אבל תענוג שאינו ממנעל שרי, וקב הקיטע מנעל הוא, והמחלוקת היא בסנדל שאין בו כתיתין אם גוזרים שמא יפול ויבוא להעבירנו ד"א ברה"ר, ואם יש בו בית קיבול לכתיתין הרי הוא מקבל טומאה.

ושומרי פירות עוברים עד צווארם במים ואינם חוששים.

רב יוסף התיר לעבור במים לבוא לדרשה ולא לחזור, ואביי התיר אף לחזור כדי שלא ימנעו לבוא לשנה הבאה, וללישנא בתרא השיטות הפוכות.

מותר לעבור עד צווארו במים כדי לשאול דבר הלכה, ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו להגביה שולי חלוקו על זרועו, דאינו נראה כמלבוש אלא כנושאו על כתפו, או בטלית מקופלת על כתפו בשבת חייב חטאת, ובמים עומדים אבל בנחל אף בחול אין מותר אלא עד מתנים משום סכנה.

הנחל העתיד לצאת מבית קדשי הקדשים לא יוכלו לעוברו לא בהליכה ולא בשחיה ולא בספינה קטנה או גדולה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בתוכו. בתחילה הנחל יהא דומה לקרני חגבים, וכשיגיע לפתח ההיכל יהיה כחוט של שתי, וכשיגיע לפתח העזרה יהיה כחוט של ערב, וכשיגיע לפתח בית דוד שאז הוא נעשה כנחל שוטף שבו טובלים זבים וזבות ונדות ויולדות.

ע"ח. י"א שבטבילת נדה צריך שיעור שתשב במים עד צווארה, ואין הלכה כך. טבילת נדה דאורייתא. לרב יהודה גאון לומדים ק"ו ממגעה. לר"ת לומדים מדכתיב "במי נדה" דהיינו מים שהנדה טובלת בהם. ולר"י לומדים מדכתיב "והדוה בנדתה" - בנדתה תהא עד שתבוא במים. תוד"ה מכאן.