מגע דברים לחים או קרים בגוף ביוה"כ
"א מלכים ונמל מלוכה שמעלים משם מרגליות, וביקש לגבות מס מישראל ומת"ח וכתבו לו, ואמר גבריאל סנגוריא על ישראל שיש להם זכות של נשות הת"ח שמנדדות שינה בעולם הזה וזוכות לעוה"ב, ולא קיבלו, ואמר שאם היו כל חכמי האומות בכף מאזנים אחת ודניאל בשניה הרי הוא מכריע את כולם, ובזכות הסנגוריא החזירוהו, ורצה לקחת האיגרת מדוביאל ובלעה, ולא היתה חתומה או שנמחקה החתימה בבליעה, ולכן יש שנותנים מס לפרס ויש שאינם נותנים, וביקש לבטל גזירת גלות יון ולא שמעו לו.
עוד אפשר ללמוד שמניעת רחיצה נחשב עינוי ממה שאמר שלמה לאביתר הכהן "וכי התענית בכל אשר התענה אבי", ובדוד כתיב "כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר", רעב ללחם, צמא למים, ועיף מרחיצה דכתיב "מים קרים על נפש עיפה", ואין הכונה לשתיה דהא לא כתיב "בנפש עיפה". וכן הכונה בדוד לנעילת הסנדל, דכתיב "ודוד הולך במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף", ויחף היינו בלא סנדל דכתיב "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה" והיינו מנע עצמך מן החטא כדי שרגליך לא יהיו יחפות, ומנע לשונך מדברים בטלים כדי שגרונך לא יהיה צמא. (והא דכתיב "ונעלך תחלוץ מעל רגליך" וכתיב "ויעש כן הלוך ערום ויחף" היינו ללכת במנעלים המטולאים, כמו שערום אינו לגמרי אלא בבגדים בלויים).
ע"ז: מניעת תשמיש נחשב עינוי דכתיב "אם תענה את בנותי" והיינו מניעת תשמיש. (ואם תקח נשים על בנותי הכונה שיקח נשים שיהיו צרות לבנותיו). והא דכתיב "וישכב אותה ויענה" היינו מביאות אחרות שלא בא עליה בעונתה בימים שעמדה אצלו. וי"מ שבא עליה שלא כדרכה, ורש"י מקשה על פירוש זה.
איסור רחיצה וסיכה-
אסור לרחוץ אף מקצת גופו, ואם היה מלוכלך מטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש, וכן בסיכה אף אסור מקצת גופו, ואם היה חולה או שיש לו חטטים סך כדרכו ואינו חושש.
מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק, משום שרוח רעה שורה על הידים שלא נטלם שחרית, ושם השד שיבתא. ושמאי נמנע מלהאכיל בידו אחת, וגזרו עליו להאכיל בשתי ידים.
מעבר בתוך מים -
ההולך להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול הימנו עובר עד צווארו במים. הגמ' מסתפקת אם רב לתלמיד מותר או שאסור.
שומרי פירות עוברים עד צווארם במים ואינם חוששים.
רב יוסף התיר לעבור במים לבוא לדרשה ולא לחזור, ואביי התיר אף לחזור כדי שלא ימנעו לבוא לשנה הבאה, וללישנא בתרא השיטות הפוכות.
מותר לעבור עד צווארו במים כדי לשאול דבר הלכה, ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו להגביה שולי חלוקו על זרועו, דאינו נראה כמלבוש אלא כנושאו על כתיפו, והיוצא בטלית מקופלת על כתפו בשבת חייב חטאת, ודווקא במים עומדים אבל בנחל אף בחול אין מותר אלא עד מתנים משום סכנה.
הנחל העתיד לצאת מבית קדשי הקדשים לא יוכלו לעוברו לא בהליכה ולא בשחיה ולא בספינה קטנה או גדולה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בתוכו. בתחילה הנחל יהא דומה לקרני חגבים, וכשיגיע לפתח ההיכל יהיה כחוט של שתי, וכשיגיע לפתח האולם יהיה כחוט של ערב, וכשיגיע לפתח העזרה יהיה כפי פך קטן, ומשם ואילך הוא מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד שאז הוא נעשה כנחל שוטף שבו טובלים זבים וזבות ונדות ויולדות.
ע"ח. י"א שבטבילת נדה צריך שיעור שתשב במים עד צווארה, ואין הלכה כך. טבילת נדה דאורייתא.
מותר לעבור עם מנעל במים בשבת ואין חוששים שיפול מרגלו ויבוא לטלטלו, סנדל- לרבינא מותר, ולרב אשי לכתחילה לא מפני שא"א לקושרו היטב כמו מנעל.
מגע דברים לחים או קרים בגוף ביוה"כ
רחיצה אסורה ביום הכפורים, וכן אסור להעביר דבר לח על גופו אם הוא טופח על מנת להטפיח, אבל בלאו הכי, או להעביר דבר יבש שהוא קר כדי להצטנן, מותר, אא"כ יש בזה משום גזירה, וכדלהלן.
אסור לישב ע"ג טיט לח ביוה"כ, אם הוא טופח ע"מ להטפיח מפני שלחלוח הטיט הוא עונג הקרוב לרחיצה.
מותר להצטנן בפירות ותינוק וכדו', וכוס כסף אסור אם היא מלאה לגמרי שמא ישפכו המים עליו, ורב אשי אוסר אף כשאינה מלאה לגמרי, מפני שהיא מחליקה מהיד, ובכוס חרס לכו"ע אסור אף בחסר, משום שהיא פולטת מים שבולע.
מותר לשרות מטפחת בערב יוה"כ ולעשותה כמו בגדים נגובים כדי שלא יבוא לידי איסור סחיטה ביוה"כ, ולקנח בה ביוה"כ פניו ידיו ורגליו, ובערב תשעה באב א"צ לעשותה כמו בגדים נגובים. ויש גורסים שבערב יוה"כ מקנח ידיו במטפחת, וביוה"כ מעבירה על עיניו כשהיא עדיין לחה.
