התורה והמצוה
הגדרת המצוה
הרמב"ם (הל' סוכה פ"ו ה"ו) כותב: "מצות עשה לישב בסוכה שבעת ימים... כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה". ולכאורה תמוה: כמעט בכל מצוות עשה שבתורה מוגדרת חובת גברא ברורה – פעולה מסוימת שיש לעשותה, כגון אכילת מצה, תקיעת שופר, נטילת לולב. אך "ישיבה בסוכה" אינה מעשה מוגדר כלל; היא בעצם מצב מתמשך של היות במקום מסוים. מהי, אם כן, ה"פעולה" שהתורה דורשת – ובאיזה רגע מקיים האדם את המצוה?
"תשבו כעין תדורו" – סוכה כדירה
הגמרא (סוכה כח:) לומדת מן הפסוק "בסוכות תשבו" את הכלל היסודי: "תשבו – כעין תדורו", כלומר כשם שאדם עושה בביתו הקבוע – אוכל, שותה, ישן, מטייל, ומשתמש בכליו – כך עליו לעשות בסוכה למשך שבעת הימים. מכלל זה נגזרות רוב הלכות המצטער, השינה, ואכילת עראי מחוץ לסוכה.
אך יש לדקדק: האם כלל זה קובע רק כיצד לקיים את המצוה בפועל – כלומר, המצוה היא לשבת בסוכה, וההלכה מלמדת אותנו שישיבה זו צריכה להיות ישיבת קבע ולא ישיבת ארעי – או שמא הכלל "כעין תדורו" מגדיר את עצם החפצא של המצוה: החובה אינה "לשבת בסוכה" כפעולה, אלא "להפוך את הסוכה לביתך" למשך שבעה ימים, שהיא הגדרה של מצב ולא של מעשה.
הנפקא מינה: דין מצטער
הבדל זה עולה בבירור מדין המצטער. הגמרא (כו.) פוסקת ש"מצטער פטור מן הסוכה" – מי שאינו יכול לישון או לשהות בסוכה מחמת צער [גשם, קור, ריח רע וכדומה] פטור לגמרי, ואינו חייב לסבול כדי לקיים את המצוה.
לכאורה תמוה: בכל מצוות עשה, צער או אי נוחות אינם פוטרים מן החיוב [עי' כתובות ל: לענין "וחי בהם"]. מדוע דווקא כאן פוטר הצער?
ויש לתרץ על פי היסוד הנ"ל: אם המצוה היא מעשה של "ישיבה", אין סיבה שהצער יפטור ממנה – הרי הוא יכול לשבת גם כשהוא מצטער. אך אם המצוה מוגדרת כ"כעין תדורו" – כלומר, שהסוכה צריכה לתפקד עבורו כדירה של ממש – הרי שאדם אינו דר במקום שגורם לו צער; ביתו הקבוע הוא מקום שבו הוא נמלט מגשם ומקור, ולא מקום שבו הוא סובל מהם. ממילא, כאשר הסוכה גורמת לו צער, היא מפסיקה לתפקד כ"דירה" עבורו מבחינה מהותית – לא רק שהוא פטור מלשבת בה, אלא שהחפצא של "דירה" חסר. זהו יסוד מדוקדק בדברי הר"ן (סוכה יא. בדפי הרי"ף) והריטב"א, המבארים שהפטור אינו מדין "אונס" גרידא, אלא מעצם ההגדרה של המצוה.
הנפקא מינה: מדוע אין שליחות בסוכה
מכאן מיושבת גם שאלה אחרת: מדוע אין מקיימים מצות סוכה על ידי שליח, כדוגמת מצוות אחרות שיש בהן דין "שלוחו של אדם כמותו"? הביאור הפשוט: שליחות שייכת רק במעשה שניתן להעביר ביצועו לגברא אחר – כגון הפרשת תרומה או שחיטת קרבן. אך "דירה" אינה מעשה הניתן להעברה; לא ניתן למנות שליח שידור במקומך. עצם ההגדרה של המצוה כ"מצב של דירה" ולא כ"מעשה" היא זו השוללת מיניה וביה את האפשרות של שליחות.
הלכה למעשה
כל עוד אדם נמצא בסוכה – אף בלא מעשה אכילה או שתיה בפועל, אף בשעת שינה ומנוחה – הוא מקיים את המצוה, כי החפצא של "דירה" מתקיים בעצם השהות שם.
אכילת עראי, כגון פירות וכיוצא בהם, מותרת מחוץ לסוכה (סעי' ב), כי אין בכך משום פעולה הסותרת את מהות ה"דירה"; רק אכילת קבע, ה"עוקרת" את מרכז חייו לשעה, חייבת בסוכה.
מצטער פטור לגמרי, כמבואר לעיל, מפני שאין כאן "דירה" עבורו.
נמצא, שמצות סוכה מלמדת אותנו עומק גדול בדרך קיום המצוות: לא כל מצוה מתקיימת ברגע מעשה אחד ותו לא; יש מצוות שכל ענינן הוא יצירת מצב הנמשך תמיד, ודוקא בהיותה כזאת – פנויה מטורח השעה, אך תובעת שהייה תמידית – מתגלה בה מדרגה עמוקה יותר בעבודת הבורא: לא "לעשות" דבר לפי שעה קצובה, אלא "לחיות" בתוך המצוה עצמה כל שבעת הימים.
וזה מבדיל את מצות הסוכה מרוב מצוות עשה שבתורה. תקיעת שופר, למשל, כלה כליל עם תום הקול; אכילת מצה כלה עם גמר האכילה; אף נטילת לולב, אף על פי שיש בה קיום כל שבעה, עיקר קיומה בכל יום ויום הוא נטילה ונענוע שיש להם התחלה וסוף מוגדרים בתוך אותו יום. אך ישיבת הסוכה אין בה רגע התחלה ורגע סיום נבדלים כלל; היא שוררת כל עוד האדם נמצא במקומה, בין בישן ובין בניעור, בין באוכל ובין בשותק. אין כאן מעשה שהאדם עושה, אלא מקום שהאדם נמצא בו – וממילא, כל רגע ורגע מרגעי השהייה נחשב קיום שלם של המצוה כשלעצמו, ולא הכנה למצוה או המשך שלה.
ומזה יוצא ענין נפלא: ברוב המצוות, האדם פורש לפרק זמן קצוב מתוך שטף חייו הרגילים כדי לקיים את חובתו, ואחר כך שב אל דרכו. אך בסוכה – ההפך הוא הנכון: כל דרכו הרגילה של האדם, אכילתו ושתיתו ומנוחתו, נכנסת היא עצמה לתוך המצוה, ונעשית לחלק ממנה. אין האדם יוצא מחייו כדי לקיים מצוה, אלא מכניס את כל חייו לתוך המצוה. וזהו סוד לשון חכמים "תשבו כעין תדורו" לא רק הוראה טכנית כיצד לנהוג בסוכה, אלא גילוי שכל עצם הדירה, על כל פרטיה הקטנים, נעשית גוף המצוה.
ומכאן למד האדם דבר גדול על עבודת הבורא בכלל: יש עתים שהעבודה תלויה במעשה נבחר, מכוון ומוגדר; ויש עתים שהעבודה השלמה יותר אינה תלויה במעשה כלל, אלא בהיות האדם נמצא, בכל שעותיו הפשוטות, בתוך מקום שהוא כולו קדוש. וזהו החידוש הגדול שבסוכה, ומתוכו נמשכת שמחת החג: שמחה שאינה תלויה במעשה חד־פעמי שכלה ועבר, אלא שרויה על כל שעה ושעה כל אימת שהאדם יושב תחת הסכך.