מים בששון
ענייני דיומא
מים בששון
בחג הסוכות אנו עוסקים בהמשכת מי השפע בשני אופנים – פנימי ומקיף
להי דקייטא. החום מעיק.
בשביל זה יש מים. מים צוננים על נפש מזיעה...
מים מפיגים חום בשני אופנים.
לגימת כוס מים קרים משיבה נפש, ומקלחת מים קרירים גם היא תפתור את המועקה.
איזו משתי האופציות עדיפה?
זו לא שאלה. כל אחת מהן פועלת בתהליך שונה. לגימת מים פועלת מבפנים, מקלחת משפיעה מבחוץ.
מי חסדים
ההבדל בין שתיה לרחיצה ניכר בכמה מישורים.
למשל, יש גבול לכמות המים שמסוגל אדם לשתות ולהכיל - השפע נמזג בהתאמה לגודל.
לעומת זאת, יכול אדם לעמוד במקלחת יום שלם עד שיבלו שפתותיו מלומר די. משום ששפע המשפיע מן החוץ אינו מוגבל.
הבדל נוסף,
על שתיית כוס מים תקנו חז"ל ברכת הנהנין, על מקלחת צוננת לא נברך.
מדוע? ברכה נתקנה על שפע שאנו מכילים בתוכנו. שפע שהפך להיות שלנו, כמו כוס המים שלגמנו.
המים הזורמים על גופנו מבחוץ, אמנם משפיעים עלינו ומרעננים אותנו, אך לא הכלנו את השפע הזה. הוא לא נכנס לתוכנו ולא הפך להיות שלנו באמת - עליו לא תקנו חיוב ברכה.
לשם מה נכנסנו לדיון קיצי זה?
הנושא הוא כמובן חג הסוכות הקרב ובא לפתחנו, ושפע האורות העליונים הנמשכים ומושפעים עלינו באמצעות מצוותיו - הסוכה וארבעת המינים.
האורות הנמשכים ומושפעים עלינו בסוכות הם אורות החסדים.
חסד כידוע נמשל למים, וכמו בדוגמה אותה הזכרנו, גם שפע זה נמשך עלינו בשני אופנים, מבפנים ומבחוץ.
בשפת הפנימיות מכנים את שני סוגי הארות אלו: אור מקיף ואור פנימי.
פנימי ומקיף
כל הבנה או השגה תופיע בשתי צורות. האחת תאיר מבפנים והאחרת תקרין מבחוץ.
במילים אחרות, כל ידיעה מורכבת מחלק הניתן לעיכול והפנמה. זהו החלק שכאשר ישאלו אותנו אודותיו, נוכל להסבירו במילים פשוטות.
לעומתו יש חלק חסר צורה. הוא מקיף אותנו, אנו חשים בנוכחותו, הוא מאציל עלינו מתוכנו. אך למרות היותו קרוב אלינו, הוא אינו מסוגל להצטמצם ולהתאים את עצמו לכלי ההשגה שלנו.
אור פנימי הוא אור המצוי בתוך כלי, וממילא גם מורגש ומושג.
אור מקיף לעומת זאת, הוא האור בטרם היכנסו אל הכלי. וכשמו כן הוא - מקיף מבחוץ.
זו הרוחניות הסובבת אותנו אך עדיין אינה שוכנת בנו. דהיינו קיימת בכוח אך לא בפועל. לעומת הרוחניות המושגת באופן ממשי.
נוכל להציג דוגמה פשוטה לכך:
אנחנו מוקפים במושגים שונים שלא רק שאינם מובנים לנו, אלא אף סותרים בעצם מהותם את יכולת תפיסתנו.
למשל, 'ידיעה ובחירה'. שני הפכים בנושא אחד לכאורה. או עצם התואר 'אין-סוף'. לא יתכן ששכלנו המוגבל יקיף מושג שכל מהותו אומרת 'בלתי גבול'.
מושגים שכאלו אינם נתפסים, מצד אחד. אך מאידך יכולים בהחלט להקיף את עולם המחשבה שלנו ולרומם אותו.
לחם לאכול ובגד ללבוש
כפועל יוצא ממהותם, אור פנימי ישפיע באופן ממשי על עצם הכלי. כלומר, ישנה את מהות האדם ויחולל בגופו תמורה ניכרת.
אולם אור מקיף איננו משפיע באופן המחולל שינוי, רק מקיף ומלווה את הנפש מבחוץ.
מי שאינו מודע לקיומו של חלק זה עלול לטעון: מה שאינך יכול להסביר - אינך יודע. מה שאינך מסוגל להכיל - אינו קיים.
קביעה זו משקפת אמת מאוד חלקית.
משום שישנם דברים רבים שאנו חשים בקיומם, שואבים מהם כוחות, נלהבים בזכותם - ובכל זאת איננו מסוגלים להסביר אותם או לתאר את צורתם ההגיונית.
ובכן, האור הפנימי תפקידו אם כן להחיות את הכלי בו הוא שוכן, אך מה ייחסו של האור המקיף אל הגוף והכלי?
האריז"ל מלמד שהמקיף משמש כמלבוש.
תפקידו של לחם להזין מבפנים - 'לחם לאכול', ואילו הבגד מגן מבחוץ - 'בגד ללבוש'. הלבוש הוא מגן ומחסה, והמגונן מוכרח להיות גדול ונעלה דיו. זהו אור מקיף.
אם הנשמה מצויה בתוכנו, הרי שהאור המקיף וחופף עלינו גדול כל כך, שלא יכול להצטמצם בגבולות הגוף. האור העצום הזה מסוגל להגן על הנפש מפני כל פגיעה של חיצוניים.
המשכת המקיפים
כל שפע רוחני מוכרח מטבעו להופיע כמקיף, ורק לאחר מכן, באמצעות עבודת האדם, ייהפך לפנימי.
דומה הדבר לרעיון מחשבתי שהיה בגדר אפשרות והפך למציאות.
אולם 'אפשרות' זו אינה רק עניין מופשט ותיאורטי. אף בשלב היות האור בגדר מקיף, הרי הוא משפיע על הנפש ומועיל.
ראשית, כמו שהוזכר, זהו לבוש. הלבוש תפקידו להגן ולחמם.
'השגות אלוקות', גם אם לעת עתה אינן מובנות באופן פנימי ומתיישב על הדעת. הרי שעצם נוכחותן, והעובדה שרעיונות שכאלה מקיפים את חיינו, יש בהם כדי להלהיב את הלב ולשמור את הנפש מהשפעות פסולות.
עם זאת, עיקר עבודתו של יהודי היא להפוך את האור המקיף לפנימי.
המקיף דומה לחופה או סוכה.
על הצדיקים לעתיד לבוא נאמר: 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם'. כלומר, תענוג עולם הבא יהיה היכנסו של המקיף (עטרותיהם) בפנימיות (בראשיהם).
בזכות עבודתם וטרחתם בערב שבת, בקיום המצוות ובעבודת הבורא, יזכו הצדיקים 'לאכול' בשבת - לעתיד לבוא, ולהכיל בתוכם ממש את האור המקיף העצום.
כמה וכמה מצוות ועניינים נועדו במיוחד להמשכת מקיפים לפנים. ביניהם היא מצוות הסוכה שנחשבת 'אור מקיף'.
שבעת ימי סוכות והמצוות הקשורות בהם, מסוגלים להמשיך את המקיפים לפנים.
מקיף בהשוואה
הגדרה נוספת מייחדת את האור המקיף:
אור פנימי מטבעו מתחלק למדרגות שונות.
דרך משל, הנשמה שרויה במוח, הרוח בלב והנפש בכבד.
הפנימיות מקבלת את אופי הכלי. אי לכך אף התנהגותה של הנפש הפנימית תלויה באברים בהם היא שורה. במוח היא תתבטא במחשבה, בפה בדיבור, בלב בהרגשה וכן על זו הדרך.
האור המקיף, מפאת היותו בלתי תלוי בגוף, הרי הוא מקיף את הקומה כולה בבת אחת, ללא הפרטה למדרגות, וממילא אף ללא הדרגה.
אור מקיף יאיר על הנפש בבת אחת, בשווה. כמו רצון בלתי מוגדר הכובש את כל מציאות האדם.
הקשר בין אור מקיף לפנימי משמש אפוא אבן יסוד בכל דרכי עבודת הבורא.
משום שחילוק המדרגות בין אדם לחברו הוא בעיקר באור הפנימי, שהלא כל ישראל יש להם חלק וזכות לעלות ולהתעלות לכל מדרגה של קדושה, והיכולת הזו מקיפה באפשרות כל יהודי באשר הוא.
נמצא שביחס לאור המקיף כל ישראל שווים. הוא מקיף את כולם בשווה. ההבדלים בין המדרגות השונות בישראל נעוצים בעיקר בשאלה כמה מן האור המקיף נמשך פנימה אל הנפש.
ככל שמתייגעים להמשיך את המקיף ולהפוך אותו למציאות פנימית, כך מתקדשת הנפש וניכר בה השינוי לטובה.
כי יצפנני בסוכה
הסוכה הקדושה מסמלת את האור המקיף.
בנטילת ארבעת המינים האור נמשך ונבלע בקרבנו ואנו עוסקים בהכלתו. אולם בישיבתנו בסוכה איננו מכילים אלא מוכלים.
הסוכה מכילה אותנו. עוטפת. מקיפה. התפקיד שלנו הוא להסתופף בצילה ולהרגיש עטופים.
היחס שלנו אל האור המקיף אותנו, מתבטא בעיקר בערגה והשתוקקות.
איננו מסוגלים לעשות בו שימוש ולהכילו. הוא נשגב מידי לערך הכלים שלנו. אך ההבטה הכוספת שלנו עליו מסוגלת לקרב בינינו ולהמשיך אותו לתוכנו.
אור מקיף גם בונה בנפש שלנו ענווה והכנעה.
הבנה שיש מה שלמעלה מאתנו, שאין לנו יכולת השגה בו.
אור חופף עלינו מלמעלה. נוגה אופף אותנו. ואנחנו רק יודעים על קיומו. בלי לנסות להבין ולהכיל.
לא לחינם התבטאו צדיקים, שמצוות סוכה היא המצווה היחידה אליה נכנס האדם עם המגפיים.
ארבעת המינים מסמלים את חלוקת הדרגות בעם ישראל. מהאתרוג המושלם ועד הערבה החבוטה. ובנטילתנו אותם אנו מתאמצים לאחד ולאגוד אותם יחד.
אולם סוכה מלכתחילה אין בה חלוקת דרגות.
אור מקיף אין בו חלוקת דרגות.
הוא מקיף במידה שווה בעל מגפיים ובעל כנפיים.
וכלשון חכמים: 'ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת'.
