||א.||
(א) דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם.
מה שמיחסו עם התואר מלך – נראה כי ברש"י כתוב כאן כל מקום שנאמר דברי אינו אלא דברי תוכחות.
הגהות המחבר 'פשיטי דספרא': ונראה לי בזה ישוב למה שמקשים על אריכת וכפל הלשון במאמר הכתוב בפרשת ויחי [בראשית מ"ט, כ"ח] כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם.
דהנה לפי המבואר ברש"י ויחי, על פסוק יהודה אתה יודוך, ובפרשת וארא [שמות ו', י"ד] – הוכיח יעקב אבינו בתוכחת מוסר ובדברי קנטורים את שלשה שבטים הראשונים, ואת יתר השבטים ברך.
וזאת מספר לנו הכתוב, יש אשר 'דבר' להם אביהם בדיבור קשה ועז בתוכחות וקנטורים, ויש אשר 'ברך' אותם אביהם בברכה שלימה ברכת אב. ע"כ הג"ה.
ובריש פרשת דברים כתב רש"י, - ומפני ד' דברים אין מוכיחין את האדם, אלא סמוך למיתה וכו' עיין שם, - השמיענו כאן, שדברי תוכחות הללו של קהלת לא אמרן סמוך למיתתו משום שהזכירו עם התואר מלך, ומצינו להלם [ח', ח'] במדרש רבה על פסוק ואין שלטון ביום המות (בדוד המלך עליו השלום), שכיון שנטה למות כתיב – ויקרבו ימי דוד, בסתם ולא בכינוי מלך, ועל כן הכינוי מלך בירושלם האמור כאן – הוכה – דברי תוכחות הללו אמרן באמצע שנותיו.
דברי קהלת וכו'.
במדרש, - מעשה ברבי חנינא בן דוסא, שראה בני עירו מעלים נדרים ונדבות לירושלם, אמר, הכל מעלים לירושלם נדרים ונדברות, ואני איני מעלה דבר, מה עשה, יצא למדברה של עירו וכו', ומעשה זו מובאה גם כן במדרש ריש שיר השירים, ושם כתוב, - יצא למדבר של עירו וכו', וכתב שם על זה במתנות כהונה – במדרש קהלת לא גריס ליה (בחורבה של עירו), והויא פירוש על מדברה של עירו, ודעתו כי מדבר וחורבה אחת היא והיינו הך.
אבל לבבי לא כן ידמה, ודעתי כי מדבר האמור כאן אין הכוונה שיצא לחורבה כדעת המתנות כהונה, דבחורבא לא שכיחי אינשי, אלא פירושו 'שדה', וכמו שמצינו ברש"י ברכות [ג':] בדברא – בשדה, ושם [ס':] ובת בדברא, לן בשדה, ותענית [ד':] ברש"י ד"ה דברא, במדבר כלומר בשדות ושם [כ"ג סוף עמוד א'] רפיק בדברא, - עודר בשדות, ובבא קמא [י"א.] בדברא – בשדה, וכהנה עוד רבות.
ובזה נראה לי לפרש בירמיה [ב', ב'] לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ולכאורה כפל לשון היא, אכן לפי האמור הרי מצינו דגם מדבר קרוי שדה, ועל כן הכתוב עצמו מפרש, דמדבר האמור כאן הוא מדבר אמיתי חרב ושמם מדבר גדול ונורא, ארץ לא זרועה, - ועל כן יש לומר כאן בהא, דיצא למדברה של עירו, היינו שיצא, לשדה מגרש אשר סמוך וסביב לעירו.
או יש לומר דלשון 'מדבר' האמור כאן, הוא מקום מרעה הבהמות, הוא קרוי מדבר, ולשם יצא רבי חנינא בן דוסא, וכמצינו [בראשית ל"ז] השליכו אותו אל הבור אשר במדבר כי שם היו אחי יוסף רועין בצאן, וכן בשמות [ג', א'] ומשה היה רועה... וינהג הצאן אחר המדבר, ובפרשת שלח [במדבר י"ד, ט"ז] וישחטם במדבר, וכתב באבן עזרא כי שם ירעו הצאן, ושם להלן פסוק [ל"ג] ובניכם יהיו רועים במדבר, וברשב"ם שם, וכן ברשב"ם פרשת אחרי על פסוק לשלח אותו לעזאזל, כתב – והוא מקום מרעה הצאן, כדכתיב וינהג את הצאן אחר המדבר, ובתלמוד – מדבריות בייתיות במסכת ביצה [דף מ'.] עיין שם, וברד"ק יהושע [ח', ט"ו] ושמואל ב' [ט"ו, כ"ג] כתב – ומדבר נקרא מרעה הבהמות בין קרוב לעיר בין רחוק לעיר, לפיכך אמרו ורעו כבשים כדברם [ישעי'ה ל'] וכו', וכן כתוב במלכים א' [ב', ל"ד] על פסוק ויקברוהו בביתו במדבר.
ומה שכתב המצודת ציון בשמואל א' [י"ז, כ"ח] דיבור המתחיל המדבר, - מקום המרעה היה סמוך למדבר וכן כתב גם בירמיה [ט', ט'], לא דק, דמקום המרעה בעצמו קרוי מדבר, ואף שאינו סמוך למדבר.
וזה נראה לי ברש"י תהילים [כ"ג] – ה' רועי – במדבר, וכן יש לבאר בתהילים [ס"ה, י"ג] ירעפו נאות מדבר וגו' לבשו כרים הצאן וכהנה עוד רבות, ועל כן יש לומר דרבי חנינא בן דוסא הלך למקום מרעה הבהמות אשר מחוץ לעירו מסביב, ושם ראה את אנשי עירו מקובצים, ומשם מעלים עולות ושלמים נדרים ונדבות לירושלם, כי שם במקום המרעה שכיחים צאן להקרבה, וחשקה נפשו גם הוא להעלות דבר מה כמוהם ירושלמה, - וחורבה אין כאן, אבל יש כאן מקום מרעה הצאן, כן נראה לי.
(ב) הבל הבלים.
רש"י פירש – כלומר, הבל שבהבלים, וכוונתו שהיא הבל כשאר הבלים, ובמדרש שיר השירים דרשו – שיר השירים – המשובח שבשירים, המעולה שבשירים, המסולסל שבשירים – משמע תוספת מרובה, וצריך ביאור מאי שנא?
ונראה בכללא דכייל לן, האבן עזרא פרשת נח [ט', כ"ה] על פסוק עבד עבדים, טעמו עבד כאחד העבדים, ואילו היה עבד 'ה'עבדים [בתוספת ה"א], היה [הפירוש] עבד 'ל'עבדים, והעד, - קודש קדשים [ויקרא ו', י"ח – שפירש קדש כאחד הקדשים, כי הוא מדבר לענין החטאת גם העולה, ושניהם נקראים קדשי קדשים] בקודש הקדשים [במדבר י"ח, י', - בתוספת ה"א], קדושתן יתירה, משום דיתרון הה"א מורה על התוספת במעלה.
ועל פי זה נבינה ביאור נכון ברש"י אמור [כ"א, כ"ב] – מקדשי הקדשים, שפירש – אלו קדשי הקדשים, וצריך ביאור, מה יתן ומה יוסיף לנו רש"י ז"ל לפרש בזה, ויש לומר דבא להשמיענו מדכתיב 'ה'קדשים בה"א בראש, משמע קדשי הקדשים ממש, וכן כתב בפירוש במדבר [ד', ד'] קודש הקדשים, - המקודש שבכולן, עיין שם, וכן משמע ברמב"ן פרשת עקב [י', א'] שכתב הר ההר, - שמו מוכיח, כי יקרא הר ויאמרו לו ההר, לגודלו ואורכו, עיין שם כי הוספת ה"א מורה על היתרון.
ולכן בשיר השירים, מאחרי דכתיב 'ה'שירים, בה"א בראש, נדרש שפיר שהוא המשובח המעולה והמסולסל שבשירים, אבל כאן כתיב בסתם הבלים, ולא נכתב הבל 'ה'הבלים ביתרון ה"א בראש, על כן נשמע שהוא שוה לאחרים, ולזה פירש רש"י – הבל שבהבלים, כן נראה לפרש.
הכל הבל.
הרב 'גשמי ברכה' חפר ומצא 'מקור ברוך' בכתבו כאן, על דבר המנהג בעת שמברכין החודש, לדרוש לדעת זמן המולד, ואת מקורו הערה, שהטעם בזה כדי לחשוב זמן שבעת ימים מאותה השעה, ולברך ברכת הלבנה בזיי"ן שלמים, וכתב שם, - וזולת זה לא ראיתי טעם למנהג זה, עיין שם דברים של טעם, וראויים למי שאומרם.
והנה אנכי מצאתי גם כן טעם אחר לזה המנהג, והוא בספר 'שארית יעקב' על התורה, (לא נודע לי מי מחברו, כי נחסר השער, אבל ברור הוא שחי במאה העברה1) שכתב בפרשת ואתחנן, על פסוק כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, וזה לשונו – נראה לי טעם הגון כמו לחיך אוכל יטעם כל אדם, דאיתא במדרש – כל היודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר – את פועל ה' לא יביטו, נמצא יש כאן מצוה לחשוב מולד, וזו היא מצוה שאין קבוע לה זמן, שיכול לקיים באיזה זמן שירצה, רק שלא ישכח אדם מצוה זו, הואיל ולא נקבע לה זמן ידוע, מזה יבוא מנהג ותיקון יפה בשבת שמברכין החודש, הואיל ומזכירין עכשיו ראש חודש, לקיים מצוה זו, - חשוב מולדות בזמנם, ומזה נשתרבב המנהג לשאול, טרם שמברכין החודש אחר המולד, - רק לא כעולם הטועים לשאול אחר המולד הבא בחודש הנכנס רק בעולם של תקון מצוה בזמנה, ולשאול אחר מולד מחודש שעבר, ויוסף על מולד זה שעבר, א' יום, י"ב שעות, תשצ"ג חלקים, ויחבר חלקים לחלקים וכו' וכו' ובזה יקיים מצות חשוב מולדות בזמנה בשעת מעשה, שידע בכל פעם מולד חדש על פי חשבון שנצטוה לידע ממולד העבר, ולא כמו שנוהגין העולם בבית הכנסת ששואלין אחר מולד חדש טרם שמברכין וכו' וכו' עד כאן דבריו עיין שם. – הרי דנמצא עוד טעם לשבח לדרישת המולד בעת שמברכין החודש.
1 הדברים נמצאו בספר 'שארית יעקב' עה"ת נדפס באלטונא תפ"ז [ונתעטר בהכמת הג"ר יחזקאל קצינעלבויגן אב"ד אה"ו, שכותב שנתגדל יחד עם המחבר באותה העיר – ] הג"ר יעקב ב"ר יואל איש טיקטין מתושבי בריסק דליטא.
2 הגהות המחבר 'פשיטי דספרא': ודרשו חכז"ל בזה [ר"ה כ"ה.] אתם אפילו שוגגין אפילו מזידין אפילו מוטעין, וכל מה שעשו עשו. ובהא ארווחנא לתת טעם נכון במנהג דנהיגי עלמא ועושין 'יום כיפור קטן' בכל ערב ראש חודש ומתענין, ואשר לא מוזכר מזה בשום מקום בתלמוד ובפוסקים הראשונים. ובפרי חדש אורח חיים סימן תי"ז כתב – דיש אנשי מעשה שנוהגין להתענות בכל ערב ר"ח בשביל מעוט הירח ומטו משמיה דהמהר"ם קורדבר
"ו ז"ל שהיה קורא אותו יו"כ לפי שבו מתכפרים עוונות כל החדש, עיין שם.
ועדיין תקשי הא קיי"ל אדם נדון בכל יום ובכל שעה [ר"ה ט"ז:] ומהיום מיומיים?
ונראה מילתא בטעמא דצריך להתבונן למה התקינו בשנות העיבור לומר בתפילות מוסף של ר"ח 'ולכפרת פשע'? מה ענינה דוקא בנשת העיבור? ולמה בחרו בלשון זו דוקא? ויש לומר דטעם הדבר הוא כי לפי האמור דרשו חכז"ל אתם אפילו שוגגין אפילו מזידין אפילו מוטעין, כאשר יגזרו הבי"ד כן יקום, ולכן בשנת העיבור שעברו בי"ד את החודש השנים עשר, אפשר שעברוהו בטעות בשוגג או במזיד, ומה שהוסיפו את החודש הי"ג עשו שלא כדין וכהלכה, לזאת התקינו לומר באותה השנה 'ולכפרת פשע', ועל כל פשעי העיבור תכסה תפילתנו ונכפר לנו העוון.
וכמו כן מצינו למימר, נתקן מטעם זה זמן כפרה יום כיפור קטן בכל ערב ר"ח, כי אולי משגה הוא בקביעות החודש, שהיו הבי"ד טועין ועשו החודש מלא או חסר שלא על פי שורת הדין בזדון או בשגגה [עיין תוס' ר"ה כ"א ד"ה לוי בסוף הדיבור] ויתקלקלו זמני המועדות וכדומה, והיה היום הזה לזמן כפרה, כנ"ל.
ומה שהבאתי לעיל דיש אנשי מעשה שנוהגין להתענות בכל ערב ר"ח, נ"ל בזה שהוא עוד מטעם אחר.
לפי שסעודת ר"ח מצוה להרבות בה וכדאיתא באו"ח סימן תי"ט, ועיין ירושלמי ברכות [פ"ו ה"ד] חמיין לרבנן סלקין לריש ירחא ואכלון, ופירש שם החרדים בשם הטור והרוקח שמצוה לעשות סעודה בר"ח כמו במועד, ע"ש, וכן ראיתי בשם הר"ן שבת דף כ"ד בכתב בשם הרבינו יונתן דבר"ח מחוייב לקבוע סעודה על הפת ולברך ברכת המזון ע"ש וכמו שמצינו במצה [מס' סופרים פכ"א ה"ג] והצנועים מתענין בערב פסח בשביל המצה שיכנסו בה בתאוה, - ובסימן רמ"ט פסק המחבר דיש אנשי מעשה שמתענין בכל ערב שבת בשביל לאכול לתיאבון ע"ש.
הכי נמי היינו טעמא של אותן אנשי מעשה שמתענין בערב ר"ח הוא בכדי שיכנסו לסעודת מצוה של ר"ח מיד לתיאבון. ע"כ הג"ה.
3 הגהות המחבר 'פשיטי דספרא': ובדברי הירושלמי הללו מטו משמיה דהגר"א זצללה"ה לפרש דברי ירושלמי אחרים סתומים וחתומים בכתובות [פ"ב סוף ה"ו] – נסיב לקדמיתא ומיתת לתנינא ומיתת וכו' אלא מן חטאת דחנניה בן אחי דר' יהושע שעיבר את השנה בחוצה לארץ ע"כ, והבן. ועיין שם ביפה מראה מש"כ בהג"ה מזה, ובפני יהושע כתובות [כ"ג.] תוד"ה עידי טומאה מפרש דברי הירושלמי הללו באופן אחר, ע"ש. ע"כ הג"ה.
מולדות בזמנה בשעת מעשה, שידע בכל פעם מולד חדש על פי חשבון שנצטוה לידע ממולד העבר, ולא כמו שנוהגין העולם בבית הכנסת ששואלין אחר מולד חדש טרם שמברכין וכו' וכו' עד כאן דבריו עיין שם. – הרי דנמצא עוד טעם לשבח לדרישת המולד בעת שמברכין החודש.
ולעניות דעתי נראה עוד טעם אחר לקריאת המולד על פי דברי הירושלמי נדרים פרק הנודר מן המבושל, מובא במגן אברהם סימן נ"ה סעיף קטן י', ובש"ך יורה דעה סימן קפ"ט ס"ק י"ג, על פסוק לא – ל גומר עלי – בת ג' שנים ויום אחד שנבעלה אין בתוליה חוזרין, נמנו בית דין ועברו השנה בתוליה חוזרין, הוי לא – ל גומר עלי, שכל מה שבית דין של מטה עושים, בית דין של מעלה מסכימים עמהם, דכתיב אשר תקראו אותם – אשר תקראו אתם במועדם, ואף בחידושי הגוף כן, והכי איתא בנידה [ל"ח.] שיפורא גרים, ופירש רש"י – שופר שתוקעין בו בית דין בקידוש החודש גרם, הרי דמערכות הטבע משועבדים תחת קביעות המולדות של הבית דין של מטה.
ובדברי הירושלמי הללו מתרץ כבוד קדושת אדוני אבי זקיני הגאון הצדיק וכו' מוהר"ר אריה לייבוש הלוי איש הורוויץ זצלהה"ה האבד"ק סטאניסלאוו בספרו 'פני אריה', ריש פרשת בראשית בהגדה של פסח, בפיסקא 'אחד מי יודע', ומנה שם, - 'תשעה ירחי לידה', הלא יפלא, הלא כל המאמר הלזה יפרש ההבדל בינינו עם קדוש, לבין האומות העולם וכו' מה שאין כן ירחי לידה, לא נשתנו חדשי ההריון בינינו לבין אומות העולם, ומה התפארת יש בהם? אכן להנזכר לעיל, אם לא יעברו בית דין את החודש שעבר, וביום למ"ד מתחיל החודש התשיעי, אזי הילד בר קיימא, ובאם יעברו בית דין את החודש שעבר, והיום למ"ד, הוא שייך עוד לחודש העבר, אזי הוא בן שמונה, ואף אם אין יולדת למקוטעין, הכי נמי יהיה נפקא מינה בין מלאים וחסרים, שיושלמו ימי הריון על פי קביעות בית דין [את] החודש.
ועל כן מובן מה שהתפאר 'תשעה ירחי לידה אני יודע'. רוצה לומר שאנחנו בני ישראל על פי בית דין מגבילין וקובעין התשעה ירחי לידה, ובדידן תליא מילתא, מה שאין כן באומות העולם, והבן, עד כאן תוכן דבריו שם.
ובזה נראה לי גם כן להבין, בריש פרשת מטות, - וידבר משה אל ראשי המטות וגו' איש כי ידור נדר וגו', וכל המפרשים מקשים, - מה נשתנה פרשה זו מכל פרשיות שבתורה, שנאמרה לראשי המטות דוקא, ונראה לי, משום דבפרשה זו נשנו דיני נדרים בין אב לבתו בנעוריה בית אביה, קטנה אין נדרה נדר ובוגרת אינה ברשותו, ואיזה קטנה בת י"א שנה ויום אחד, ובת י"ב שנים ויום אחד אין צריך לבדוק, עיין שם, ומחמת אשר דבדבורם וע[י]בורם של הבית דין תליא מילתא לדעת אם היא קטנה או גדולה, אמר פרשה זו לראשי המטות, כי הני בהני שייכי.
ולפי כל האמור יש לומר, דמטעם זה נתקן לידע ולהודיע ברבים המולד, כי יש נפקא מינה בכמה ענינים לדעת בדיוק המולד, כמו בענין בתוליה חוזרין, או אם הבן היולד הוא בן קיימא, או לענין התרת נדרים, והבן.
הגהות המחבר 'פשיטי דספרא': והעיר על זה בן אחותי הבחור החריף ומושלם מו"ה חיים ארי'ה בערגלאז נ"י [הי"ד] מתוספות קידושין [ל"ח.] ד"ה וה"ה ערלה, דיש נפקא מינה לענין ערלה וחדש, עיין שם. ע"כ הג"ה.
ועוד נראה לי טעם אחר לתקון מנהג הנזכר לעיל, משום דמצות קידוש הלבנה מצוה חשובה היא והחזיקו בה כל העם ונזהרים בה ביותר, משום דמובא בספרים, שמי שקידש הלבנה מובטח לו שלא ימות מיתה משונה באותו חודש, ואם לא קידשה דואג כל אותו חודש, ועוד דמשום דעל ידה זוכין להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש, ועל כן יש לומר דנתקן לפרסם ולהודיע זמן המולד, למען דעת להקדים זמן קידוש הלבנה קרוב למולד בכל מה דאפשר, ושיהיו נזהרים שלא להחמיץ ושלא לאחר קידושה, וכל המקדים בה סמוך לזמן המולד הרי זה משובח.
הגהות המחבר 'פשיטי דספרא': ומקור הדבר למה שמודיעין זמן המולד, בעת שמברכין החודש נובע מירושלמי [סנהדרין פ"ה ה"ג] אמר ר' יסא כגון אנא דמן יומא לא צלית מוספא, מן דלא ידע אימת ירחא, וכתב על זה בהגהות ציון וירושלים הלא הוא הגאון המהרש"ם מברעזאן – עיטר את הספר בהגהותיו המחכימות, וזה לשונו שם: [גבי ראש חודש מותר בעשיית מלאכה וכו'] "במגן אברהם הביא המנהג לברך החודש, ועיין ירושלמי פ"ה דנסהדרין ה"ג ובציון ירושלים שם, ותמצא סמך למנהג זה, ומה שכתב דנהגו לעמוד דוגמת קידוש החודש עיין בחידושי רבינו עקיבא אייגער שתמה שלא נמצא דבר זה בשום מקום שהיה קידוש החודש מעומד, ובריש פרק ג' דראש השנה משמע שהיה מיושב, עיין שם, ואולי כוונת מגן אברהם דוגמת קידוש לבנה דצריך למימרא מעומד, גם יש לומר לפי מה שכתוב באשכול הלכות ברכות הודאה סימן כ"ג בשם יש אומרים דהא דקידוש לבנה מעומד ילפינן מדכתיב החודש הזה לכם – וכל היכי דכתיב לכם יליפנן מעומר דבעינן מעומד דכתיב בקמה תספור [וכתיב 'וספרתם 'לכם'] עיין שם, אם כן הרי מהחדש הזה לכם ילפינן נמי קידוש החודש, לכן צריך שיהיה מעומד."
4 ידועים דבריו של הגאה"ק מראחוב בספרו 'ליקוטי מהרי"ח' שהביא שמשמעות הספר הק' אוהב ישראל פרשת בא [ד"ה עוד בפסוק] היא שלא לפרסם זמן המולד ורמז לזה ממגילת אסתר – אין אסתר מגדת מולדתה כי מרדכי ציוה עליה אשר לא תגיד – ואסתר היינו 'אסתהר' כדדרשו במגילה והכוונה גם לסיהרא – היינו הלבנה, דלכן פעמים שהמולד בא בארוכה ופעמים בקצרה כמבואר בגמרא, כדי שלא ידעו הקליפות והחיצונים זמן המולד ויוכלו להזיק ח"ו, וממילא אין הלבנה 'מגדת מולדתה' -זמן המולד, [ולכאורה להמעיין בפנים בסה"ק הנ"ל לא משמע דווקא דאסור לפרסם זמן המולד, אך] כתב דהיות ויש מצדדים להכריז בקול ויש מצדדים שלא, לכן דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד.
5 ספר אורחות חיים חיברו הגאה"צ רבי נחמן כהנא אב"ד ספינקא בהגאה"ק רבי חיים אריה כהנא בעל 'דברי גאונים' מסיגעט וחתן הרה"ק ה'אמרי יוסף' מספינקא – מחותנו של הגאון המחבר זצ"ל, [להני תרי גיסי גאה"ג רבי יוסף שאול נאטאנזאהן ורבי מרדכי זאב איטינגא מלבוב בעלי 'מפרשי הים'] – מכאן סמך גדול על מה שכותבין שנכון לידע המולד מראש חודש, ועיין עוד בספר אורחות חיים על אורח חיים סימן תי"ז בהגהות הגאבד"ק בערזאן זצללה"ה, העירני על זה הבחור החריף ובקי מו"ה צבי זוננענשיין נ"י מפודגורזע.
ואיידי שהבאתי כאן איזה טעמים למה שמכריזין זמן המולד בעת שמברכין החודש אביא אגב גררא מה שנראה לי מילתא בטעמא בדבר התפלה שנתקנה לומר בעת שמברכין החדש – מי שעשה ניסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחרות הוא יגאל אותנו בקרוב וכו', ותמיהא לי מילתא מה מקום לתפילה זו לברכת החודש? ועוד צריך ביאור מה נתכוונו בזה במה שבחרו להזכיר מכל הניסים שנעשו לאבותינו, להרים על נס מה שגאלנו מעבדות לחרות? והלא דבר הוא?
ונראה לי בהקדם מה שאמרתי בפרשת בא, בפסוק החדש הזה לכם וגו' אשר בהשקפה ראשונה יקשה להבין, למה ומדוע נצטוו ישראל עתה במצות קידוש החודש בעת צאתם ממצרים? ואיזו התיחסות יש למצוה זו עם יציאתם לחירות? ומה נשתנה מצוה זו מכל התרי"ג מצות שבתורה שנאמרה להם עכשיו?
וליבי אומר לי בזה, דהנה כאשר שמענו כן ראינו שאפילו בימים הקדמונים, בעת שהיה נוהג השעבוד בעבדים, גם אז היה הנמוס והחוק לקחת עבדים דוקא אנשים מגושמים, גסי החומר עמא דארא, ולא השתעבדו באנשים בעלי דעת ותבונה, ראה במסכת בבא מציעא [ע"ג:] – ר' סעורם אחוה דרבא הוה תקיף אנשי דלא מעלי וכו', מנין שאתה רשאי להשתעבד בו, תלמוד לומר לעולם בהם תעבודו ובאחיכם, עיין שם הענין.
וכן ראינו אף כי לעבד נמכר יוסף, בכל זאת ויהי אך ראה אדוניו כי ה' אתו ושם שמים שגור בפיו, וחכמת אדם האירה פניו, ויפקידהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו, מני אז הסיר ממנו העבדות, ויוסף הוא השליט והמושל בכל אשר לו בענינים רוחנים ולמבדק כתבי חשבונותיו.
וכן היה הדבר גם במצרים, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, ויעבד ישראל שם רק העם אשר היה משוקע בשערי טומאה ובחומריות ובארציות, לא כן שבט הלוי יתר שאת להם שנפטרו מעבודה, כי היו בעלי מדע, והורו משפטים לעם, כידוע, ולבעבור זה עשה ה' לנו בעת צאת ישראל לחירות עולם מתחת סבלות מצרים, נאמר להם החדש הזה לכם ראש חדשים, נצטוו על קידוש החדשים שהיא חכמה גדולה אשר בה ישראל יתפאר כדרשת חכמינו זכרונם לברכה בשבת [ע"ה.] על פסוק כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים – איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זהו חשבון תקופות ומזלות, ועיין רש"י שם, כי בלבם דימו המצרים עד עתה שמדריגתם גדולה לגבי ישראל, ואך להם לבדם נהירין להו שבילי מהלך המזלות וחשבון התקופות, שהיא חכמה גדולה, וישראל לא עם בינות המה6, והראיה באמרם אליהם, - ראו כי [כוכב] רעה נגד פניכם, על פי חשבונינו ואיצטגנינות שלנו, ודבר זה טמיר ונעלם מכם, ועל כן מותרים להשתמש [המצרים בישראל ולשעבד] בהם.
6 על לשון הכתוב כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנהו עושהו.
ובכוונה נאמר להם עתה – החודש הזה לכם, וידעו מצרים כי עם ישראל לא נופל מהם בחכמה זו, וחכמים המה כמותם בחשבון התקופות, ובצדק מגיע להם מעתה השיחרור, והחרות מעבדות, כי לא לחכמים עבודה, ושעבוד ליודעי עתים לבינה, כאמור.
לזאת איפוא מטעם הזה, גם אנחנו אלה פה כולנו היום, אשר אכתי עבדי אנן והננו עבדים בארץ לא לנו, בעת שאנו מברכין החודש, שמורה חכמתנו ובינתנו לעיני העמים, מזכירין אנו בתפילתנו – מי שגאל את אבותנו מעבדות לחירות בימים הקדמונים, על ידי שהראו חזותם חכמתם ובינתם לעיני העמים, וכי יש להם יד ושם בקידוש החדשים, יגאל אותנו בקרוב כהיום הזה, כי על ידי ברכת החודש וחשבון קביעתו, שהוא אות וסימן לחכמתנו וידיעתנו ומגיע לנו עתה החירות בדין, ויקבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ במהרה בימינו אמן.
שם במדרש, - שבעה הבלים שאמר קוהלת כנגד שבעה עולמות שאדם רואה וכו', בן עשרים כסוס, נהים משפר גרמי'ה ובעי איתתא, נשא אשה הרי הוא כחמור, ועיין במפרשים מה שכתבו בזה, ולי נראה פירושו, דכשהוא בן עשרים הרי זה דומה לסוס, כי טבע הסוסים שהם מזוינים מזוהמים ושטופים לתאוה, זרמתם וחומם עזה, [עיין מדרש רבה שיר השירים על פסוק לסוסתי], וכמו כן בבן עשרים, כשיגיע האדם לפרק הזה, הטבע דורש תפקידו, ומשפר גרמי'ה ובעי איתתא, אבל מכיון שנשא אשה ויש לו פת בסלו, יתקרר בקרבו אט אט חומו, ומצטנן טבעו כחמור הזה שטבעו קר כידוע שאפילו בתקופת תמוז קרירי ליה [שבת נ"ג.], ואתי שפיר הדמיון [ד]קודם הנישואין הרי זה דומה לסוס ואחר הנישואין לחמור, כן נראה לי.
מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש.
במדרש מה הנאה יש לצדיקים, שמסגלין במצוות ומעשים טובים, דיין שאני עתיד לחדש פניהם כגלגל חמה שכתיב [שופטים ה'] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, והמאמר מוקשה.
ולי נראה עם הא שהבאתי בשיר השירים [ו', א'] לפרש המקרא הנזכר לעיל, - כן יאבדו כל אויביך ה', ואוהביו – אפילו אם יאבדו – לא יאבדו לנצח, והם כצאת השמש בגבורתו, אשר נגהו לא יאסף, ואף אם יחשיך במקום הזה, עוד שואף זורח במקום אחר, עיין שם.
והכי נמי אמרו, כי כן אורחות צדיקים שמסגלין במצות ובמעשים טובים שהם עתידים שיחודש פניהם כגלגל חמה, ולהתחדש כמותה, כי לא יחשכו כוכבי נשפם לגמרי, צדקתם עומדת לעד, וזכרון לעולם יהיו.
דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.
ואנכי ראיתי הכונה ב'דור' הזה, על בני אדם אנשי הדור. – כי ישנם בני אדם עושי טוב, הם בבחינת הולכים ועולים במדרגת השתלמותם, ואלה אשר ינטו מדרכי יושר, קרויים יורדים מטה ממדרגתם ומעלתם, וזה שאמר דור הולך הם בני אדם ברי לב ועושי טוב הנקראים 'הולכים', ודור בא – הם בני אדם אנשי רשע, אשר כנויים 'יורדים' ממדרגתם. – אבל הארץ לעולם עומדת, תמיד היא במדרגה אחת, וכאשר היתה כן תהיה לעד לעולם.
והארץ לעולם עומדת.
במדרש מה היא עומדת מעמדת. – יובן עם דברי המדרש לקמן פרק ה' ד"ה ויתרון הארץ בכל היא.
שדרשו חכמינו זכרונם לברכה על מאמר הכתוב [יחזקאל כ"ז] על הארץ יעמודו, - וכי אין אנו יודעין שעל הארץ הן אומדין, אלא וכו' ויש לו קרקע על הארץ, היא מעמידו, אין לו קרקע, אין הבל גדול מזה עיין שם.
(ה) וזרח השמש.
ואידך, וזרח משעיר [מסורה], נראה לי דיש לדקדק מאי שנא בשעיר דנקט לשון וזרח ולא לשון הופעה, כאשר בהר פארן?
ויש לומר בדבר הרשב"ם פרשת וישב [בראשית ל"ח, ל'] על פסוק ויקרא שמו זרח, שכתב – וזרח לשון אדמימות היא כדכתיב והצרעת זרחה במצחו, וכן כל זריח השמש בבוקר ובערב אדום היא, וכתיב בבוקר – והשמש זרחה על המים ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם, וכן איתא במסכת בבא בתרא [פ"ד.] האי שמשא סומקתא היא וכו'.
ועיין ברע"ב שביעיתי [פרק ד' משנה ז'], הפגום משיזריחו משיאדימו, וכן בשבת דף ל"ד: רש"י דיבור המתחיל מאדימין, ושם [קי"ח:] רש"י דיבור המתחיל דמדומי חמה, שהיא אדומה שחרית אחרי הנצה מיד היא אדומה וכו', וכן כתב באיוב [מ"א, י'] דמדומי חמה, כמו לעת בוקר שהשמש מתאדמת, וברכות [נ"ט:] רש"י דיבור המתחיל האי דגיחורי משום דמשמשי ביממא, לפיכך בניהם אדומים כאדמימות היום (השמש), רו"ש בלע"ז.
ושם [כ"ט:] דמדומי חמה – בתוספות רבי יהודא חסיד, - שחרית וערבית שהחמה אדומה, ועיין בראשית רבה פר' ע"ט סימן ז', - ביעקב נכנס עם דמדומי חמה, וברמב
ן פרשת ויצא [בראשית ל', ל"ב] שכתב – ויהי חום מגזירת ואור החמה, שהיא דומה לשמש אשר יתאדם קצת, עיין שם.
ועל כן שפיר דנקט, בשעיר, הוא עשו הוא אדום, לשון זריחה, שהיא לשון אדמומית כשמו, וראיה לדבר, דלשון וזרח משמע אדמימות, היא מן וזרח השמש וכדאמרן.
||ב.||
(א) וראה בטוב.
במדרש – בטובתה של תורה, והנה גם זה הבל, - ר' חזקיה בשם רב סימון, כל התורה שאתה לומד בעולם הזה, הבל הוא, לפני התורה של עולם הבא.
והוא תמוה, ונראה על פי דברי הבראשית רבה [פר' י"ז סימן ה'] – ג' נובלות הן, וכו', רבי אבון מוסיף נובלות חכמה של מעלה תורה [ועיין ברכות מ': מאי נובלות, תמרי דזיקא, ופירש רש"י שהרוח משירן, עיין שם]7.
(ג) ולאחוז בסכלות.
הבט וראה מה שכתב כאן הרב 'גשמי ברכה' וזה לשונו: "ומצינו כמה מילים שמובנם משונה בארמית מאשר בעברית" [ - לשון הקודש] בהיפוך מוחלט, ומנה שם ביניהם, גם השם 'סתר', אשר בעברית הוראתו 'טמון' כמו ומפניך אסתר, ובארמית הוראתו 'סתירה', במובן פיזור, כמו הבונה ו'הסותר', עיין שם.
הגהות המחבר 'פשיטי דספרא': בסוטה [ל"ד:] דרשו חכמינו זכרונם לברכה – סתור, שסתר מעשיו של הקדוש ברוך הוא ועיין רש"י שם, וברבה ובתנחומא דרשו שסתרו הקדוש ברוך הוא מן העולם, והמהרש"א שם כתב – ועוד יש לומר, כל האותו והנסים המפורסמים שעשה להם מיום צאתם ממצרים 'הסתיר וכסה' אותם כאילו אינו רואה וכו' עיין שם.
ונראה דנטה מדברי הש"ס משום דהוקשה לו, מאחרי אשר 'סתור' הוא דבר שכתוב בתורה, ובלשון 'תורה' שרש 'סתר' משמע 'הטמנה וכסוי', ולא סתירה והרוס, ועל כן פירש בלשון סתר וכיסוי. ע"כ הג"ה.
ועל פי הדברים האלו, מובנים לי דברי רש"י במגילה [ט"ז.] – ואסרתינהו לכלהו בי בני, ופירש רש"י – צוותה עליהם להחביאם, ולכאורה מאי בעי בזה, ונראה משום דבענף יוסף ועץ יוסף על העין יעקב שם, מביא הגירסא – 'ואסתרינהו', ולפי המובן בלשון ארמי, היה המשמעות, שאסתר צותה לסתור כל המרחצאות ולהרסם[!], וזוהי קשה להעלות על הדעת.
ועל כן פירש רש"י, אשר לפניו בודאי היתה זו הגירסא, - 'אסתרינהו' שצוותה להחביאן, וסתירה האמורה כאן, אינה לשון הריסה אלא לשון החבאה והטמנה.
ועל פי זה נכון הדבר לפרש שם [דף י"ג.] במחלוקת החכמים, - למה נקרא שמה אסתר? וכל אחד מן השלמים יחוה דעתו טעם לקריאה זו, ובהאמור, יש לומר, משום דהוה אמינא דשם אסתר הוא שם גנאי, שמורה סתירה, הרוס ופיזור, ודבר זה היה קשה לחכמים הייתכן שתהיה נקראה בשם המורה גנאי ובזיון.
ועל כן הוכיחו לנו השלמים, זה אומר בכה, וכו' וכל אחד יביע דעתו, שקריאת שם זה היא לשון 'סוד וסתר', או שהיא לשון אסתהר [ - לבנה] ושם הזה נאה לה ויאה לה.
(ה) עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי.
ובתרגום – עבידת לי גינת שקין ופרדסין וכו' ונציבת בהון אילני וכו', וכל אילן דעבד פירן, ותחומיה מן שור קרתא דירושלם עד כיף ימא דשילוח.
והיינו שנטע העצים עושי פרי והפרדסים, מן חומת ירושלם עד חוף מי השילוח, ולעיל בפסוק ד' על בניתי לי בתים, תירגם שבנה הבתים בתוך העיר דוקא.
ויש לומר בטעם השינוי, משום דקיימא לן שאין עושין גנות ופרדסים בירושלים, כדאיתא [בבא קמא פ"ב.] לזה שנה ופירש דהגנות והפרדסים נטע דוקא מקיר העיר וחוצה לה, ולא בתוך העיר ממש.
אכן לדידי קשה לי בהא דבבא קמא הנכתב לעיל שאין נוטעים גנות ופרדסים בירושלים, - מדברי הילקוט תהילים [מ"ה] על פסוק סובו ציון והקיפוה – כמה גינאות עתידין להיות בירושלים, אלף קפ"ד גינאות [עיין בבא בתרא, ע"ה:], ואמר רב נחמן, מה שהיה הוא שיהיה, ואיתא נמי בשבת [ס"ג.] עצי ירושלים של קינמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהם היו ריחן נודף בכל ארץ ישראל וכו', עיין שם.
וכן מצינו שם [ל'.] דדוד המלך הוה לי'ה בוסתנא אחורי ביתא, ועיין מעשרות [פרק ב' משנה ה'] מעשה בגינת ורדים שהיה בירושלים, - מובא בתוספות יום טוב מדות [פרק א' משנה ב'] דיבור המתחיל קיפונוס ע"ש.
מן האמור הראת לדעת, כי היו נוטעים אילנות גנות ופרדסים בירושלם, ודוחק לומר בכל הני, שהיו נטועים חוץ לירושלם, וצריך לי עיון בזה.
7 הא לך לשון המדרש רבה שם: רבי חנינא בר יצחק אמר: שלושה נובלות הן: נובלת מיתה - שינה; נובלת נבואה - חלום; נובלת העולם הבא - שבת. רבי אבין מוסיף: עוד תרתין: נובלת אורה, של מעלה גלגל חמה; נובלת חכמה. של מעלה תורה – עד כאן לשון המדרש, והכוונה בביאורו זה, שלא בא המדרש בקהלת לומר שהתורה שלומדים בעולם הזה היא הבל ולכלום תיחשב ח"ו, [שהרי כבר לימדנו התנא הק' רבי יעקב בפרק רביעי דמסכת אבות ש'יפה שעה אחת בעולם הזה בתשובה ומעשים טובים וכו' יותר מכל חיי העולם הבא'!] אלא הכוונה שכמו שבאיכות, החלום הוא בבואה דבבואה של הנבואה, שבת הוא מעין עולם הבא, כן מוסיף רבי אבין, שהתורה שלומדים בעולם הזה, היא מעין ובבואה של התורה שלומדים בעולם הבא. ודו"ק. וזהו סיום דבריו במוסגר, שנובלות בגמ' ברכות הכוונה תמרים שלא הבשילו שהרוח מפילן, והיינו שמה שלומדים בעולם הזה, בהשגה ובאיכות וכו' נחשב כתמרי דזיקא לעומת מה שמשיגים ולומדים בעוה"ב. ודו"ק.
(יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה.
סופי תיבות ש'י'נ'ה'. – נראה לי לפרש על פי מה שפירש הטורי זהב באבן העזר סימן כ"ה, מאמר הכתוב [תהילים קכ"ז] שוא לכם משכימי קום וגו' כן יתן לידידו שנא, שכתב שיש תלמידי חכמים שישנים הרבה, כדי שיהיה לכם הכח החזק, וזריזות לב לעסוק בתורה, על כן אמר שוא לכם משכימי בבוקר מצטערים וממעטים שנתם בחינם, כן יתן לידידו שנא, דהיינו מי שישן הרבה כדי שיחוזק מוחו בתורה, נותן לו הקדוש ברוך הוא חלקו וכו'.
ועיין בראשית רבה [פר' ט' סימן ו'] – מתוך שאדם ישן הוא עומד ויגע בתורה הרבה, ונרמז כאן – וראיתי אני שיש יתרון לחכמה, וחכמה זו תורה, עיין רש"י סוטה [כ"א:] אני חכמה זו תורה, ורש"י קידושין [מ"ט.] חכמה זו תורה עיין שם, על ידי השינה, אם ישן הוא לחזק גופו לתורה כדאמרן.
ועוד יש לפרש, דאיתא במדרש, דעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות מתים בטללי שינה, כשלומדים התלמידים וישנים על הספר, ריר היוצא מפיהם הקדוש ברוך הוא משמרו ועושהו טל להחיות מתי עמי הארץ.
וזהו פירוש הפיוט במוסף ליום א' דראש השנה – "אטומים להחיות בטללי שינה", ויש לומר דנרמז בזה דיש יתרון לחכמת התורה, כי שינה לחכמים נאה להם כשמתייגעים בלימוד וישנים על הספר, ונאה לעולם, כי על ידם טל של תחיה כאמור8.
(יד) החכם עיניו בראשו.
מרומז אמרם ז"ל באבות [פרק ב' משנה א'] – 'דע מה למעלה ממך', כי על ראשך שכינת א-ל, וזהו החכם עיניו בראשו – מחשבתו, [עיין מה שכתבנו במגילת אסתר א' בפסוק להבזות בעליהן בעיניהן] – בראשו, ותמיד מורא שמים עליו.
וכן נראה לפרש בפרשת יתרו – לבעבור תהיה יראתו על פניכם, ומצינו על – בגובה, כלומר – בגובה פניכם, על ראשיכם, ותחילת חכמה יראת ה', [משלי ט', י'] ויראת ה' היא חכמה [איוב כ"ח, כ"ח] עיין שם.
ועוד יש לומר כי גדולי החכמים לא הביטו מחוץ לד' אמות שלהם, ועיניהם כאילו תקועים בראשם פנימה, ואינם חפצים ליזון עיניהם שלא לצורך.
(דומה כתבתי במגילת אסתר על פסוק – וישם כתר מלכות בראשה – בחריץ שבראשה [היינו ד'ב' דכתיבא הכוונה 'תקוע בתוך'] עיין שם.)
||ג.||
(ב) עת ללדת.
המפרשים האריכו למעניתם, כל אחד לפי דרכו, לפרש ולבאר התייחסות בעתים הללו על מה הם מרומזים זה לעומת זה, ואענה גם אנכי חלקי לפי קט שכלי מה שלבי ראה, עניין שייכותם אהדדי באופנים שונים.
עת ללדת ועת למות, - יש לומר דבו נרמז א) הא דאיתא באבות [פרק ג' משנה י"ג] – 'הכל נתון בעירבון ומצודה פרוסה על כל החיים', דיש בירושלמי, דאחרי הלידה קוברין השליא בארץ, והיינו שתיכף ביום הלידה נותנין עירבון לארץ שהגוף יקבר בארץ לאחר מיתה, וזהו ב'עת ללדת' ניתן מיד עירבון ל'עת למות'.
ב) דאמרו רבותינו זכרונם לברכה [ראש השנה י"א.] הקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהן של צדיקים מיום אל יום, ומשה רבינו עליו השלום נולד בז' אדר ומת בז' אדר, [מגילה י"ג:], וזה – עת ללדת צדיקים, ואז גם עתם עת למות מיום ליום.
ג) שניהם, הלידה והמיתה מכוסים מבני אדם, ונעלמו מעיני כל חי, אין אדם יודע מה בעיבורה של אשה, ולא ידע איש את קבורתו, ועיין לקמן במדרש בפרק י"א בפסוק כאשר אינך יודע, ועל כן שניהם שווים.
ד) מרומז הגזירה במצרים, 'עת ללדת' – כל הבן הילוד, 'עת למות' – היאורה תשליכוהו.
ה) מרומזת חנה [שמואל א', ב', ה'] – עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה, וברש"י – כשחנה ילדה אחד, 'עת ללדת' לחנה – 'עת למות' לפנינה, פנינה קוברת שתים.
ו) נרמז דברי המדרש לעיל [א', ה'] על פסוק וזרח השמש, עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה הוא מזריח שמשו של צדיק אחר, - יום שמת רבי עקיבא נולד רבי וכו' עיין שם9.
ז) בלידה ומיתה כמקרה זה כן מקרה זה, בלידה, - ז' ימי טומאה ובמיתה ז' ימי אבילות, ובבעל הטורים ריש פרשת תזריע נתן סימן לדבר, - לעומת שבא כן ילך, בלידה קרוי פתיחת המקור – 'פתיחת הקבר', ובברכות [ט"ו:] – מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מכניס ומוציא.
- ובזה מובן המסורה – וראיתם על האבנים [לידה] וראיתם את הארץ, - [במובן של] מיתה וקבורה, וכן המסורה ומצרים בראש פסוק – ומצרים ילד, - ומצרים מקברים.
וביאתו של אדם לעולם על ידי בכיה, כי כן דרך תינוק כשבא לאויר העולם, כך יציאתו מן העולם על ידי בכיה (עיין שפתי חכמים פרשת תבא, על פסוק ברוך אתה בבואך), כי עת ללדת ועת למות שווים ודומים זה לזה בכמה עניינים.
ח) שאלת אלכסנדרוס מוקדון במסכת תמיד [דף ל"ב.] מה יעביד איניש ויחיה, - ימית את עצמו, מה יעביד אינש וימות, יחיה את עצמו, עיין שם.
ט) בדברי המדרש רבה פרשת אמור פרשתא ל', על פסוק ולקחתם לכם ביום הראשון, הדא הוא דכתיב תכתב זאת לדור אחרון, אלו דורות הללו שהן תלויין למיתה, ועם נברא יהלל י-ה, שעתיד לברוא אותן בריה חדשה.
8 וזהו חידוש כי בעלמא אמרינן ד'שינה לרשעים נאה להם ונאה לעולם' [סנהדרין ע"א:], וכאן ישנו יתרון השינה לחכמים גם כן, ודו"ק.
9 וכן איתא ביומא ל"ח: וקידושין ע"ב: עי"ש.
י) רמז ליציאת מצרים, כי בצאת ישראל ממצרים, היה להם עת ללדת, כי נשמטו כעובר הנשמט ממעי אמו כדאיתא במדרשים10, ובאותה השעה היה למצרים 'עת למות', שמתו כל בכוריהם.
עת לטעת ועת לעקור נטוע.
מרומז, הא דנצטוו ישראל בביאתם לארץ, לעסוק בנטיעות, והמקרא וכי תבואו אל הארץ ונטעתם – למצוה נאמר, [עיין מה שכתבנו במגילת אסתר ח' בהג"ה] ובאותו הזמן נצטוו גם כן לכרות ולגדע ולעקור ולשרש כל עץ רענן.
ב) הא דגיטין [נ"ז.] – כד איתיליד להו ינוקא הוו שתלי ארזא ובשעת הנישואין עקרוהו, עיין שם.
ג) בו תרמוז המשל לקמן במדרש [פרק ה' אות י"א] על פסוק מתוקה שנת העובד – משל למלך שהיה לו פרדס ומסרו לבנו, וכל זמן שהיה בנו עושה רצונו היה המלך רואה איזה נטיעה יפה בעולם, ושותלה בפרדס של בנו, וכל זמן שלא היה בנו עושה רצונו, רואה איזה נטיעה יפה ומשובחת בפרדס, היה עוקרה, כך המלך זה בקדוש ברוך הוא, הפרדס זה העולם, ויש אומרים אלו ישראל, כל זמן שהן עושים רצונו של מקום וכו' וכו' עיין שם.
ד) יש לומר דעל עצמו היה מתכוין, דחכמינו זכרונם לברכה דרשו בבבא בתרא [צ"א:] – יושבי נטעים זה שלמה שדומה לנטיעה במלכותו, והרשב"ם שם [פירש] שהיה הולך וגדול. – ולבסוף נטרד ממלכותו על מרחק ד' מאות פרסה, כדאיתא בגיטין [ס"ח:] כידוע.
(ג) עת להרג ועת לרפא.
יש לומר דמרומז מצות מילה, דחכמינו זכרונם לברכה דרשו [בגיטין נ"ז:] על הכתוב בתהילים [מ"ד] כי עליך הורגנו כל היום – זו מילה, ועיין רש"י שם.
ובמגילה [י"ז:] איתא – ומה ראו לומר רפואה בשמינית, אמר ר' אחא, מתוך שניתנה מילה בשמיני שצריכה רפואה וכו' עיין שם והבן.
[ולשון הריגה במילה, משמע 'פציעה', כדברי האבן עזרא כאן, ועיין מה שכתבנו במגילת אסתר ח' על פסוק הרגו חמישה ושבעים אלף עיין שם.
וכן אפשר לומר דמה שכתוב בפרשת וישלח [ל"ד, כ"ה] באנשי שכם, ובפרשת מטות [ל"א, ז'] ויהרגו כל זכר, הכוונה פציעה ומכה רבה, עד כי לא היו יכולין לערוך עוד מלחמה נגדם.
דאי תימא הריגה ומיתה ממש, האיך מצינו בדורות הבאים אחר כך – אנשי שכם ומדיינים.
הגהות המחבר 'פשיטי דספרא': ודבר זה מדויק בלשון הכתוב שם, שהרי באנשי שכם כתיב [בראשית ל"ד, כ"ה] ויהרגו כל זכר היינו שפצעום ולא הרגום ממש, אבל בחמור ושכם בנו כתוב לאמר [שם כ"ו] הרגו 'לפי חרב' משמע מיתה ממש. ע"כ הג"ה.].
עת לפרוץ ועת לבנות.
יש לומר דבא ברמז על בני ישראל במצרים, - וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. ויבן וכו', כי בעת אשר רבו ופרצו בני ישראל במספר נפשות, בנו אז את פיתום ואת רעמסס.
ועוד יש לומר דקאי על יעקב אבינו, דכתיב ביה [בראשית ל'] ויפרוץ האיש מאוד מאוד וכו', וכאשר פרץ מקנהו הגיע זמנו לבנות ביתו בית יעקב, ושב למקום מולדתו ויבן לו בית.
וכן יש לומר דמרומז 'פרץ עוזא' – והיינו בעת לפרץ כשהיה 'פרץ' עוזא, כמבואר [שמואל ב', ו', ח']- עת לבנות, באותו הזמן הביאו הארון לבנות את המקדש ולטע אוהל אפדנו.
(ד) עת לבכות ועת לשחוק.
יש לומר על פי דרשתם ז"ל בסנהדרין [כ"ב.] – מוציא אסירים בכושרות – בכי ושירות, בכי למצרים ושירות לישראל.
(ה) עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים.
וכתב לי על זה הרב הגאון ר' שמואל מאיר הולענדער נ"י מו"ץ בטשערנאוויץ, כי אותיות תורתנו הקדושה נקראו 'אבנים' ולפעמים מצוה דוחה תלמוד תורה כמו שכתוב בשולחן ערוך [או"ח] סימן תל"א, - לענין בדיקת חמץ, ומקרא מגילה בסימן תרפ"ז וכדומה.
וזהו שכתוב עת להשליך אבנים, היינו שדוחה המצוה את התלמוד תורה, ועת כנוס אבנים, - שצריך לקבוע עתים לתורה, ותלמוד תורה כנגד כולם, עד כאן דבריו.
ולי נראה דאיתא בשם הרבינו בחיי, כי שתי אבני שהם באו לכפר על שבירת הלוחות שעל ידם נעשה פרוד בין ישראל לאביהם שבשמים, ועכשיו על ידי ב' אבני שהם, אותיות 'השם' ואותיות 'משה', נתקבצו ונתחברו קודשא בריך הוא משה וישראל, והבן.
(ז) עת לחשות ועת לדבר.
יש לומר דכאן בא ברמז אמרם ז"ל בברכות [י':] – אגרא דבי טמאי שתיקותיא, ואגרא דבי הילולי מילי.
ועוד יש לומר דרמוז לדבר האמור ב'חשמל' בחגיגה [י"ג:] – עתים חשות ועתים מממללות, בשעה שהדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא חשות, ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא, ממללות, עיין שם.
שמעתי מקשים בכל העיתים שנמנו כאן, זה לעומת זה, נמצא עוד זמן שלישי, - בגדר המרכז, אשר יכריע ביניהם, על דרך משל בין עת לפרות ועת לבנות, יש זמן שלישי, ביניהם, כשהוא בשב ואל תעשה, שאינו פורץ ואינו בונה, וכן בין עת לבכות ועת לשחוק יש זמן ממוצע שאינו בוכה ואינו שוחק, וכן בעת לאהוב ועת לשנא וכדומה.
אבל לא כן הוא בעת לדבר ועת לחשות, כאן לא ימצא זמן ביניהם שלא ידבר ולא יחשה, ובאיזה אופן יצוייר זמן ממוצע שיכריע ביניהם שלא ידבר ולא ישתוק?
[ועיין בילקוט שמעוני [משלי י'] על פסוק ברב דברים לא יחדל פשע, מובא סיפור נפלא מוכיח מעלת הדיבור עם מעלת השתיקה.]
ואני אמרתי שיש למצוא עמוד התוך בין הדיבור והשתיקה, על דרך שמצינו הרבה פעמים בשס 'דמחוי במחוג', והדיבור היה ברמז, קורץ בעיניו מולל בידיו וברגליו, עיין יומא [י"ט:] – מחוי לי'ה רב בידיה וכו', ושם [פ"ו:] מחוי רב יהודה וכו', וחגיגה [ה'.] מחוי ליה במחוג, וברכות [מ"ו:] שאני פרסאי דמחוי לי'ה במחוג, ורש"י שם ומגילה [כ"ח:] מחוי רב חסדא, ועבודה זרה [ל'.] מחוי להו רבי ינאי, ועוד כיוצא בהנה.
ועוד נראה לי למצא צד השוה בין הדיבור והשתיקה, והיא הכתיבה, אשר חד את חד יביא אומר בלי דיבור, וכל אחד יבין את שפר רעהו על ידי משיכת בשבט סופר, והכתיבה היא ממוצעת בין דיבור פה ובין השתיקה, כן נראה לי.
(טז) ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שם הרשע.
יש לומר דמרומז האי דבמדבר [כ"ה, ד'] – קח את ראשי העם והוקע אותם נגד השמש, ופירש רש"י בשם המדרש – השמש מודיע החוטאים, הענן נקפל מכנגדן, והחמה זורחת עליו, עיין שם.
וזהו שכתוב, כי – תחת השמש היה מקום המשפט, וושם נתברר הרשע.
(יט) כי מקרה בני האדם מקרה הבהמה, ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה.
יש לפרש דאמרו רבותינו זכרונם לברכה [ברכות י"ז.] סוף האדם למות וסוף בהמה לשחיטה, כי לעתיד כשיהיה סוף האדם למות, תהיה אז גם סוף בהמה לשחיטה, לפי שאז אין אכילה ושתיה, אלא נהנין מזיו השכינה [שם].
וממילא כמקרה האדם כן מקרה הבהמה כמות זה כן מות זה – בעולם הזה – ומקרה אחד להם, - לעתיד, והבן.
||ד.||
(ו) טוב מלא כף נחת וגו'.
הרב בעל 'גשמי ברכה' כתב כאן רמז לסמיכת הפרשיות תרומה ומשפטים עיין שם.
ואנכי הייתי בר מזלי'ה בעיקר הרעיון ואעתיק מן הרשום אצלי: בפרשת משפטים בתחילת הפרשה כתב רש"י, למה נסמכו דינין אצל המזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח.
הגהת הגאון המחבר ז"ל: ועוד אמרתי בטעם הדבר שהיה מושב הדיינין אצל המזבח, כדי שיקחו הדיינין לקח, [ש]כמו במזבח היה כל קרבן טעון ביקור טרם הקרבתו, כמו כן גם הדיינין, לא בחיפזון ידונו אלא יבקרו כל דין הדק היטב טרם יוציאו לאור, וישפטו במתינות ובישוב הדעת.
ועוד נראה לומר טעם אחר – בזמן שהיתה ישיבת הדיינים אצל המזבח, שתצא למו הוראה, שיהיה ליבם נכנע לסבול עול וטורח הציבור, בלי כל הרגנה, ועבודת הקודש עליהם בכתף ישאו עולם, וכמו הבקר והצאן נכנעים ומשועבדים תחת יד אדוניהם, יכירו וידעו גם הם כי עבדות נתן למו ולא שררה, ויטו שכמם לסבול עול וטורח הציבור כשור לעול וכחמור למשא.
ומזה הטעם נמי פתח שם בפרשת משפטים בדיני עבד [ועיין מה שכתבנו בשיר השירים א' בפסוק איכה תרעה], וגם מטעם שהם לכפר בעד חטאתם [עיין נגעים פ"ב מ"א], והיינו טעמא סמיכת החכמים והסנהדרין, ובפרשת פינחס – ויסמוך משה את ידיו, הורה לו הדרך שהיא כקרבן וצריך למסור את נפשו עבור ישראל.
ונראה לי בטעם הסמיכות, להורות לנו שיהיו נקרבים אל המזבח דוקא דברים שהם שלו, והקריב המקריב את קרבנו, מאשר שייך לו בדין, בצדק ובמשפט, ולא מן גזל ועושק, ואני ה' שונא גזל בעולה כתיב, כי כל אשר יובא ביתה ה' צריך שיהיה שלו על פי דבר משפט הדיינין והסנהדרין.
[ועיין מה שכתבנו מזה בשיר השירים ג' על המסורה ב' פעמים 'אסובבה'.]
ויש לומר כי מטעם הזה יחול ברוב השנים פרשת שקלים בפרשת משפטים, להורות כי כל זהב השקלים שאדם נותן לצדקה צריך שיהיה מן הבא בידו בהתירא, קנין שלו במשפט, ולא מאשר גזל ואשם.
וזהו גם כן הטעם לסמיכת פרשת תרומה לפרשת משפטים, להורות שכל תרומת הקדשים צריך להיות מכספו, מכסף טהור, ואשר הגיע אליו בתום וביושר.
ועם זה פירשתי מאמר הכתוב בתהילים [קי"ט] – נדבות פי רצה נא ה', כלומר ירצו לקרבן אשה נדבותי אשר נדרתי במו פי, אם – משפטיך למדני, אם למדתי מתחילה דיני משפטי צדק ומכספי אשר חנני ה' ביגיע כפי הבאת נדבותי, ולא מן גזילות.
ועיין ברש"י מלכים א' [ז', נ"א] דשלמה הטמין כל כסף וזהב אשר הכין אביו, ולא נתנו לבית המקדש וכו' וכתב שם ברד