מבונקרים תת-קרקעיים לדירת עראי: חידושו של הרב אלישיב על ביטחון ושלום
מבונקרים תת-קרקעיים לדירת עראי: חידושו של הרב אלישיב על ביטחון ושלום
בתפילות השבת והחגים אנו מייחלים ומבקשים: "וּפְרוֹשׁ עָלֵינוּ סְכַּת שְׁלוֹמֶךְ... הַפּוֹרֵשׂ סְכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל". ויש להבין: מהו הקשר המיוחד בין סוכה לבין שלום? מדוע דווקא הסוכה נבחרה להיות הסמל של השלום וההגנה?
וביאר הרב יוסף שלום אלישיב בספר 'דברי אגדה', שהנה לכשנתבונן בהיסטוריה האנושית נמצא שמאז ימי קין והבל, אף שהארץ הייתה רחבת ידיים וריקה מאדם, היא נעשתה "קצרה וקטנה" בעיני האנושות. שוב ושוב נשמעים בעולם קולות מלחמה, ואומות העולם משקיעות את מיטב כוחותיהן, מאמציהן ומוחן בפיתוח ושכלול של כלי משחית ואמצעי הרס מתוחכמים כדי להכניע זה את זה. לצד פיתוח כלי המלחמה, מתפתחת גם "תורת ההגנה" בניית מקלטים תת-קרקעיים, ביצורים וחומות. אלא שמהר מאוד מגלים אנשי המדע כי כל מקלט הטמון עשר עמות בקרקע אינו מועיל עוד מול המל"ט, הטיל או הפצצה המתוחכמת הבאה. זהו מרוץ חפירות בלתי נגמר, שבו אמצעי ההרס תמיד מקדימים את אמצעי ההגנה.
על כך אמרו חז"ל (איכה רבה ב, יג): "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים תאמין; יש תורה בגויים – אל תאמין". כשאין תורה אלוקית שמכוונת את האדם, כל החכמה והמדע האנושי מושקעים בסופו של דבר בשאלה אחת: כיצד להחריב את העולם ולמגן את עצמנו מפני החורבן של השני.
כנגד כל תפיסת ההגנה האנושית, מציבה תורת ישראל את הסוכה. מבחינה הנדסית ופיזית, אין דבר בעולם שהוא בלתי מוגן ורופף יותר מהסוכה: מחיצותיה עשויות לעיתים "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח", הדפנות קלות, והסכך אינו אלא מעט ענפי אילן ועלים ש"חמתה מרובה מצלתה". אין בה בטון מזוין, אין בה פלדה ואין בה מקלט תת-קרקעי.
ואף על פי כן, בתוך המבנה הרופף והפרוץ הזה, עם ישראל יושב בבטחה, בשמחה וברוגע! הסוכה מלמדת אותנו שההגנה האמיתית אינה תלויה בעובי החומות או בעומק הבונקר, אלא בהשגחתו ובהגנתו של הקב"ה "סוכת שלומך".
את המציאות הזו אנו מבקשים בתפילתנו: שיבוא זמן שבו העולם כולו יבין שלא הצבא, לא המקלטים ולא כלי המשחית הם שיביאו את הביטחון, אלא הישיבה ב"סוכת שלום" – תחת צילא דמהימנותא (צל האמונה) והשגחת ה'.
יסוד נפלא זה מסביר גם את מאמר חז"ל (עבודה זרה ג ע"א), שלעתיד לבוא ינסה הקב"ה את אומות העולם דווקא במצוות סוכה – שהיא "מצוה קלה". הניסיון של האומות יהיה בדיוק בנקודה זו: האם הם מסוגלים לצאת מהמבצרים המבוצרים שלהם, להניח את בטחונם בבטון ובכוח הזרוע, ולשבת בתוך מבנה ארעי ודל מתוך אמון שלם בהגנה האלוקית.
מסר תורני ומחשבתי: חג הסוכות מעניק לנו מבט מחודש על מושג הביטחון בחיינו. העולם הסובב אותנו מחפש ביטחון בנכסים, בחומות ובכוח גשמי. אנו יוצאים מבית האבן המוגן ונכנסים לדירת עראי קלה, כדי להזכיר לעצמנו ולעולם כולו: אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים.
השלום האמיתי – ה"סוכת שלום" – אינו נבנה ממאזן אימה של כלי נשק, אלא מהכרה עמוקה בכך שהקב"ה הוא המגן היחיד והשומר האמיתי על עמו ישראל. כשאנו זוכים לחיות בתחושת אמונה זו, אנו זוכים לשלוות נפש ולשלום אמת, השומרים עלינו מכל סערות הזמן.
חג האסיף הפנימי: כיצד הסוכה מעלה גם את החלקים "הנחשלים" שבנו?
על התקפת עמלק במדבר נאמר: "וַיְזַנָּב בְּךְ כָּל הַנָּחֵשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים כה, יח). רש"י מפרש שה"נחשלים" היו אותם אנשים שהיו חסרי כוח מחמת חטאם, וענני הכבוד היו "פולטים" אותם מחוץ לענן. מציאות זו הותירה אותם חשופים לפגיעת עמלק.
אולם, לאחר יום הכיפורים מגיע חג הסוכות – הנקרא בתורה "חג האסיף". בתיקוני זוהר (תיקון יג) מובא הקשר בין יעקב ועשיו לפסוק "וְיַעֲקֹב נָסַע סְכֹּתָה": הסוכה, שהיא כנגד ענני הכבוד, באה לתקן את הפגם. היסוד של חג הסוכות הוא שהוא מאסף את הכל בחזרה אל תוך הקדושה – אפילו את אותם ה"נחשלים" שהענן פלט במשך השנה!
רעיון זה מתבטא גם בדלת העם שבארבעת המינים: הערבה, שאין בה לא טעם ולא ריח, מאוגדת יחד עם שאר המינים המשובחים. התורה מלמדת שגם מי שנחשב כ"נחשל" נקלט בתוך הכלל בסוכות. התנאי היחיד לכך רמוז בשם "ערבה" (מלשון 'חלק'): שהאדם ישמור את פיו ולשונו מלדבר לשון הרע ושנאת חינם, ויחפש להשתלב באחדות הכלל.
הגאון מקוז'יגלוב הרב אריה צבי פרומר בספרו 'ארץ צבי' מעמיק ומגלה זווית מופלאה בפסוק: "וַיְזַנָּב בְּךְ כָּל הַנָּחֵשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" – המילה "בך" מורה כי לא מדובר רק על אנשים אחרים בחוץ, אלא על חלקים נחשלים הקיימים בתוך כל אדם ואדם!
לכל אדם ישנם זמנים, כוחות נפש או מצבים שבהם דעתו אינה מיושבת עליו, זמנים שבהם הנפש הבהמית והיצרים הגשמיים גוברים. במשך השנה, אותם חלקים נמוכים וגשמיים שבאדם אינם נקלטים בענני הכבוד. אך בחג הסוכות, כוחה של הסוכה הוא לאסוף ולרומם גם את החלקים הנמוכים והנחשלים הללו שבתוך האדם עצמו!
יסוד זה מוכח מתוך דברי חז"ל וההלכה בפסוקי ודיני הסוכה: הגמרא במסכת סוכה מביאה דינים שונים לגבי חוצצים בסוכה, כגון סכך פסול- "נתן עליה נסר שהוא רחב ד' טפחים כשירה ובלבד שלא יישן תחתיו" (יד, א), או "הישן תחת המיטה בסוכה לא יצא" (כ, ב). ואף שדינים אלו שייכים גם לגבי אכילה וטיול בסוכה מכל מקום דקדקו חז"ל והזכירו דוקא שינה. ומשמע שיש לשינה יתרון ומעלה יתרה על שאר ענייני דידה המחוייבים בסוכה. ודבר זה אומר דרשני.
והביאור הוא, שבשעת השינה סר הפיקוח של השכל והדעת. הרא"ש (גיטין פ"ח) כותב שישן גרוע מחרש, שוטה וקטן, לפי שאינו בר דעת כלל באותה שעה. בכל תרי"ג מצוות התורה אין שום מצווה שקיומה המעשי נעשה דווקא בזמן שהאדם ישן וחסר דעת (אפילו מצוות שכחה בשדה נעשית כשהאדם ער, רק ללא כוונה). המצווה היחידה בתורה שמתקיימת ופועלת דווקא כשהאדם ישן ונטול דעת - היא מצוות שינה בסוכה!
מכאן מוכח חידוש עצום: מקיף הסוכה פועל ומקדש לא רק את השכל והדעת של האדם, אלא מקדש ומעלה גם את הנפש הבהמית שלו – את גופו הפיזי בשעה שהוא ללא דעת.
לאור זאת מבאר ה"ארץ צבי" את החילוק היפהפה בין שני חלקי החג: פעולת הלולב (ארבעת המינים): נועדה לאסוף ולקרב את האנשים הנחשלים שנמצאים מחוץ לכלל, ולחבר אותם לקדושה. פעולת הסוכה: נועדה לאסוף ולדומם את החלקים הנחשלים והגשמיים שבתוך האדם עצמו.
משום כך נקרא החג "חג האסיף" – הוא אוסף ומאחד את כל חלקי הנפש, גם אלו שכל השנה נדחקו החוצה, ומכניס את כולן תחת צילא דמהימנותא.
פעמים רבות אדם חושב שקדושה ועבודת ה' שייכות רק ברגעים של התעלות – כשהוא מתפלל בדבקות, לומד תורה בעיון או עוסק במעשים טובים מתוך יישוב הדעת. אולם ברגעים של חולשה, עייפות או עיסוק בגשמיות הרגילה, הוא עלול להרגיש רחוק ומוזנח.
חג הסוכות מעניק לנו מסר מחזק ומרומם: הקדושה האלוקית מעוניינת בכל כולך! הסוכה אינה מקיפה רק את ראשו או את שכלו של האדם, אלא מקיפה את כולו אפילו כשהוא ישן, אפילו כשהוא עוסק בצרכיו הגשמיים הפשוטים ביותר. הקב"ה מבקש מאיתנו בחג האסיף לאסוף גם את החלקים "הנחשלים" שבנו, לא להתייאש מהחולשות או מחוסר הדעת, אלא להכניס את כל מציאותנו – הגוף והנפש, החול והקודש – אל תוך הסוכה, ולהעלות אותם לדרגת קדושה.
