א. "פותחין בברכה"1,
– כהכלל בנוגע לפתיחת כל ענין בכל ימות השנה, ועאכו"כ בזמן מיוחד בשנה, יום טוב, ובפרט כשנמצאים במקום מיוחד, בבית הכנסת ובית המדרש, בית תורה תפלה וגמ"ח, בית משולש, ובמעמד רבים מישראל, "ברוב עם (ובפרט "עם קרובו"2) הדרת מלך"3 –
"גוט יום טוב", "גוט יום טוב", "גוט יום טוב" (ג' פעמים, "בתלת זימני הוי חזקה"5), שהתוכן ד"טוב" הו"ע של ברכה (כלשון העולם: "אַ געבענטשטער טאָג").
וענין זה מודגש גם בהתחלת פרשת השבוע (שקורין שלש פעמים): "וזאת הברכה אשר ברך משה גו'".
ב. וברכה מיוחדת בנוגע לענינו של "יום טוב" – ענין השמחה:
נוסף על כללות הציווי "טוב לב משתה תמיד"8 (כהפס"ד בשו"ע בסוף חלק אורח חיים), ישנם זמנים מיוחדים בשנה שבהם צ"ל ענין השמחה בגלוי ובהדגשה יתירה – בשלש רגלים, הנקראים "מועדים לשמחה", שבהם ישנה מצות עשה מן התורה "ושמחת בחגך"9.
ובמועדים לשמחה גופא מודגש ביותר ענין השמחה בחג הסוכות – שנקרא "זמן שמחתנו", שהשמחה שבו גדולה יותר משמחת שאר המועדים, כדאיתא במדרש10 "בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו שמחה אחת .. בעצרת .. שמחה אחת .. אבל בחג (הסוכות) .. כתב שלש שמחות" – "חזקה" (חוזק והתחזקות) בענין השמחה, וכמודגש בשמחת בית השואבה שבחג הסוכות: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"9, "כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה .. לא טעמנו טעם שינה וכו'"10, ומעין זה גם בשמחת בית השואבה בזמן הזה ("כימים ההם בזמן הזה") ובחוץ לארץ.
ותוכן הברכה בנוגע לענין השמחה – שיחגגו ("מ'זאָל פּראַווען") השמחה דחג הסוכות בכלל ושמחת בית השואבה בפרט בכל שבעת הימים11 דחג הסוכות באופן של פריצת גדר (שמחה פורצת גדר12), למעלה ממדידה והגבלה, ובאופן של עילוי והוספה מיום ליום, ועוד והוא העיקר, שתיכף ומיד (בלילה הראשון) זוכים לחגוג שמחת בית השואבה (לא רק בתור מנהג זכר לשמחת בית השואבה שהיתה בביהמ"ק, אלא) בשלימותה (ככל פרטי הענינים שנתבארו13 במשנה ובברייתא14) – בעזרה15 דבית המקדש השלישי16.
ג. ועוד ענין עיקרי בנוגע להפתיחה בברכה בהיו"ט דסוכות – המשכתה על כל השנה כולה:
ידוע17 שכל עניני חודש תשרי הם ענינים כלליים שנמשכים ופועלים על כל השנה כולה, כמרומז בשמו של החודש, "תשרי", אותיות "רשית"18, התחלה וראש שמורה דרך כו' לכל השנה כולה.
ובהדגשה יתירה בנוגע לחג הסוכות – דכיון שהתחלתו ביום חמשה עשר19 שבו "קיימא סיהרא (דתשרי) באשלמותא"20, מודגשת בו השלימות דחודש תשרי, כולל גם השלימות ד"רשית", התחלה וראש, שנמשך ופועל על כל השנה כולה.
ומזה מובן שהפתיחה בברכה בהיו"ט דסוכות כוללת גם המשכת הברכה על כל השנה כולה.
ולכל לראש לענינו העיקרי של חג הסוכות – ענין השמחה – שנמשכת שמחה על כל השנה כולה, שנעשית שנת שמחה, וכמודגש בנוגע לשמחת בית השואבה על־ידי־אמרו "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", שמזה מובן שראיית שמחת בית השואבה פועלת ראיית שמחה בכל ימיו (ובאופן שנעשים "ימיו", שהוא בעה"ב לפעול בהם המשכת השמחה).
והמשכת הברכה על כל השנה כולה בנוגע לענין השמחה (שנת שמחה) קשורה גם עם המשכת הברכה בכל הענינים כולם, שאז השמחה היא אמיתית ושלימה.
ד. ובפרטיות יותר – שנוסף על המשכת הברכה בנוגע לענין השמחה, שנת שמחה, שהתחלתה באות שי"ן שבסיום האל"ף־בי"ת, נעשית המשכת ברכה על כל השנה כולה בכל הענינים שמתחילים בכל כ"ב אותיות האל"ף־בי"ת:
שנת אורה, ברכה, גדולה, דיצה, הוד והדר, ועד טוב, זכיות, חיים טובים וארוכים, טובות גדולות, יעוד, כלכלה בהפלגה, לימוד התורה בהצלחה רבה – ששייך במיוחד לחג הסוכות שכנגד יעקב21, כמ"ש22 "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל",
והלימוד הוא מתוך התרחבות גדולה (גם בענינים הגשמיים) באופן דמרומים, ועד לאופן נסי, ולא רק לפי ערך פעולת האדם, אלא גם לפי ערך הסייעתא דשמיא, ונמשך ומתגלה באופן של סימן טוב (לא רק סימן המברר מציאות דבר שכבר ישנו, אלא גם סימן הגורם ופועל הדבר23), ומתוך שמחה (בשי"ן שמאלית).
ועי"ז נעשה אצל כאו"א "עוז וחדוה במקומו"24, ועוד ועיקר – "פדות שלח לעמו"25, גאולה האמיתית והשלימה שבאה ע"י "צדיקו של עולם"26, שהוא "קדוש עולמים" ו"רבון העולמים", וממנו נמשך מקור השמחה והשמחה עצמה בכל העולמים27, ושמחה זו פועלת רוממות בכל העולם כולו, כי, "והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד"28, כפי שסיימו עתה תפלת "עלינו לשבח", הולך ונמשך מכאן ולהבא באופן נצחי – "השיר והשבח לחי עולמים", "התהלה והתפארת לחי עולמים" (וכל פרטי הענינים שבשיר המיוחד הכולל כל האל"ף בי"ת, מ"האדרת והאמונה" עד "התהלה והתפארת").
ובפשטות – שתיכף (שהתחלתו באות תי"ו) ומיד ממש נעשית שנה גאולה, ושנת תהלה ותפלה – בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש, בהר הקודש ובבית המקדש.
* * *
ה. שמחת חג הסוכות שלמעלה משמחת שאר המועדים ("שלש שמחות"), היא, מפני היותו "חג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה"29, "באספכם את תבואת הארץ"30, "שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתב שלש שמחות"8.
וביאור הענין בעבודת האדם*:
כתיב31 "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה" – שקאי על כללות עבודת בנ"י בארץ ישראל (ועד"ז בחוץ לארץ שצריכים לעשותה ארץ ישראל, כהפתגם הידוע32 "עשה כאן (בחוץ לארץ) ארץ ישראל") בבירור וזיכוך עניני העולם, ללקט ולקבץ ולאסוף ("ואספתה") את כל ניצוצות הקדושה שבעניני העולם ולהעלותם לקדושה. ועד"ז בנוגע להאדם עצמו – ללקט ולקבץ ולאסוף את כל המחשבות והדיבורים והמעשים שיהיו חדורים בעניני קדושה.
וענינו של חג האסיף – שבו נשלמת העבודה דכל השנה כולה ("בצאת השנה")34 באסיפת ניצוצות הקדושה שבעניני העולם ("באספך את מעשיך מן השדה"), ובאסיפת כל המחשבות והדיבורים והמעשים לה', ולכן השמחה היא גדולה ביותר.
ועוד ועיקר, שב"חג האסיף" נרמז גם קיבוץ ואסיפת כל בנ"י מכל העולם כולו, "קצבנו יחד מארבע כנפות הארץ"35 [ובפרט עי"ז שבכל מקום ומקום מתאספים יחד מתוך אהבת ישראל36 ואחדות ישראל, "כאיש אחד בלב אחד"37, שעי"ז מבטלים סיבת הגלות38, ובהבטל הסיבה בטל בדרך ממילא המסובב, ובאים כולם יחדיו] לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש, בגאולה האמיתית והשלימה.
ו. ויש לבאר הענין ד"חג האסיף" בעבודת האדם (לברר ולזכך כל עניני העולם להעלותם לקדושה) בפרטיות יותר:
ידוע שה"יסוד" של כל העולם הוא ה"אבן שתי'" שבבית המקדש, "שממנה הושתת העולם"39. והעבודה בעניני העולם היא לאסוף את כל עניני העולם אל ה"יסוד" שלהם, שיפעל וישפיע בהם להגביהם ולהעלותם40, שיהי' ניכר בהם שהיסוד שלהם הוא (אבן שתי' שב)בית המקדש.
ויש לומר, שענין זה מרומז גם בתיבת "אבן שתי'", שכוללת התחלת וסיום כל האותיות מאל"ף ועד תי"ו – אבן שתי' (א"ב ש"ת) – שצריכים לגלות בכל עניני העולם שנבראו בכ"ב אותיות התורה.
ועבודה זו היא בב' אופנים – כפי שמתבטא גם בשני הסדרים דאותיות הא"ב – מלמעלה למטה (א"ב ג"ד וכו'), ומלמטה למעלה (תשר"ק):
אופן הא' הוא המשכה מלמעלה למטה, המשכת אלקות בעולם – כבסדר האותיות דא"ב שההתחלה היא באות אל"ף שרומזת על אלופו של עולם41, ולאח"ז נמשך באות בי"ת, "בבית שבה נברא העולם"42, ולאח"ז האותיות ג"ד, "גמול דלים"43, שרומז על כללות ההמשכה למטה, עד להסיום באות תי"ו. ואופן הב' הוא העלאה מלמטה למעלה, העלאת עניני העולם לאלקות – כבסדר האותיות תשר"ק (מלמטה למעלה), שמעלים את עניני העולם שנמצאים למטה (אות תי"ו, סיום כל האותיות) למקורם ושרשם למעלה, עד לאות אל"ף שרומזת לאלופו של עולם.
וכמרומז גם בב' אופני צירוף האותיות אל"ף ותי"ו: מלמעלה למטה – "את" – מלשון טפל44, כי, עי"ז שמגלים בעולם שנברא בכ"ב אותיות התורה, נעשה העולם טפל ובטל לתורה [ועאכו"כ לבנ"י שקדמו לתורה, כדאיתא בתדב"א45 "שני דברים קדמו לעולם תורה וישראל46, וביניהם גופא "ישראל קדמו", "מחשבתן47 של ישראל קדמה לכל דבר"48]; ומלמטה למעלה – "תא" – שפירושו (בלשון הגמרא והזהר) ביאה וכניסה, שרומז על שלימות העלאת עניני העולם לשרשן ומקורן, שבאו ונכנסו ("אָנגעקומען") למקומם האמיתי.
ז. ויש להוסיף, שפעולת התורה בעולם בב' אופנים הנ"ל נעשית בעיקר ע"י הלכות התורה – הלכות פסוקות49 בנוגע להנהגה במעשה בפועל בעניני העולם:
על הפסוק50 "הליכות עולם לו", דרשו חז"ל51 "אל תקרי הליכות אלא הלכות". וע"פ הכלל52 שהלימוד ד"אל תקרי כו' אלא כו'" אינו שולל הפירוש הפשוט, אלא מוסיף עוד פירוש, ושניהם אמת, יש לומר, שבהלכות התורה גופא ישנם ב' הענינים ד"הליכות עולם לו", ו"אל תקרי הליכות אלא הלכות".
וההסברה בזה:
ענינם של הלכות התורה הוא (לא שלילת מציאות העולם, היפך בנין ותיקון העולם, אלא אדרבה) לפעול בעולם שהנהגתו תהי' ע"פ התורה, היינו, שישנה מציאות והנהגת (הליכות) העולם, ופעולת הלכות התורה היא שיהיו "הליכות עולם לו" (שלו, של הקב"ה), שהעולם יתנהג ע"פ רצונו של הקב"ה.
ויתירה מזה, "אל תקרי הליכות אלא הלכות" — שפועלים בעולם שיהי' ניכר בו ועד שיכריז שכל מציאותו אינה ("אל תקרי הליכות") אלא בשביל קיום הלכות התורה, כי, ע"י קיום ההלכות התורה במעשה בפועל (בעולם) ניתוסף העילוי ד"הליכות", שמתגלה כח הבלתי-גבול (הליכה שלמעלה ממדידה והגבלה) שבהלכות התורה (שמצד עצמם הם במדידה והגבלה) שבכחן לפעול גם בעולם.
ח. וביאור ב' הענינים שבהלכות התורה (שעל ידם נעשית הפעולה בעולם) — "הליכות עולם לו", "אל תקרי הליכות אלא הלכות" — בעבודת בנ"י:
ידוע שכללות בנ"י נחלקים לשני סוגים — זבולון וישכר: "זבולון בצאתך", בעלי עסק, שעיקר עבודתם בעניני העולם — שזהו"ע ד"הליכות עולם (כפי שנעשים) לו" (כיון ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו"); ו"ישכר באהליך", יושבי אוהל, שעיקר עבודתם בלימוד התורה — שזהו"ע ד"אל תקרי הליכות אלא הלכות".
ושלימות העבודה היא בחיבור ב' אופני העבודה דזבולון וישכר — שנוסף לכך שגם אצל זבולון צ"ל קביעות עתים לתורה, וגם אצל ישכר צ"ל התעסקות בעניני העולם, הרי, גם בעבודת זבולון בעניני העולם ("הליכות עולם") צ"ל ניכר שכל מציאות העולם אינה אלא בשביל קיום הלכות התורה ("אל תקרי הליכות אלא הלכות"), וגם בעבודת ישכר בלימוד התורה ("הלכות") צ"ל ניכר העילוי שנעשה ע"י קיום הלכות התורה במציאות העולם ("הליכות עולם").
ט. ויש להביא דוגמא להעילוי שנעשה בהלכות התורה (ענינו של ישכר) ע"י "הליכות עולם" (ענינו של זבולון) — כפי שרואים במוחש שכתוצאה מהחידושים שנתחדשו בעניני העולם בדורות האחרונים ניתוספו ענינים חדשים (הלכות חדשות) בתורה (ע"י "תלמיד ותיק" שבדורות אלו) שלא היתה שקו"ט אודותם בדורות שלפנ"ז כל זמן שלא נתחדשה מציאות זו בעולם.
ולדוגמא (בנוגע לזבולון וישכר) — שזבולון ש"לחוף ימים ישכון" יוצא בספינות ומגיע לחצי כדור התחתון שבתחתון, כמו מדינת אוסטרליא, מתעוררים אצלו שאלות חדשות בהלכות התורה, כמו בנוגע לזמן שאלת גשמים (אם הולכים אחר בני בבל ככל תפוצות ישראל שבחו"ל, או לפי צורך המקום), וכיו"ב, וע"י פנייתו לישכר ע"ד פתרון שאלות אלו, מתחדשים ענינים חדשים בתורה — כפי שמצינו אריכות השקו"ט בשו"ת של גדולי ישראל מהתחלת זמן התיישבות בנ"י באוסטרליא שלא מצינו בספרים שלפנ"ז.
[וכל זה — מלבד כללות ה"חידוש" דהקמת כו"כ מוסדות תורה והפצת התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה, שנעשה כתוצאה מהתיישבות בנ"י באוסטרליא, ולפנ"ז בחצי כדור התחתון בכללותו, במדינה זו, שזהו חידוש לגבי כללות הענין דמתן-תורה שהי' בחצי כדור העליון, כולל גם מתן-תורה דפנימיות התורה כפי שנתגלתה בתורת החסידות שהי' תחילה בחצי כדור העליון (בליובאוויטש), ואילו בסוף, בדורנו זה, נעשה המקור לגילוי והפצת פנימיות התורה במדינה זו שבחצי כדור התחתון דוקא].
ועד"ז בנוגע להחידוש בדורנו זה שאדם יכול לטוס בחללית ולנחות על הירח, שאז מתעוררים שאלות חדשות בהלכה, ולדוגמא, איך יתנהג אדם שנמצא על הירח בנוגע ל"קידוש לבנה"?!...
ולהוסיף, שע"פ האמור שכל מציאות העולם היא בשביל קיום הלכות התורה ("אל תקרי הליכות אלא הלכות"), מובן, שכן הוא גם בנוגע להחידושים שבעולם, שהכוונה והתכלית בהם היא שעל ידם יתוספו ענינים חדשים (הלכות חדשות) בתורה, ועי"ז נשלמת הכוונה הכללית שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים.
י. עפ"ז יש לבאר השייכות דהלכות התורה לענין הגאולה:
כתיב "ציון במשפט תפדה", ומפרש רבינו הזקן ש"במשפט היינו הלכות בתרגומו ע"פ כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא, והיינו כמשארז"ל אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות", הלכות פסוקות.
ומהטעמים לזה — ע"פ האמור לעיל שבירור העולם בזמן הגלות (כשבנ"י מפוזרים בכל העולם כולו עד לפנה נדחת) נעשה ע"י הלכות התורה, ולכן, כשנשלמת העבודה דזמן הגלות בבירור העולם ע"י הלכות התורה, אזי נעשית הפדי' מן הגלות אל הגאולה.
וענין זה שייך במיוחד לחג הסוכות — חג האסיף — שרומז על אסיפת כל ניצוצות הקדושה שבעניני העולם שנתבררו ע"י מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, ואז נעשית אסיפת כל בנ"י ממקומות פזוריהם בכל העולם לארצנו הקדושה.
ויומתק יותר שמחג הסוכות, חג האסיף, באים ל(שמע"צ ו)שמחת תורה, שבו מסיימים כל התורה כולה ומתחילים מחדש — כי, בחג האסיף נשלם כבר בירור העולם שע"י הלכות התורה, ולאח"ז מתחיל ענין חדש בתורה שלמעלה מבירור העולם, שזהו"ע ד"תורה חדשה מאתי תצא" (ודוגמתו גם בעולם — "שמים חדשים וארץ חדשה").
יא. ויש להוסיף, שענינו של חג האסיף בשייכות להגאולה (אסיפת כל עניני מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות ואסיפת כל בנ"י מכל המקומות שגלו בין האומות) מודגש ביותר בשנה זו:
נוסף על המעלה הכללית ד"הי' תהא שנת נפלאות" ("פלא" שלמעלה מנס, ובתוספת נו"ן ("נפלאות"), ובלשון רבים, "נפלאות"), שרומז על הנפלאות דהגאולה האמיתית והשלימה, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" — ה"ה שנת נפלאות בה, שהנפלאות חודרות במציאותה של השנה (לא רק באופן של ראי' שהיא בדבר שמחוץ הימנו), שכוללת כל שינויי הזמנים האפשריים, כללות הזמן, ובמילא גם כללות המקום, היינו, שכל עניני העולם (שגדרו זמן ומקום), כל פרטי הנבראים דדצח"מ, חדורים בענין הגאולה ("נפלאות"), כיון שנשלמה העבודה לגלות בהם כח הפועל בנפעל, ועד לגילוי בחי' "יחידו של עולם", בחינת היחידה שלמעלה, הקשורה ומתגלית ע"י בחינת היחידה שבישראל, משיח צדקנו (כולל גם יחידה הפרטית, ניצוץ משיח, שבכאו"א מישראל).
וכמרומז גם בהר"ת ד"נפלאות בכל", "מכל כל כל" — שהנפלאות הם בכל הענינים, שכולם חדורים בענין הגאולה.
ויומתק יותר ע"פ הרמז ש"בכל מכל כל" בגימטריא "קבץ" — "קבץ גלויותנו .. מארבע כנפות הארץ לארצנו" — כיון שכבר נשלמו מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות בקיבוץ ואסיפת כל עניני העולם לנקודת האחדות ד"יחידו של עולם".
ובפרט לאחרי שכבר עברו "שתי שבתות" בשנה זו, אשר, שמירת "שתי שבתות כהלכתן" קשורה עם הגאולה, ונמצאים ב"חג האסיף" — ה"ז הזמן הכי מסוגל לאסיפת כל עניני מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות ואסיפת כל בנ"י מכל המקומות שגלו בין האומות, לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש (שבו נמצאת ה"אבן שתי'" ש"ממנה הושתת העולם"), בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
יב. ע"פ האמור לעיל שחג האסיף רומז על כללות עבודתם של ישראל בבירור העולם — יש לבאר הקשר והשייכות לענין האושפיזין:
ידוע שבשבעת ימי הסוכות באים שבעה אושפיזין (אורחים) — הן האושפיזין שנזכרו בזהר: אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף ודוד, והן האושפיזין החסידיים שנתגלו ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו: הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר הצ"צ, אדמו"ר מהר"ש, ואדמו
"ר מהורש"ב.
ומהענינים בזה:
אמרו חז"ל "אורח (שזהו"ע האושפיזין שפירושו אורחים) מברך (ברכת המזון) כדי שיברך לבעל הבית" — שרומז על פעולת ההמשכה ("יברך", ברכה מלשון המשכה) וההתגלות של הקב"ה בעולם באופן שניכר שהוא "בעל הבית", שזהו כללות הענין דעשיית דירה לו ית' בתחתונים.
ונוסף לזה, "אורח" הוא גם מלשון "דרך", ו"אורחים" לשון רבים, ב' דרכים (מיעוט רבים שנים) — שמורה על ב' הדרכים (בכללות) שעל ידם נעשה הקב"ה בעה"ב בעולם: הדרך שבה הולכים מלמעלה למטה (המשכת אלקות בעולם), והדרך שבה הולכים מלמטה למעלה (העלאת העולם לאלקות).
וזהו ענינם של שבעת האושפיזין שבחג האסיף — שהם מורי־הדרך לכל בנ"י ("ויורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל") כיצד לפעול המשכת התגלות הקב"ה בתור "בעל הבית" של כל העולם, בב' הדרכים (הכלליים) דהמשכה מלמעלמ"ט והעלאה מלמטלמ"ע, שזהו כללות עבודתם של ישראל בבירור העולם (תוכנו של חג האסיף).
ומזה מובן שענינם של האושפיזין נמשך גם לאחרי חג הסוכות (בשמיני־עצרת), אלא שאז אינם "אורחים" אלא "בעלי־בתים", כי, ע"י פעולת האושפיזין בהמשכת וגילוי בעלותו של הקב"ה בעולם כפי שנעשית בשבעת ימי הסוכות (ובהוספה מיום ליום) בתור "אורחים" (אושפיזין), באים (בסיומו של חג האסיף) לגמר ושלימות העבודה, שאז ניכרת פעולתם בהתגלות בעלותו של הקב"ה בעולם בתור "בעלי־בתים".
ועפ"ז תומתק השייכות של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לשמע"צ (בהמשך לשבעת האושפיזין דחג הסוכות, אבל, לא בתור אושפיז, אלא בתור בעה"ב) — כי, להיותו הנשיא של הדור (האחרון לגלות ודור) הראשון לגאולה, לאחרי גמר ושלימות מעשינו ועבודתינו בבירור העולם, ה"ה שייך לשמע"צ שלאחרי חג האסיף שרומז על גמר ושלימות כללות העבודה דבירור העולם, ואז באה הגאולה האמיתית והשלימה שמרומזת ב"שמיני־עצרת", כידוע שהגאולה שייכת למספר שמונה, ונוסף לזה, "שמיני" הוא גם מלשון שומן ו"עסענץ", שרומז על התגלות התמצית ("עסענץ") דכל עניני העולם, שכל מציאותם היא אלקות.
יג. ולתוספת ביאור ענינם של האושפיזין בשייכות לעבודת כאו"א מישראל:
מהענינים העיקריים דהכנסת וכיבוד אורחים ("גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה"), שבעה"ב מראה שהוא מעריך ומייקר ביותר את האורח, ע"י השתדלותו (של בעה"ב) להדמות אליו (לאורח). ועד"ז בנדו"ד, שכאו"א מישראל צריך להשתדל להדמות אל האושפיזין — האבות, נשיאי ישראל, אדמו"רים — ע"י ההליכה בדרכיהם ואורחותיהם, ו"זכות אבותם מסייעתם".
ולהעיר:
מצינו ברשימותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לתולדותיו של הצמח־צדק (דור השלישי של נשיאי חב"ד, "בתלת זימני הוי חזקה"), ש(כמה מהם) נקראים בתואר "אדמו"ר". וענין זה מהוה נתינת־כח לכאו"א מאתנו, בתוככי כלל ישראל, ליקח לעצמו ה"רחבות" וה"התפשטות" שבתואר "אדמו"ר"!
— כשאומרים ביטוי כזה "ווערט מען דאָך פאַרציטערט"... הרי מצינו דוגמתו פלא הכי גדול בכל יו"ט, בעת פתיחת הארון (וכשחל בחול — לאחרי ההקדמה דאמירת י"ג מדות הרחמים שאינן חוזרות ריקם), שכאו"א מישראל מבקש על עצמו: "ויתקיים בנו מקרא שכתוב ונחה עליו רוח ה' וגו'" — פסוק שמתאר גודל מעלתו של משיח צדקנו!...
וכיון שכן, לא יפלא כ"כ האמור שכאו"א מישראל יכול וצריך להשתדל להדמות להאושפיזין.
וההתדמות להאושפיזין צ"ל גם (ולכל לראש) בכללות הענין ד"אושפיזין" שפירושו אורחים — שכאו"א מישראל צריך לידע ולהרגיש שנמצא בעולם רק כמו "אורח" (שהעולם אינו מקומו האמיתי, להיותו "חלק אלקה ממעל ממש", "ישראל וקוב"ה כולא חד"), ותפקידו לגלות את ה"דרך" ("אורח" מלשון דרך) להמשכת וגילוי אלקות בעולם והעלאת העולם לאלקות ע"י כללות עבודתו בקיום התומ"צ, וכאמור, "אורח .. מברך לבעל הבית", שממשיך ומגלה בעלותו של הקב"ה בעולם, ובעה"ב נותן ל"אורח" (כאו"א מבנ"י) כל צרכיו ומשמש אותו כו', ועד שנעשה במעמד ומצב של "בן הסמוך על שולחן אביו", כפי שיתגלה בפועל בגאולה האמיתית והשלימה.
יד. נוסף על ענינם הכללי של האושפיזין, יש לבאר גם ענינם הפרטי של כל אחד מהאושפיזין (האושפיזא העיקרי של אחד משבעת ימי הסוכות, שביום זה "מגלו גוברייתו", כפי שבאים בהמשך ובהוספה זה לזה, עד לסיומו של חג האסיף, גמר ושלימות כללות מעשינו ועבודתינו, בכחם ובהשפעתם והוראת דרכם של האושפיזין.
ובהקדמה — שכבר דובר בארוכה אודות ענינים אלו בשנים שלפנ"ז, וכבר נדפסו הדברים, ובתוספת ציוני מראי־מקומות, כך שיכולים לעיין בפנים, ואותיות מחכימות, ובפרט שישנה כבר השלימות דארבעים שנה, ש"נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע", ולכן אין צורך באריכות הדברים, אלא מספיק גם הדיבור בקיצור וברמז, ו"תן לחכם ויחכם עוד".
ובודאי שכל אחד ימסור את הדברים הנאמרים עתה בשמחת בית השואבה גם לאלה (החל מבני ביתו שמאיזה סיבה שתהי' אינם נמצאים כאן) שלא (השתתפו עדיין בשמחת בית השואבה, או שהשתתפו בשמחת בית השואבה במק"א שבו לא) שמעו דברים אלה, ובתוספת ביאור והסבר, והעיקר, שעי"ז יתוסף יותר בכל עניני שמחת בית השואבה.
טו. האושפיזא הראשון — אברהם אבינו:
אברהם אבינו הוא הראשון ("אחד הי' אברהם") שהתחיל ופתח את הדרך להמשיך ולגלות אלקות בעולם גם ע"י ראיות והוכחות מהעולם עצמו — כמ"ש הרמב