מצותו, מצות חבירו ומצות בנו מי קודם

יש לדון במי שקנה ד' מינים עבור בנו הקטן משום מצות חינוך, וחבירו אומר לו שהד' מינים שלו נפסלו, האם יש לו ליתן את הד' מינים של בנו לחבירו או לא. וכן במי שיש לו אורח בסוכתו, ואין לו מקום לשינה לבנו הקטן ולאורח, האם האורח קודם מאחר שחיובו מדאורייתא, או לא.

והנה מצד הדין נראה שאינו חייב ליתנו לאחר, ובנו קודם לאחרים. וכן נראה בפשטות, דהא החובה מוטלת על האב לקיים מצות חינוך בבנו, והחיוב שעליו קודם לחיוב חבירו לקיים ד' מינים. וע"כ מי שמקפיד לקנות לבניו הקטנים בודאי הרי הוא מקיים בזה מצות חינוך. וכמ"כ הוא לגבי שינה בסוכה, דבמקומות החמים שאין בו חשש סכנה לקטן לישן בהסוכה, ויש לו מקום בעבורו, בודאי חייב לחנכו בכך [ויש שהוסיפו לחדש, דה"ה לגבי בנו הגדול והקטן, דהקטן קודם, דהא בבנו הגדול אין החיוב עליו, משא"כ לגבי בנו הקטן החיוב עליו מטעם חינוך, ויש לדון בזה].

אמנם ראיתי למי שכתב שהאחר קודם, וסברתו דהא האורח שהוא גדול מחוייב מדאורייתא, והלא כל ישראל ערבים זה לזה, וא"כ יש עליו חיוב דאורייתא מצד ערבות, וזה עדיף מחיוב חינוך שאינו אלא מדרבנן.

אולם לענ"ד זה ליתא, דדבר פשוט הוא דמצות ערבות מתחיל רק אחר שגמר כל חיוביו הן מדאורייתא והן מדרבנן. דהא בודאי לא נימא דמי שיש לו מעות ורוצה לקיים בזה מצוה דרבנן אשר עליו, יהא מחוייב ליתנו לאחר, שרוצה לקיים עם המעות מצוה דאורייתא מטעם ערבות. ועכ"ח כמש"כ, דחיוב ערבות אין לה התחלה לפני גמר החיובים אשר עליו, אף אם אינם רק מדרבנן, וז"ב.

וכן ראיתי עוד שדנו בזה, דע"י שיתן את הד' מינים להאורח, וכן ע"י שיקיים מצות הכנסת אורחים, נמצא ששניהם בידו, שהרי חינך בזה את בנו למצות הכנסת אורחים. אמנם נראה דיש לפקפק בדבריהם, דמ"מ החיוב עליו עכשיו לחנך את בנו במצות סוכה, ואין עליו חיוב לקיים מצות הכנסת אורחים, [דהא לא מיירי ממי שאין לו מקום לישן בכלל], וע"כ החינוך למצות שינה בסוכה הוא מצוה עוברת, משא"כ החינוך למצות הכנסת אורחים וגמילות חסדים, יכול לקיימו בכל עת ובכל זמן, ע"כ בודאי אין עליו חובה להקדים אחרים לבנו.

ומענין לענין יש לדון במי שרוצה לפזר ממונו על ד' מינים מהודרים, וחבירו אין ידו משגת לקנות ד' מינים כלל, האם עדיף שיקנה ד' מינים פשוטים כדי שחבירו יוכל לקיים מצות ד' מינים, או שעדיף יותר להדר במצות ד' מינים.

ונראה שחיוב הידור של עצמו קודם. ואע"פ שמצינו בהל' חנוכה שכ' המג"א (סי' תרע"א סק"א), שמי שיש לו שמן בצמצום, בעוד שחבירו אין לו כלל, מוטב שידליק בכל לילה אחד, ויתן גם לחבירו, דהא מדינא אין צריך אלא אחד, ולכאו' מבואר מדבריו אלו דמצות הידור לא אלים כ"כ שיהי' קודם למצות חבירו, וע"כ היכא שאין לו שמן כלל לחבירו, יוותר על ההידור ויתן את השמן לחבירו. וא"כ לכאורה ה"ה בנידון דידן, דמצות ד' מינים שעל חבירו קודם למצות הידור דידי'.

איברא דכל זה רק היכא שלא יהי' אפשר לחבירו לקיים מצות ד' מינים בלא"ה, מה שאין כן לפי המציאות שבאמת גוף המצוה יוכל לקיים ע"י ד' מינים של אחרים, א"כ בודאי לא קדים חבירו למצות הידור דידי', דהא חבירו יוכל לצאת מד' מינים שלו, וז"פ.

אמנם לאמיתו של דבר נראה, דאפי' במקום שחבירו לא יוכל לקיים מצות ד' מינים בלא"ה, וכגון שהוא צריך לילך למקום אחר שאין שם אנשים אחרים שיש להם ד' מינים, עכ"ז חובת הידור דידי' קודם למצות ד' מינים דחברי', ומדברי המגן אברהם אין לנו ראי' לנידון דידן. והיינו טעמא דאף לפי דברי המג"א, מ