נעילת החג סוכות תשפ"ז לפ"ק

אנו עומדים כעת ברגעים האחרונים של הימים הקדושים שעברו עלינו לטובה, כל אחד נתעלה לפי ערכו בימים הנעלים הללו, ועומדים כעת להפרד, וליכנס לימי החול של השנה, וקשה עלי פרידתכם.

שלמה המלך מסיים ספרו קהלת, סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם (יב-יג). והכוונה 'סוף דבר', כאשר מסיימים ועומדים בסופו של דבר, 'הכל נשמע', יש לעשות סך הכל מכל מה שעבר, להיות נשמע מהם תכליתו, 'את האלקים ירא ואת מצותיו שמור', מה אתה לוקח מהם להיות ירא ה' יותר בשמירת מצותיו, 'כי זה כל האדם', כי שאר הדברים הגשמיים הם הכל הבל.

ומצינו בשלמה המלך כאשר חינך את בית ה' קודם חג הסוכות, עשה חג ארבעה עשר יום, ואמר הכתוב (מלכים א ח-סו) ביום השמיני (מימי החג הוא שמיני עצרת) שלח את העם, ויברכו את המלך, וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' וגו'. ויש לדקדק למה האריך לומר וילכו 'לאהליהם', בודאי כשחזרו אחר שבועיים שהלכו כולם לבתיהם. וגם למה אמר 'לאהליהם' ולא אמר 'לבתיהם'. גם להבין מהו כפל הלשון שהלכו 'שמחים וטובי לב'. ובגמרא (שבת ל.) אמרו, שמחים שנהנו מזיו השכינה, וטובי לב שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר ע"כ.

עוד איתא במדרש (במדבר כא-כג) אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם עליך ליתן לנו את המועדים, ועלינו להיות מקריבים לפניך קרבנות כראוי. נכבדת, נתת לנו ראשי חדשים ואנו מקריבים לפניך שנאמר (במדבר כח-יא) ובראשי חדשיכם, בפסח הקרבנו לך, ראש השנה הקרבנו לך, יום הכיפורים הקרבנו לך, וכן בחג, אפילו מועד אחד לא בטלנו. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, עליך להוסיף לנו מועדות, ועלינו להיות מקריבים לפניך ומכבדין אותך, יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ (ישעיה כו-טו). אמר להם הקב"ה, חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם, אלא אני מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם, שנאמר (במדבר כט-לה) ביום השמיני עצרת ע"כ.

ויש להבין הלא בני ישראל מתגעגעים ומבקשין להוסיף להם עוד מועדות, ומהו התשובה חייכם שאיני מחזיר ימים טובים מכם, אשר לא עלה על הדעת שיעשה ה' כן.

גם מה דמבואר מזה דמתחלה לא ניתנה לנו חג שמיני עצרת אלא שלש רגלים בלבד, ובני ישראל היו מתגעגעים לקירבת האלקים שזכו במועדי ה', ואמרה כנסת ישראל עליך להוסיף לנו מועדות, לא די לנו בהמועדים שנתת לנו, אנו צריכים עוד, והוסיף ה' להם מועד, ביום השמיני עצרת תהיה לכם. ואם כן שונה חג שמיני עצרת משאר המועדות שנתצוינו מתחלה מאת ה' לחוגגם, לא כן חג שמיני עצרת נתווספה רק לאחר שביקשו ישראל והשתוקקו להוסיף להם מועדות. וגם זה פליאה, שלא מילא ה' בקשתם של ישראל, רק בהוספת יום אחד של שמיני עצרת. ובאמת מפשטות הכתובים נראה, שמועד של שמיני עצרת ניתנה למשה יחד עם מצות סוכה, ולא אחר בקשתם של ישראל.

עוד נבאר מה שאמרו (סוכה כט.) שרגא [נר של חרס] בטיללתא (מותר להכניס לסוכה), ואמרי לה בר מטיללתא [חוץ לסוכה], ולא פליגי, הא בסוכה גדולה הא בסוכה קטנה [של שיעור מצומצם, שבעה טפחים, אסור להניח בתוכה] ע"כ. ובודאי יש בזה כוונה טמונה גם על דרך העבודה.

והנה בכל מועד יורד מן השמים אור גדול, הנוגע לענינו של החג, ומאיר לאדם על כל השנה כולה. וכאשר מקיים מצות המועד כראוי, הוא ממשיך הארה זו על כל השנה. ולדוגמא, ראש השנה ויום הכיפורים, הם ימים שמתגלה אור התשובה, להתעורר לעשות חשבון הנפש על כל מעשיו, כי הוא עומד ביום הדין ליתן דין וחשבון, ויורד אור של תשובה מיראה. ושוב בימי הסוכות, מתעורר מדת האהבה בין ישראל לאביהם שבשמים, להיות בסוכה תחת כנפי השכינה, וכאמא דפרסא גדפיה על קינא של בניה, ומתעורר בתשובה מאהבה להתבונן, יש לנו אב רחמן שממציא לנו כל צרכינו, מה הוא משלם כנגדו, אין לו כעת חשבונות של גיהנם וגן עדן, אלא מתגעגע לקירבת אלקים, ועושה תשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכיות.

משה רבינו אומר בשירת האזינו בשם ה' (דברים לב-כ), ויאמר אסתירה פני מהם, אראה מה אחריתם [מה תהא בהם בסופם], כי דור תהפוכות המה [מהפכין רצוני לכעס], בנים לא אמון בם [אין גדולי היכרות בהם, כי הוריתים דרך טובה וסרו ממנה].

ונראה לבאר שיש בזה מליצה לטובתן של ישראל. הנה מצינו במראה הסנה, שהתגלה ה' למשה לילך לגאול את ישראל, וכמו שנאמר (שמות ג-י) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני ישראל ממצרים, ויאמר משה אל האלקים, מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, ויאמר כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. וברש"י שמשה שאל לה', מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים. והיינו כטענת המלאכים ששאלו גם כן, מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה (ילקוט בשלח רלד). ועל זה השיב לו ה', ששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלשה חדשים ע"כ. והיינו כי לפני ה' גלוי וידוע העתידות, והקב"ה הוא למעלה מן הזמן, וכל מה שעתיד להיות הרי מונח לפניו כמו ההוה, ויש לבני ישראל גם עתה זכות קבלת התורה שיקבלו לעתיד, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. [והאריך בזה בפרשת דרכים (דרוש רביעי) כי לענין הטובה נידון האדם לפי העתיד, וכמבואר במדרש (שמו"ר ב-א) ארך אפים ורב חסד (שמות לד-ו), שהוא נוטה כלפי חסד, ונסתכל בטוב (של העתיד) ולא ברע שהיו עתידין לעשות ע"ש].

ואם כן האדם החוטא לפני ה', והקב"ה היודע העתידות, רואה שיבוא יום שישוב לה' ויתחרט על מעשיו, הרי זכות התשובה שלעתיד עומד לפני ה' כמו ההוה, שלא יוכלו לענוש אותו על החטא, שהרי כן עשה ה' עמנו בהוציאנו ממצרים, שהיו עובדי עבודה זרה, וצירף ה' זכות קבלת התורה שלעתיד, וגאלם ממצרים. ועל זה אנו מתפללים, 'סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך', כי בסופו יזכו לתשובה. ו'כאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה', שעלה לפניו זכות העתיד, ובזכות זה נגאלו, כן יביט ה' על העתיד שלנו, שסופו נשוב אליו באמת.

וגם כאשר חטא אדם לפני ה' חטא במזיד, הרי אמרו (יומא פו:) דהעושה תשובה מיראה זדונות נעשו לו כשגגות, ואם כן כאשר ישוב בתשובה שלימה לאחר זמן, יתהפכו הזדונות לשגגות, ואין כאן מזיד כלל לענוש אותם, כי נתהפכו לשגגות. וכל שכן אם יזכה לעשות תשובה מאהבה, שאז הזדונות יתהפכו לו לזכיות, וכל חטא שעשה יחשב לפניו כעושה מצוה, ואם כן כאשר גלוי לפניו יתברך שמו העתידות, איך אפשר לענוש אותו על חטאו, שברבות הימים יתגלה שאין זה חטא כלל אלא זכות, ואין על זה עונש אלא שכר.

וזהו שאומר ה', אסתירה פני מהם, 'פני' הוא לשון רוגז וכעס (רש"י בראשית לב-כא), אסלק מהם הפנים של כעס שיש מחטאותיהם, ולא אענישם על החטא, כי 'אראה מה אחריתם', ואם באחריתם יעשו תשובה על מעשיהם, אראה 'מה' אחריתם, אם זהו תשובה מיראה הרי אין כאן פשע של מזיד אלא שגגה, ואם אחריתם תשובה מאהבה, הרי שזהו זכות ואין עליו עונש כלל, 'כי דור תהפוכות המה', ישראל הם בעלי תשובה שמהפכים דעתם לשוב אל ה', ומהפכים מעשיהם מזדון לשגגה, ומפשע לזכות, 'בנים לא אמון בם', הם בטבעם בנים למקום, ולא אמון שבאחריתם לא יהפכו מעשיהם לטוב.

והשם הרחמים הוא שם הוי"ה ב"ה, שנכלל בכוונתו היה הוה ויהיה (שו"ע או"ח סימן ה), אשר סב ומעלה הכל, למעלה מן הזמן, ההוה והיה ויהיה קשורים יחד ועומד לפניו העתידות כמו ההוה, וצופה ומביט שבסופו ישובו אל ה', ובשעת החטא עומד כבר לנגד עיניו, איך לאחר זמן יתהפכו מעשיהם לטובה. וכאשר יגיע להם הרהור תשובה מאהבת ה', יהיו הזדונות זכיות, ואי אפשר להענישם על מעשה זו. וזהו שאנו אומרים (תהלים כה-יא) למען שמך הוי"ה וסלחת לעוני כי רב הוא, הלא שמך הוי"ה מורה כי העתיד עומד לפניך כמו ההוה, ואם כן אתה רואה גם התשובה שתבא אחר כך, ולכן 'וסלחת לעוני כי רב הוא', שבסופו יתגלה איך מעשה החטא היתה מצוה רבה, ואין לענוש עליה.

ומדה זו מתעורר ביותר בחג הסוכות, שישראל זוכין אז לעשות תשובה מאהבה, ולוקחין בו הארבעה מינים הרומזים על הד' אותיות של שם הוי"ה (ריקנטי פ' אמור, הובא בבית יוסף או"ח סימן תרנא), כי שם הוי"ה מורה שהעתיד הוא לפני ה' כמו ההוה, ובשעת החטא עצמו מתגלה לפניו כח התשובה שיעשה האדם אחר כך, שיתחרט על מה שעשה, ויעשה תשובה שלימה לפניו.

ומצות סוכה בא ללמדנו עוד, שמצותה לצאת מדירתו ולהכנס בדירת ארעי, ומבואר באלשיך הק', שזה בא להורות על חיי האדם, כי השבעת ימים הם כנגד ימי שנותינו בהם שבעים שנה, והעולם הזה אינה דירת קבע, אלא דומה לפרוזדור בפני העולם הבא (אבות ד-טז), ותכלית ימי חייו הם להתקין עצמו בפרוזדור כדי שיכנס לטרקלין. ובזה שישב בסוכה שבעת ימים, יתן אל לבו שלא יתור אחרי תענוגי לבו, אלא לנצל החיים שיוכל לזכות בהן לחיי העולם הבא ע"כ.

ומצות סוכה לא ניתנה רק לישב בתוכה שבעת ימים ולצאת ממנה, אלא בא ללמד ולהזכיר שכאשר יחזור לביתו יזכור כי חייו בעולם הזה הם רק אהל ארעי, וביתו הוא רק דירת ארעי ולא דירת קבע. וכמו שאומרים (בפייט לשמיני עצרת) פונים מסוכה אל ביתם לישב, לא די במה שישבת בסוכה שבעה ימים, אלא יש לך ליקח הסוכה, שהוא דירת ארעי, ולהכניס אותם אל ביתם לישב, שיכיר שביתו הוא רק סוכה, הבית שלך בעולם הזה הוא רק אהל, והבית הקבוע הוא לעתיד בגן עדן לנצח נצחים.

והעולי רגלים, שעזבו את ביתם ליראות פני ה', ומכל שכן בזמנו של שלמה המלך שחינך אז הבית, והיתה זאת פעם הראשון להיראות פני ה' במקדשו, הגיעו הם להכרה, כי הבית שלו אינו בית אלא 'אהל', דירת ארעי, וימי חייו ניתנו לו להתקין עצמו בפרוזדור כדי שיכנס לטרקלין. וביום השמיני כאשר שילח המלך את העם, 'וילכו לאהליהם', שהגיעו להכרה כי ביתם היא דירת ארעי, כי זהו ענינו של סוכה, צא מדירת קבע והכנס לדירת ארעי.

גם דיברנו בסוכות, כי הסוכה מורה שיש ליכנס להיות חוסה בצל ה', לזכור כי הוא עומד תמיד תחת השגחתו יתברך, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו (יומא לח:), וטוב לחסות בה' מבטוח באדם (תהלים קיח-ח), וכל מה שעובר עליו אין זה הסתרת פנים, אלא ה' עומד עליו, ולא ינום ולא יישן שומר ישראל. ובמחשבה זו הוא חוסה בצל סוכה, שירד בחג הארה זו על האדם, אשר מאור זה יוכל להתחזק במשך כל השנה כולה, להתעורר תמיד ממה שהאירו עיניו בחג הסוכות.

היוצא לנו מזה, כי בכל יום טוב נשפע אור מיוחד, ומאור זה יוכל לשאוב כל השנה. והמועד לא ניתן רק על ימי המועד, ישיבת סוכה שבעה ימים, מצה שבעה ימים, אלא מאור זה יוכל להאיר כל השנה. כאשר בא להאדם במשך השנה הארה של אהבת ה' ועושה תשובה, הרי זה התחדשות אצלו מיום טוב של סוכות. וכמו כן כאשר מתעורר להתבונן על בזבוז זמנו על עניני עולם, שהוא רק דירת ארעי, ויש לו להזדרז יותר במעשיו, לתקן עצמו בפרוזדור כדי שיכנס לטרקלין, זהו גם כן הארה ממצות סוכה, צא מדירת קבע והכנס לדירת ארעי.

ודבר זה הראה לנו ה' במה שנתן לנו חג שמיני עצרת, שאין בו שום מצוה מיוחדת, ואינו זכר לשום דבר, ובמהותו הוא כבר כמו יום חול שעושים אותו חג. ואחר שעברו ימי סוכות ניתן לנו יום של 'עצרת', היום טוב של סוכות לא עבר, אלא תוכל לעצור אותו, להמשיך הארת החג על כל השנה. המועד לא עבר כאשר נסתיים יומו, אתה יכול לעצור אותו, לחיות עם הארת החג שלמד אותך להתעלות במדה מיוחדת. ובנתינת חג שמיני עצרת לישראל, נמשך כח שיוכלו לעצור הארת החגים על כל ימי החול.

ולכן כאשר עוברים ימי החגים, כנסת ישראל מתגעגע לאורות הימים הללו, ואומרת לפני הקב"ה עליך להוסיף לנו מועדות. ועל זה משיב להם, אינכם צריכים לתוספות מועדים, כי 'חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם', המועדים אינם ניתנים רק להימים שבהם חל המועד, אלא יכולים אתם ליהנות ולהמשיכם במשך כל השנה. 'ואני מוסיף לכם מועדים שתשמחו בהם', וכאשר מגיע במשך השנה יום שמתעורר בנקודה של החג, חוזר ומאיר אצלו הארת החג ההוא, ויכולים לחיות כל הימים עם היום טוב, שנאמר 'ביום השמיני עצרת', כח זה נתתי לכם בנתינת חג שמיני עצרת, שתוכלו לעצור המועד שיאירו בימי החול.

וזהו שנאמר בשלמה המלך, ביום השמיני שלח את העם, וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב. דאיתא בגמרא (שבת פח.) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר (שמות לג-ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב וכו', אמר רבי יוחנן וכולן זכה משה ונטלן, דסמיך ליה ומשה יקח את האהל ע"כ. וברש"י האהל, לשון בהלו נרו (איוב כט-ג), והוא היה קירון עור פניו ע"כ. הרי לנו כי אה"ל הוא לשון אור. וביום השמיני כאשר שילח אותם המלך לביתם, הלכו עם האורות שהשיגו בימים הנעלים הללו, שנשאר אצלם הארת החג על ימים רבים, 'וילכו לאהליהם', והיו 'שמחים וטובי לב', על דרך מה שנאמר (משלי טו-טו) וטוב לב משתה תמיד, כי אנשים פשוטים נהנים מהיום טוב רק ביומו, משתה של ששון שמחה, אבל טוב לב חי עם המשתה של יום טוב, תמיד, גם כאשר עברו ימי החג, ועל דרך זה היה אז מצבם של הכלל ישראל, שהיו שמחים 'וטובי לב'.

ובזה יתבאר מאמרם, סוכה גדולה שרגא בטיללתא, סוכה קטנה שרגא בר מטיללתא. דאיתא בגמרא (סוכה כח.) אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה וכו', דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות דאביי ורבא ע"כ. {וביאר בהקדמת שו"ת קול אריה (אות ג).... וביאר1 בפירוש המשניות להרמב"ם (סוטה ט-טו) דלכן קראם דבר קטן, כי שורש כל דבר הוא קטן, וממנה מתרבה והולך וגדל להיות גדול. ובכל דבר יש 'נקודה' שבזה מונח כל ענינו. וכמו כן הוית דאביי ורבא זהו שורש הכל, ולכן קראם דבר קטן, כי גם מעשה מרכבה שורשם היא מהויות דאביי ורבא.

ועל דרך זה יש בכל יום טוב, עצם המועד הוא דבר גדול, אוכל וישן ומטייל בסוכה, אבל יש במצוה שורש ונקודה שממנה נתהוה המצוה, ונקודת המצוה היא הדבר הקטן שיש במצוה, וזהו שורשו. ונקודת מצות סוכה, צא מדירת קבע והכנס לדירת ארעי, להאיר להאדם שאין דירתו בעולם הזה דירת קבע אלא דירת ארעי, וישים כל מעיינו להתקין עצמו להכנס להטרקלין. וכמו כן נקודת מצות סוכה, להיות חוסה בכל עת ובכל שעה תחת צלא דמהימנותא, תחת כנפי שכינה החוסה עלינו.

ומי שלא יורד להנקודה של מצות סוכה, מיין לפניו המצוה אלא בשעה שיושב בה, אבל אחר שעבר החג ויצא מן הסוכה, אין לו קשר עוד עם המצוה. אבל המתבונן בשורש המצוה, מלוה אותו המצוה כל השנה, שהוא חי עם הנקודה שהשיג בקיום המצוה. ומי שאין לפניו רק עצם המצוה הגדולה של סוכה, אוכל ושותה וישן בה, אז האור של הסוכה היא רק בטיללתא, כשיושב תחת צל הסוכה. וסוכה גדולה שרגא רק בטיללתא. אבל סוכה 'קטנה', שהוא מכיר הנקודות, שורש המצוה, מה הסוכה בא ללמד להאדם, אז האור מאיר אצלו גם אחר שיצא ממנו, והשרגא בר מטיללתא, אור הסוכה הולכת עמו אל הבית, לחיות בזה כל השנה.

וכאשר אנו יוצאים מהסוכה, אין אנו נפרדים ממנו, אנו ממשיכין לחיות עם הסוכה כל השנה. בישיבת סוכה קבלנו הנקודות, אבל השרגא יש להאיר לבר מטיללתא. וסוף דבר הכל נשמע, אשר תכלית כל המועדים היו להביא את האדם להיות נשמע מכל מעשיו, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור. ונראה דעל זה נאמר (אבות ד-ב) הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה, דאיתא בגמרא (עבודה זרה ג.) לעתיד יאמרו אומות העולם, רבונו של עולם תנה לנו את התורה מראש וכו', אמר להן הקב"ה מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה. ואמאי קרי לה מצוה קלה, משום דלית ביה חסרון כיס ע"כ. ועל זה אמר הוי רץ למצוה קלה, היינו מצות סוכה, ללמוד ולהתבונן ממנה כי חיי עולם הזה היא רק דירת ארעי, ותכלית החיים היא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, ואז תהא בורח מן העבירה, כי אין להחליף עולם עומד עבור עולם עובר.

והנה מבואר בספה"ק כי מצות סוכה לומדת אותנו גודל מעלת מדת השלום והאחדות בישראל, דאיתא בגמרא (סוכה כז:) כל האזרח בישראל ישבו בסוכות (ויקרא כג-מב), מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת ע"כ. שזה מורה על גודל האהבה, כמו שאמרו (סנהדרין ז.) כי רחימתין הוה עזיזא [כשהאהבה שלנו היתה עזה] אפותיא דספסירא שכיבן [על רוחב הסייף היינו שוכבים שנינו], השתא דלא עזיזא רחימתין, פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן [לא די לנו] ע"כ. ואם כן כדי שיוכלו כל ישראל לישב בסוכה אחת, צריכה להיות מדת האהבה ביניהם. וכמו כן מצות ארבעה מינים מורה על זה, כמבואר במדרש (ויק"ר ל-יב) שרומזים על קישור כל הסוגים שיש בישראל, אתרוג יש בו טעם וריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ומעשים טובים, הדס יש בו ריח ואין בו טעם, נגד ישראל שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה, לולב יש בו טעם ואין בו ריח, נגד ישראל שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, ערבה אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרים אלו על אלו ע"כ.

וענינו הוא, דאיתא במשנה (יומא פה:) את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז-ל), עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו ע"כ. ומבואר ברמב"ם (ה' תשובה ב-ט) דגם יום המיתה שמכפרת על כל עבירות, אבל על עבירות שבין אדם לחבירו גם יום המיתה לא מכפרת, אם לא ריצה את חבירו. ואם כן גם אחר שעבר יום הכיפורים שכיפר על כל העוונות, עדיין נשאר חשבון של עון מהעבירות שבין אדם לחבירו.

ולכן אחר יום הכיפורים ניתן לנו מצות סוכה וד' מינים, לעורר אותנו לתקן הפירוד לבבות שיש בינינו, וללמוד חשיבות מדת השלום והאחדות. והסוכה היא 'ראשון לחשבון עונות' (תנחומא אמור כב), היינו לתקן מה שנשאר עוד אחר יום הכיפורים חשבון מהעונות שבין אדם לחבירו.

ויש לשום לב לתקן בעוד מועד הסכסוכים שיש בין אדם לחבירו, אשר גם יום המיתה לא מכפרת עד שירצה את חבירו. יש סכסוכים בין שכנים, בין פועלים במקום העבודה, בין הפועל והבעל הבית, בין אחים ואחיות בירושה, ולא כדאי שבעבור בצע כסף או כבוד וכדומה, ישאר עליו פגם בנשמתו שאין לו תיקון לעולם עד שירצה את חבירו.

וכבר דברנו בשבת שובה אודות מדת צניעות בנשים, שצריכה תיקון גדול בהשייטלין, שיש בזה פריצות רב, שאינו אנושי ואינו על פי תורה, לילך בשייטלין ארוכות, או בלע"ז, חוץ מחשש איסור של עבודה זרה. ויש ליקח לעצמו איזה מינוטין להתבונן, מה יש בידו לתקן בענין זה.

כל אחד היה לו הרהורי תשובה, ומחשבות של קבלות טובות, איך יתעלה במעשיו לפי ערכו. אשר ראשיתה היא בקביעת עתים לתורה, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:), לסדר את עצמו במסגרת אשר רבים מסודרים בזה, על סדר דבר יום ביומו, אשר כהיום יש מסגרת על כל חלקי התורה המתאימים לכל אחד ואחד, על כל מה שלבו חפץ.

לסדר לעצמו להתפלל עם מנין קבוע, שמתפללים מלה במלה, ולייחד שעה זו רק לדבר עם קונו, אשר כולנו מאמינים שהכל הוא בידו, ובתפלה בכוונה יכולים לסדר כל הטרדות שמתהוה במשך היום. ולכוון בתפלתו כראוי, לכל הפחות כמו שהיה הולך לבקש איזה טובה רבה מאדם שיוכל לעזור לו.

יש לזכור על השאלה הראשונה בשעה שמכניסין אדם לדין, נשאת ונתת באמונה (שבת לא.), שלא לרמות ולהונות חבירו, שיהא פיו ולבו שוין, ולא ישנה דיבורו. והעובד לפרנסתו על דרכי התורה, מקיים מצות ה' בכל רגע שעובד.

יתן ה' שיתקבלו תפלות כל בית ישראל לרחמים ולרצון, למלא כל משאלות לבנו לטובה, כדי שנוכל לעבוד את ה' בהרחבת הדעת, להתברך בבני חיי ומזוני רויחי, ונזכה לגאולתן של ישראל בביאת בן דוד בב"א.