פר ושעיר הנשרפים

פרו של כהן גדול (שהיה מתודה עליו), וכן השעיר שעלה עליו הגורל לד', שהיו מזים את דמם בקודש הקדשים ובקודש ועל המזבח הפנימי כפי שנתבאר לעיל (נ"ד – נ"ט) היו נשרפים מחוץ למחנה, כדכתיב "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש יוציא אל מחוץ למחנה, ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם, והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה". ולהלן יבואר סדר ודיני פר ושעיר הנשרפים.

בא לו אצל פר ושעיר הנשרפים

לאחר מסירת השעיר לידי מי שלוקחו לעזאזל, קרען והוציא את אימוריהם, ונתנם במגיס (-קערה של כלי שרת, ובה היה מעלה אותם למזבח) כדי להקטירם אח"כ על גבי המזבח כדכתיב "ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה". ולא היה מקטירם עכשיו בבגדי לבן, אלא היה קורא קודם את הפרשה בבגדים הללו, ואח"כ טובל ולובש בגדי זהב לאילו ואיל העם, וטובל למוספין ולאימורי חטאת הללו ולתמיד של בין הערבים. וכתבו התוס' (ד"ה אטו) דאיתא בתמיד שההפשטה כשרה בזר, אבל ההקטרה טעונה כהן. עוד כתבו שאין חובה להעלות את האימורים עם המגיס, ורק כשמוציא את האימורים נותנם במגיס ולא ע"ג הרצפה כדי שלא יהיו קדשי שמים מוטלים כנבילה. אף מחמת שמחת ליבון החטאים, והשתא שהוא עסוק בו באחרונה לא ימנע מלדוחפו, והלשון לא תלבין עד שתיגמר מלאכת כולה, ולא היה מנתחם כעולה שהוא מופשט מן העור כדכתיב "והפשיט ונתח", אלא היה משאיר את העור ע"ג הבשר כמו בפר כהן משיח, דכתיב ביה "וקרבו ופרשו והוציא" מלמד שמוציאו שלם, שכשם שפרשו בקרבו כך כרעיו בקרבו, ולומדים פר ושעיר הנשרפים מפר כהן משיח, דבשניהם נאמר עור ובשר ופרש. ואין שורפים אותם שלמים, דילפינן מעולה שצריך ניתוח, דבשניהם נאמר "ראשו וכרעיו".

מאימתי מטמאים בגדים של העוסקים בהם, דכתיב "והשורף אותם יכבס בגדיו", משיצאו מחוץ לחומת העזרה, דכתיב "יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו" (וכיון שמקום שריפתם מחוץ לג' מחנות, בהכרח הכונה ששם מטמאים בגדים). ולר"ש משיצית האור ברובן.

ס"ח. מקום שריפתם

הוא מחוץ לג' מחנות, כמו בפר העדה ופר כהן משיח (דכתיב בפר העדה "אל מחוץ למחנה", וכתיב "ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון", וכתיב בדשן "מחוץ למחנה" שזה מיותר שהרי שפך הדשן הוא מחוץ למחנה). לר"ש שורפם (וכן את הפרה) חוץ לג' מחנות במזרחה של ירושלים דכתיב בפרה "אל נוכח פני אהל מועד", ולרבנן בצפונה של ירושלים דכל מעשי חטאת בצפון, ולרבי יוסי בבית הדשן, והא דכתיב "על שפך הדשן ישרף" הכונה שיהיה שם מעשי דשן, ולרבי אליעזר בן יעקב הכונה שיהא מקום השריפה משופך מדרון, וא"צ שיהיה שם דשן.