פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו

שקלים שנגנבו או אבדו- בני העיר ששלחו שקליהם לירושלים ע"י שליח ונגנבו או שנאבדו, ס"ו. למסקנה טעמא דר"י משום שחוששים לתקלה שיבוא להקריבה, (כדמצינו חשש תקלה שבזמן הזה אין מקדישים שום דבר, דסתם הקדש לבדק הבית, ואין מעריכים, ואין מחרימים (דסבר שסתם חרמים לבדק הבית), ואם הקדיש או העריך או החרים, בהמה נועל דלת בפניה והיא מתה, פירות כסות וכלים ירקבו, וכלי מתכות יוליכם לים המלח), ובשאר בהמות שדינם לרעיה אין חוששים שיקריבום, דשאני הכא דבת הקרבה היא לשנה הבאה, אבל אין חוששים לתקלה דגיזה ועבודה, דא"כ כל הבהמות שרועות נחשוש בהם לתקלה.

והא תניא פסח שלא קרב בפסח ראשון יקרב בפסח שני ע"י שימכר לטמא או למי שהיה בדרך רחוקה, או לשנה הבאה, ותניא אידך לא יקרב לשנה הבאה, המחלוקת היא אם חוששים לתקלה, ואין לומר שנחלקו במחלוקת רבי ורבנן הנ"ל, דהא דוחה יוה"כ. עירוב כדי נסבא, אלא דהא בהא תליא, דתקנת עירובי חצרות היא גזירה שמא יוציא מרה"י לרה"ר.

פר ושעיר של יוה"כ וכן שעירי ע"ז

(-ציבור שחטאו בע"ז בהוראת בי"ד ומביאים פר לעולה ושעיר לחטאת), שאבדו, והפריש אחרים תחתיהם ונמצאו הראשונים לרבי יהודה הראשונים ימותו, (ולר"א ור"ש ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה, שאין חטאת ציבור מתה).

הגמרא שואלת למה לא ישמרם לשנה הבאה.

ס"ה: ואין לומר שהטעם הוא משום שקרבנות ציבור מר"ח ניסן ואילך צריך להביאם מתרומה חדשה, דכתיב "זאת עולת חודש בחדשו לחדשי" כתיב כאן חידושי יתירי לומר שבאחד החודשים צריך להביא כל קרבנות מתרומה חדשה. דפר אינו בא מתרומת הלשכה, ואין לומר שזה גזירה פר אטו שעיר, דאין לומר שימות משום גזירה אלא מספיק שירעה, ועוד שהרי דין תרומה חדשה אינו אלא לכתחילה.

ואין לומר שהטעם הוא משום שאין הגורל קובע משנה לחברתה, ולא יחזור ויגריל כדי שלא יאמרו גורל קובע משנה לחברתה, דא"כ למה הפר ימות, ואין לומר גזירה אטו שעיר, דאין לומר שימות משום גזירה.

ואין לומר שהטעם בפר הוא גזירה אטו חטאת שמתו בעליה, ובשעיר גזרו אטו פר, דאין לומר שימות משום גזירה.

ואין לומר שהטעם הוא גזירה משום חטאת שעברה שנתה ועד יוה"כ הבא תעבור שנה על השעיר משנולד, וכל שעירי חטאת פסולים לאחר שנה, (וזה תלוי במחלוקת לגבי דין שנה תמימה שנאמר בבתי ערי חומה שאז נחלט הבית ללוקח, שלרבנן שהכונה לי"ב חודש מיום ליום ואם נתעברה יכול המוכר לגאול י"ג חודש, א"כ הכא ודאי עברה שנתה, ולרבי שהכונה לשס"ה יום כמנין ימות החמה אפילו אם עיברו את השנה, שזה י"א יום יותר מי"ב חודש, וגזרו אף באופן שלא עברו שס"ה יום כמנין ימות החמה כגון אם הקדישו ביום השמיני ללידתו), ובפר גזרו אטו שעיר, דאין לומר שימות משום גזירה), ועוד שהרי חטאת שעברה שנתה רועה ואינה מתה.

דיני שילוח השעיר לעזאזל

ס"ו: צריך לזמן את משלח השעיר מאתמול דכתיב "עתי", ואם חלה המשלח, לחכמים ישלחנו ביד אחר, ור"א השתמט מלענות מה יעשו בכהאי גוונא, או כשחלה השעיר, או בדחפו ולא מת, ולרבנן אם חלה מרכיבו על כתפו, ואם דחפו ולא מת ירד אחריו וימיתנו.

שולחים את השעיר לעזאזל אפילו בשבת

דכתיב "עתי", ואין הנ"מ לענין תחומין, דהא תחומין דרבנן, אלא מכאן שאין עירוב והוצאה ביוה"כ, דאם יוה"כ אסור בהוצאה אפילו בחול, והתורה אמרה לשלחו, בהכרח שזה דוחה יוה"כ. עירוב כדי נסבא, אלא דהא בהא תליא, דתקנת עירובי חצרות היא גזירה שמא יוציא מרה"י לרה"ר.

נטמא המשלח יכול להכנס לעזרה ששם הכה"ג מוסרו לו, דכתיב "עתי".