פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו
שקלים שנגנבו או אבדו- בני העיר ששלחו שקליהם לירושלים ע"י שליח ונגנבו או שנאבדו, אם נתרמה התרומה לפני שנודע שאבדו נשבעים השלוחים שבועת השומרים לגזברים כיון שההפסד הוא להקדש, דכיון שתורמים על האבוד שלא נודע, אין הבעלים חייבים להביא שקלים אחרים, (והא דתניא תורמין על האבוד ועל הגבוי, לרש"י (ב"מ נ"ח) הכונה אבוד שבא ליד שליח ואבד ולא נודע לבעלים קודם התרומה, ועל הגבוי ביד שליח ולא אבד. והתוס' (ד"ה נשבעים) מבארים שאבוד היינו שהגיע ללשכה ונאבד לפני שנתרמה התרומה, ועל הגבוי היינו שבשעת התרומה היה ביד שליח, אפילו אם סופו שנאבד, ועל העתיד שיגבות היינו שלא נתנו עדיין לשליח), ואם לא נתרמה התרומה נשבעים לבני העיר, ובני העיר מביאים שקלים חדשים, ואם נמצאו השקלים הראשונים שאבדו או שהחזירום הגנבים, לחכמים אלו ואלו שקלים ואין עולים להם לשנה הבאה, ולרבי יהודה עולים להם לשנה הבאה. ורבא מבאר שרבי יהודה סובר שחובות של שנה זו קרבות לשנה הבאה.
פר ושעיר של יוה"כ וכן שעירי ע"ז (-ציבור שחטאו בע"ז בהוראת בי"ד ומביאים פר לעולה ושעיר לחטאת), שאבדו, והפריש אחרים תחתיהם ונמצאו הראשונים לרבי יהודה הראשונים ימותו, (ולר"א ור"ש ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה, שאין חטאת ציבור מתה, ולא נקט פר העלם דבר של ציבור, משום שפר העלם דבר של כהן משיח שטעה ועשה בהוראת עצמו, בזה מודים ר"א ור"ש. תוד"ה וכן).
הגמרא שואלת למה לא ישמרם לשנה הבאה.
ס"ה: ואין לומר שהטעם הוא משום שקרבנות ציבור מר"ח ניסן ואילך צריך להביאם מתרומה חדשה, דכתיב "זאת עולת חודש בחדשו לחדשי" כתיב כאן חידושי יתירי לומר שבאחד החודשים צריך להביא קרבנות מתרומה חדשה. דפר אינו בא מתרומת הלשכה, ואין לומר שזה גזירה פר אטו שעיר, דאין לומר שימות משום גזירה אלא מספיק שירעה, ועוד שהרי דין תרומה חדשה אינו אלא לכתחילה. וכתבו התוס' (סוף ד"ה ומשום) ששייך דין מיתה משום גזירה, וקושית הגמ' ששעיר עצמו שאינו קרב הוא גזירה שמא יאמרו שנה קובעת לחברתה. או שקושית הגמ' שאין לגזור משום שפר אינו דומה כ"כ לשעיר. או שקושית הגמ' שהשעיר הוא קרבן ציבור והפר הוא קרבן יחיד.
ואין לומר שהטעם הוא משום שאין הגורל קובע משנה לחברתה, ולא יחזור ויגריל כדי שלא יאמרו גורל קובע משנה לחברתה, דא"כ למה הפר ימות, ואין לומר גזירה אטו שעיר, דאין לומר שימות משום גזירה.
ואין לומר שהטעם בפר הוא גזירה אטו חטאת שמתו בעליה (לרש"י הכונה שמא ימות הכהן גדול בשנה זו, והתוס' (ד"ה גזירה) הקשו שזה דבר הנראה לעניים אם הכה"ג מת. ולכן ביארו שהחשש הוא שימות אחד מהכהנים, שגם הם מתכפרים בפר, ואף אם כפרתם צפה על כפרת הכה"ג, ראוי לגזור משום חטאת שמתו בעליה), ובשעיר גזרו אטו פר, דאין לומר שימות משום גזירה.
ואין לומר שהטעם הוא גזירה משום חטאת שעברה שנתה ועד יוה"כ הבא תעבור שנה על השעיר משנולד, וכל שעירי חטאת פסולים לאחר שנה, (וזה תלוי במחלוקת לגבי דין שנה תמימה שנאמר בבתי ערי חומה שאז נחלט הבית ללוקח, שלרבנן שהכונה לי"ב חודש מיום ליום ואם נתעברה יכול המוכר לגאול י"ג חודש, א"כ הכא ודאי עברה שנתה, ולרבי שהכונה לשס"ה יום כמנין ימות החמה אפילו אם עיברו את השנה, שזה י"א יום יותר מי"ב חודש, וגזרו אף באופן שלא עברו שס"ה יום כמנין ימות החמה כגון אם הקדישו ביום השמיני ללידתו), ובפר גזרו אטו שעיר, דאין לומר שימות משום גזירה, ואף שפר יותר מבן שלש פסול לחכמים, ולריה"ג עד בן שתים, מ"מ אין זה סיבה שימותו, דאפשר שבפר אין הלכה שדינו למיתה בגיל שלש. אי נמי אתיא כר"מ שגם בן ארבע וחמש כשר. תוד"ה משום), ועוד שהרי חטאת שעברה שנתה רועה ואינה מתה.
ס"ו. למסקנה טעמא דר"י משום שחוששים לתקלה שיבוא להקריבה, (כדמצינו חשש תקלה שבזמן הזה אין מקדישים שום דבר, דסתם הקדש לבדק הבית, ואין מעריכים, ואין מחרימים (דסבר שסתם חרמים לבדק הבית. רש"י. והתוס' (ד"ה ואין) כתבו שאף למ"ד שהחרמים לכהן, מ"מ לפני שהגיעו ליד כהן אסורים, ובזמן הבית אין לחוש לתקלה זו מפני שרגילים להזהר בקדשים, או משום דשכיחי כהנים), ואם הקדיש או העריך או החרים, בהמה נועל דלת בפניה והיא מתה, פירות כסות וכלים ירקבו, וכלי מתכות יוליכם לים המלח), ובשאר בהמות שדינם לרעיה אין חוששים שיקריבום, דשאני הכא דבת הקרבה היא לשנה הבאה, אבל אין חוששים לתקלה דגיזה ועבודה, דא"כ כל הבהמות שרועות נחשוש בהם לתקלה. וכתבו התוס' (ד"ה אין) שגם מעשר בהמה ביטלו מפני התקלה. והקשו ממה שמצינו שרבי אלעזר בן עזריה היה מעשר מעדרו תריסר אלפי עגלי בכל שנה, והרי ראב"ע היה בן ט"ו בזמן החורבן, ושתי שנים אינם נחשבים "בכל שנה". ותי' התוס' שהאפוטרופוס שלו היה מפריש. אי נמי לא מיד אחרי החורבן ביטלו מעשר בהמה. וי"מ שהיה מעשר למלך, ואין משמע כן.
והא תניא פסח שלא קרב בפסח ראשון יקרב בפסח שני ע"י שימכר לטמא או למי שהיה בדרך רחוקה, או לשנה הבאה, ותניא אידך לא יקרב לשנה הבאה, המחלוקת היא אם חוששים לתקלה, ואין לומר שנחלקו במחלוקת רבי ורבנן הנ"ל, דהא תניא וכן המעות שגם במעות שהופרשו לפסח יש מחלוקת אם אפשר להשתמש בהם לשנה הבאה.
